סיפורה של אילנית צור־אריה (50) מירושלים, נשואה ואם לארבעה, עובדת סוציאלית ומטפלת רגשית במקצועה, משחקת בהצגת יחיד על חייה: "בבוקר יום שישי אחד עמדתי לצאת מירושלים לכיוון בית שאן. מדי יום שישי התנדבתי שם והבאתי אוכל לנזקקים. ירד גשם חזק, ומי שהייתה אז השותפה שלי לדירה אמרה: 'אולי לא תיסעי השבוע?'. עניתי: 'נראה לך? מי ייתן כוח לאנשים האלה?', ויצאתי. בנהיגה חזרה מבית שאן, בכביש הבקעה, נכנס בי ג'יפ חזיתית. הייתי באוטו פיצי, עם פח דקיק – והתרסקתי.
אני לא זוכרת את התאונה. סיפרו לי שטיפלו בי חובשים צבאיים שהיו שם במקרה והזמינו פרמדיק מעפולה. אחרי שהם הבינו מה מצבי, הם הזמינו רופא צבאי שיקבע את מותי, צלצלו לפרמדיק והודיעו לו: 'אל תבוא, מי שפּוּנה פונה ומי שהלך לעולמו, הלך לעולמו'. אבל הוא הגיע. אמרו לו: 'למה באת? היא מתה. באת לכסות את הגופה? אין לך מה לעשות פה. היא בלי דופק, בלי נשימה ובלי הכרה. הלסת שלה שבורה, אי־אפשר להנשים אותה דרך הפה'. אבל הוא התעקש: 'אז נעשה פיום קנה בגרון', והם ענו: 'ניסינו כמה פעמים, היא לא מקבלת אוויר'. הוא הודיע להם: 'תודה רבה, אני לוקח פיקוד', חתך לי חור בגרון והנשים אותי עם קשית של פחית קולה ששתה בדרך. במשך 50 דקות הוא נשף ברצף לקשית ונאבק עליי. פתאום קיבלתי טיפת אוויר, ראו שיש מה להציל והטיסו אותי לרמב"ם. לפרמדיק שהציל את חיי קוראים מנשה פרג'.
בבית החולים הכניסו אותי לניתוח ושמו לי חצי מטר פלטינה בכל רגל. בערב שבת דפקו שוטרים בדלת של בית הוריי, הודיעו להם שנפצעתי ושאלו אם ירצו שייקחו אותם לרמב"ם. אמא שלי ענתה: 'מה פתאום? שבת!'. השוטרים המשיכו: 'אולי עד שתגיעו אליה לא יהיה ממי להיפרד', ואמא שלי ענתה: 'השבת תשמור עליה'.
גדלתי במשפחה דתית בת 11 נפשות בנתיבות. למרות שהוריי הרוויחו מעט, תמיד הרגשנו שיש לנו הכול. אחרי שירות לאומי למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן וסיימתי בהצטיינות, עברתי לקיבוץ הדתי מירב, עבדתי כמדריכה בכפר הגמילה מלכישוע וכרכזת הנוער של הקיבוץ, וכאמור, מדי יום שישי הבאתי אוכל לנזקקים בבית שאן. אחרי תקופה עברתי לתפקיד עובדת סוציאלית במועצה האזורית גלבוע, ובהמשך הוצע לי תפקיד ניהולי במועצה האזורית מטה בנימין. עברתי לירושלים, אבל את הגמ"ח בבית שאן, שאליו נסעתי באותו יום שישי, לא עזבתי, כי נקשרתי לאנשים.
במוצאי השבת, למחרת התאונה, כשאמא שלי ראתה אותי היא בכתה בכי תמרורים. במשך 15 יום הייתי בלי הכרה. אחרי חודש וחצי בבית החולים רמב"ם הועברתי לבית לוינשטיין, כשאני עדיין משותקת בפלג הגוף התחתון ובהכרה מטושטשת. אמרו לי שבגלל הפלטינות לא אצליח לקום, אבל ידעתי שאקום. אמרו לאמא שלי שאני כנראה בלתי ניתנת לשיקום ושכדאי להעביר אותי להוספיס. אמא שלי, שהכירה אותי כסוללה שלא נגמרת, הודיעה להם שזה לא הגיוני.
"השוטרים דפקו בדלת של בית הוריי, הודיעו להם שנפצעתי ושאלו אם ירצו שייקחו אותם לרמב"ם. אמא שלי ענתה: 'מה פתאום? שבת!'"
העבירו אותי למחלקת שיקום פגועי ראש. לימדו אותי ללכת מחדש, לדבר, לקרוא, להבין, לאכול בסכו"ם. כל הזמן היו סביבי אנשים שאני אוהבת, ואהבה נותנת ימבה כוח. יצאתי מהשיקום על שתי רגליי, הולכת, מדברת, מבינה. חזרתי לגור אצל הוריי והמשכתי להגיע לאשפוז יום.
לקראת גיל 30 הכרתי את נחמיה דרך חברה מהעבר. אחרי עשרה ימים הוא הגיע עם פרחים והציע לי להתחתן. תוך שלושה חודשים התחתנו.
בגיל 33 ילדתי את בתי הבכורה והלכתי להראות אותה בבית לוינשטיין לכל מי שאמרו עליי שאני בלתי ניתנת לשיקום. לא עבדתי מאז הפציעה שלי, אבל למדתי שיטות טיפול: NLP, טיפול רגשי, התמקדות חברתית ועוד. לפני שש שנים הוצאתי ספר בשם 'מה אביא לך מתנה', שכתבה עבורי מירב מגני. בהמשך הכנתי גם הרצאה, שיחד עם הבמאית רחל ורבוב הפכתי להצגת יחיד בשם 'תתמודדי', שבה אני משחקת. אחרי שנים רבות שבהן נחמיה הסיע אותי לכל מקום, עברתי טיפול לטראומה, הוצאתי רישיון נהיגה מחדש וחזרתי לנהוג.
מאז התאונה עברו 21 שנים. לפניה רדפתי אחרי עוד פרויקט ועוד אתגר בעבודה, ומאז שהשם עשה לי כזאת פאוזה, אני מאושרת מזה שאני הולכת על הרגליים בכוחות עצמי. שום דבר לא מובן מאליו".
שורה תחתונה: "כשאני רואה פצועי מלחמה, אני שולחת להם אנרגיה של אמונה שלמה ומוחלטת. גם כשהכול נראה טוטאל־לוס, יש לכם כוח לרפא את עצמכם. הסיפור שלי מוכיח את זה".
