יש מקום אחד שבו לוסי איוב, שכבשה בחן ובכריזמה את לב הפריים־טיים (והקונצנזוס), עדיין עושה בו תפקיד משני: על סיפון היאכטה בהפלגות שלה עם בעלה. איוב בדיוק חזרה מירח דבש מאוחר של חודשיים, שחלק ניכר ממנו עבר בהפלגה. "התחלנו במרוקו, המשכנו לספרד ואיטליה, ואז, כשעברנו ליוון, שכרנו סירה. לאיתי יש רישיון סקיפר, והתפקיד שלי היה להיות נערת סיפון. זה לא רק להביא לאיתי משהו לשתות מהמקרר. הקפטן על ההגה, ואני זו שקופצת למים לקשור את הסירה למרינה או לסלעים".
היו רגעים מאתגרים?
"יום אחד הרוח התגברה, רצתי לקחת חבל לקשור מהר את הסירה לסלע, ואז ראיתי להקת מדוזות סגולות ולא היה לי מושג אם הן מסוכנות או לא, אבל לא הייתה ברירה. ספרתי עד שלוש וקפצתי למים. בפעם אחרת קמנו באמצע הלילה, כי הגיעה רוח חזקה שטלטלה את הסירה וחששנו שהיא תתנפץ על הסלעים. נשארנו ערים ועקבנו אחרי התנועות של הסירה. בואי נגיד שמתחנו את הגבולות של ההרפתקה".
איוב ובעלה, איתי בר, שניהם בני 30, נישאו כבר לפני שנה, אחרי שש שנות זוגיות ומגורים משותפים - אבל רק עכשיו הם מצאו איכשהו את הזמן לקחת פסק זמן מהקריירות ולנסוע. "הטיול תוכנן כבר לפני הרבה זמן, אבל אז הגיעו הצעות להנחות את 'רוקדים עם כוכבים' ולתפקיד ב'פאודה', ודחינו את הטיול. בשלב מסוים הבנו שאם לא ניסע עכשיו זה כבר לא יקרה. חסמתי הצעות ונסענו לחודשיים. הפנטזיה הייתה לנסוע לחצי שנה, אבל זה לא היה ריאלי".
"מבחינת קריירה, אני היום חיה את החלום. טוב לי ומדהים לי, אבל אני מזכירה לעצמי שזה לא לנצח, בכל רגע זה עלול להיגמר וצריך להבין איך ממשיכים"
מאחורי הדמות החייכנית והנעימה של איוב, כך מתברר מהר מאוד בשיחה איתה, מסתתרת אישה אסופה ומודעת, שבונה בזהירות וצעד אחרי צעד את הקריירה שלה. היא מודה שהיא מוצאת נקודות דמיון בין ההפלגה לחיים עצמם: "הדבר הזה, שאת מחפשת מקום בטוח לעגון ולא תמיד מוצאת, ואז את צריכה ללכת על פלאן בי, זה כמו בחיים. תמיד יש לי פלאן בי".
תסבירי.
"אם יש כמה ימים של רגיעה מבחינת עבודה, אני נבהלת נורא. המחשבה שצריך תוכנית מילוט מנהלת אותי. מבחינת קריירה, אני היום חיה את החלום. טוב לי ומדהים לי, אבל אני מזכירה לעצמי שזה לא לנצח, בכל רגע זה עלול להיגמר וצריך להבין איך ממשיכים".
4 צפייה בגלריה
"פיתחתי ביטחון שלא משנה מה, אני אפרנס את עצמי בכבוד"
(צילום: שי פרנקו, סגנון: סיון חימי)
לזגזג בין עברית לערבית
בימים אלה איוב מככבת בתפקיד ראשי בעונה הרביעית של "פאודה" שעלתה לאחרונה (ימי רביעי ב־22:00 ב־yes וב־STING TV), וב־1 באוגוסט תחזור להנחות בכאן 11, הפעם את סדרת הדוקו "בלי פאניקה" שמאחדת אותה שוב עם אלפי, ובה הם בודקים את היערכות המדינה לאסונות. והיא גם פרזנטורית של חברת אשראי.
את מוצאת נקודות דמיון בינך ובין הדמות שאת משחקת בסדרה?
"אני משחקת את מאיה, שנולדה למשפחה של משת"פים מג'נין וגדלה בלוד. היא קצינה במשטרה, מתחתנת עם עמוס היהודי ומצליחה להשתלב לגמרי בחברה הישראלית, אבל העבר שלה חוזר לרדוף אותה. מאיה הרבה יותר בקצוות ממני והרבה יותר קשה לה בחיים מאשר לי, אבל היה תענוג לשחק אותה, לזגזג בין עברית לערבית בקלילות ובטבעיות".
"אם על כל תפקיד שאני מקבלת אשאל את עצמי אם זה גימיק, לא אצא מזה. שאלו את היוצרים של 'פאודה' את אותה שאלה, והם ענו שהם פשוט אהבו את האודישן שלי"
מדובר בסדרה שעוסקת בסכסוך הישראלי־פלסטיני. חשבת רגע לפני שהחלטת לקחת בה חלק?
"ברור ששאלתי את עצמי אם בא לי לקפוץ ראש לתוך הסכסוך. בכל זאת, זו סדרה שכתובה מתוך עיניים ישראליות והיא לא באה להיות אובייקטיבית. אחרי שהוזמנתי לאודישן צפיתי שוב בכל הפרקים. מי שצופה בסדרה יודע שרוב הדמויות שם הן על התפר, הן נקרעות והלב יוצא אליהן. בשני הצדדים של הקונפליקט אוכלים אותה. זו לא סתם סדרת פעולה של טובים נגד רעים. הבנתי שאני חיה בשלום עם איך שהסיפור מסופר".
עבר לך בראש שאולי הפנייה אלייך היא בגדר גימיק? שהגניב את היוצרים לקחת אותך בגלל הביוגרפיה שלך - אבא ערבי ואמא יהודייה?
"זו שאלה שמלווה אותי מגיל צעיר. עוד כשיצאתי במשלחת של מנהיגים צעירים לארצות־הברית שאלתי את עצמי אם זה בגלל הרקע שלי או הכישורים והכריזמה שאני מביאה. אי־אפשר לנתק אותי מהסיפור האישי שלי, ואם על כל תפקיד שאני מקבלת אשאל את עצמי אם זה גימיק, או אם זה היה במחשבה מודעת או לא מודעת של היוצרים, לא אצא מזה. גיל 30 עושה איתי חסד. מתחיל להיות לי נוח בעור שלי ואני פחות מתחבטת בשאלה הזו. אגב, שאלו את היוצרים את אותה שאלה. הם ענו שהם פשוט אהבו את האודישן שלי. אני מניחה שהסתדר להם הגיל שלי והעובדה שאני מדברת שפות מסוימות".
4 צפייה בגלריה
"גיל 30 עושה איתי חסד. מתחיל להיות לי נוח בעור שלי"
(צילום: שי פרנקו, סגנון: סיון חימי)
מאמי, הבאתי קיגל ולאבנה
איוב נולדה וגדלה בשכונת הדר בחיפה. אביה ערבי נוצרי ואמה היא יהודייה ובת לניצולי שואה שהתנצרה לפני חתונתם. "אני כבר נולדתי למשפחה מגובשת", היא מספרת, "זה נשמע כמו קלישאה והכי כמו בסדרה 'עבודה ערבית'. סבתא רג'ינה אוהבת את הגפילטע פיש של סבתא לילי, ושולחת לה עלי גפן. סבתא לילי מתארחת בחג המולד אצל סבתא רג'ינה, ובראש השנה וליל הסדר סבתא רג'ינה נוסעת איתנו לארוחת חג אצל סבתא לילי".
ואם זה לא מספיק מורכב, מצד אחד יש סבתא ניצולת שואה, ומהצד השני סבתא שבמלחמת העצמאות הושארה במנזר כשהייתה פעוטה בזמן שהוריה ברחו מישראל.
"גם סבא שלי היה ניצול שואה, והוא נפטר כשהייתי בת שבע. הוא לא דיבר על העבר שלו, וביום השואה לא הסכים שנפתח טלוויזיה. סבתא שלי, לעומת זאת, שיתפה. היא הייתה ילדה קטנה ויש לה רק הבזקים. היא זוכרת שעברה ידיים ומקומות, ובשלב כלשהו גם הייתה ביער עם פרטיזנים. רק כשהגיעה לארץ היא התאחדה עם אמא שלה ועם אחיה. סבתא שלי מהצד הערבי הושארה מאחור במנזר בחיפה כשהוריה ברחו ללבנון במלחמת העצמאות, ולא חזרו. בגיל שמונה אישה בשם לוסי כיאט אימצה אותה ואני קרויה על שמה. רק לאחרונה התחדש הקשר בינה ובין האחיינים שלה, הילדים של אחיה, בלבנון. יש קווי דמיון בין הסיפורים".
"זה נורא מבלבל אנשים: איך זה יכול להיות שאת גם וגם? איך יכול להיות שאת מזדהה עם החברה הערבית וגם עם הציבור היהודי? איזה מין יצור את?"
מתי הבנת לראשונה שהסיפור המשפחתי שלך שונה משל ילדים אחרים?
"התחלתי לשאול שאלות בגיל מוקדם מאוד. שאלתי את ההורים 'מה אנחנו בעצם?'. כשהיינו קטנים, הם השתדלו לא לבלבל אותנו וגידלו אותנו כערבים נוצרים. הם סיפרו לנו שיש חלק משמעותי וגדול במשפחה שהוא יהודי ושיש לנו זיקה לשני הצדדים. כשגדלנו הם הציפו מולנו את המורכבות הזו, ואמרו לנו שאנחנו צריכים להיות בעלי מחשבה עצמאית ולהגדיר ולבחור בעצמנו. זה היה בית מאוד מעניין לגדול בו, תמיד יש דיונים פוליטיים ופילוסופיים".
וכשנדרשת לנסח את הזהות שלך בתור אדם בוגר, מה קרה?
"יש כל הזמן דרישה מהחברה שתגדירי את עצמך, שתעני מי את ומה את. החיים פה מורכבים לכולם, על אחת כמה וכמה אם אמא שלך יהודייה ואבא שלך ערבי או להפך. זה נורא מבלבל אנשים: איך יכול להיות שאת גם וגם? איך יכול להיות שאת חוגגת חגים נוצריים וחגים יהודיים? איך יכול להיות שאת מזדהה עם החברה הערבית וגם עם הציבור היהודי? איזה מין יצור את? זה דיסוננס קוגניטיבי שאנשים לא מצליחים ליישב. הנבירה הזו בזהות שלי כבר מעייפת אותי".
אבל באמת אפשר להיות גם וגם? להיות מהאו"ם במציאות של קונפליקט?
"יש לי יכולת להזדהות עם שני הצדדים, להבין שהנראטיב מורכב. זה לא שחור ולבן. זה לא אומר שאין לי דעות ואין לי ביקורת", איוב מתפתלת. "אם מישהו לא מחזיק בדעה חשוכה וקיצונית, אני לרוב יכולה להבין מאיפה הוא בא. אם לכולם הייתה את היכולת הזו, היה הרבה יותר קל לנהל שיח".
"לפעמים אני לא זוכרת באיזו שפה מדברים איתי. איתי ואני היינו בארוחה אצל ההורים שלי ודיברנו על משהו, ואז תרגמתי לעברית בשבילו. הוא אמר לי 'אבל דיברו עכשיו בעברית'"
בואי נלך למקום קל יותר. איזו מהשפות היא שפת אם עבורך? באיזו שפה את חולמת?
"עד סוף התיכון למדתי בערבית, היום אני מתנהלת יותר בעברית. שתיהן שפות אם שלי, זה פלואידי. לפעמים אני לא זוכרת באיזו שפה מדברים איתי. איתי ואני היינו בארוחה אצל ההורים שלי ודיברנו על משהו, ואז תרגמתי לעברית בשבילו. הוא אמר לי 'אבל דיברו עכשיו בעברית'. אפרופו גם וגם, אני חוזרת מההורים שלי ואומרת לאיתי 'מאמי, הבאתי לך קיגל ולאבנה'".
יש כבר מחשבות לגבי ילדים? על כך שהם יגדלו עם רקע מעורב במדינה כמו שלנו?
"אני מניחה שנגדל את הילדים בתל־אביב, שבה אנחנו גרים, והם ילמדו שיש המון סוגים של אנשים ושל צורות חיים והכל בסדר. יש לי שותף מדהים לדבר הזה. יהיה כיף. אנשים מסתכלים על האופן שבו גדלתי ושמים לב רק לקשיים. הם שוכחים מה הרווחתי: עומק, חשיפה לתרבויות ושפות".
הראיון המלא עם לוסי איוב מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
