השבוע (9.12) צפוי לצאת הסרט "מחברות שחורות", שמספר את סיפורה של רונית אלקבץ, שהייתה אחת השחקניות המוערכות בישראל, נפטרה מסרטן בגיל 51 באפריל 2016 והותירה בעל ותאומים שהיו אז בני ארבע. את הסרט החדש, שאורכו כמעט שלוש שעות וחצי, ביים אחיה ושותפה ליצירה, שלומי אלקבץ, והוא מורכב משני סרטים: הראשון נקרא "ויויאן" (כשם דמותה של אלקבץ בטרילוגיית הסרטים שיצרו יחד), והשני - "רונית". משולבים בו יומני וידיאו של שלומי אלקבץ שצולמו לאורך שלושה עשורים במרוקו, בקריות, בתל־אביב ובפריז, וגם תיעוד נדיר של הוריהם. "מחברות שחורות" הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן השנה, בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר במסגרת תחרות דיאמונד, ואף זכה בפרס קמינגס לעריכה (הוענק לעורכת, ז'ואל אלכסיס). את מוזיקת הסיום לסרט כתבה דיקלה.
מתוך הסרט "מחברות שחורות"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג, דו בו גרסו פילמס וכאן 11)
דיקלה: "בזכותה בחרתי בפונדקאות"
"ידעתי שנהיה חברות. לפני שנים ראיתי את רונית בהצגה ב'צוותא' ואני זוכרת שאמרתי, 'וואו, הנה החברה הכי טובה שהולכת להיות לי, איזה כיף'. היא לא הכירה אותי בכלל, אבל אני כבר ידעתי. לפני כ־15 שנה הכרנו דרך אחיה יחיאל אלקבץ באיזו מסעדה בתל־אביב. היא אהבה את הסנונית הראשונה של המוזיקה שלי, 'בוקר טוב', וחשבנו שאולי השיר ייכנס לאחד הסרטים שלה. אז התחלתי להכיר את כל המשפחה. "לפעמים הייתי נוסעת איתה לפריז, לפעמים היינו נוסעות להורים שלה בקריות. גם כשלא התראינו כל יום או שבוע, זה היה קשר לגמרי משפחתי, עוד לפני שזו נהייתה משפחה וחלקתי עם אחיה שלומי אלקבץ הורות משותפת לרנה (שהיא בת שלוש וחצי היום, ומזכירה לי את רונית באופי ובעצמאות שלה). כאילו הייתה בין שתינו הבנה שורשית עמוקה מעבר למילים ולחיצוניות, למרות שהיינו שונות. לי, למשל, קשה מאוד לעזוב את הארץ, לחיות במדינה אחרת. היא מצאה בית בכל מקום בעולם, כי הבית הפנימי שלה היה חזק. וגם כשהיא הייתה מצלמת בסוף העולם והייתי משאירה לה הודעה, היא לא הייתה חוזרת אליי רק כדי לחזור, אלא גם מתקשרת שוב כדי לראות שהכל הסתדר".
הדבר הבא. "כשהייתי עצובה על פרידה או על משהו אחר, היא לימדה אותי שתמיד צריך להתרגש מהדבר הבא והייתה אומרת, 'וואו, דיקלה, איזה מגניב, מה הולך להיות לך עכשיו? לאן החיים ייקחו אותך? מעניין'. זה עזר לי. היא לא הייתה אדם שתלוי בדעות או במחשבות של אחרים ולא הייתה קורבן של שום דבר ממה שאנחנו מכירות. היא פעלה מתוך דחף פנימי ואינדיבידואלי, בלי עכבות, הייתה מסורה לייעוד שלה בצורה מעוררת הערצה. דרכה הבנתי שטוטאליות ביצירה היא מילת המפתח. "אני זוכרת שתמיד כשהייתי מתקשרת אליה ומציעה לה משהו, האינסטינקט שלה היה להגיד 'לא, אני לא יכולה'. היינו שותקות חצי דקה ואז צוחקות בטירוף מה'לא' שלה, כי זה ידוע שהיא תגיד לא כי היא חייבת להגיד לא. הייתי עונה, 'טוב, זרזי את הכן'".
פונדקאות. "יום אחד היא התקשרה אליי, אחרי שהייתי המון שנים בטיפולי פוריות, ואמרה, 'את מפסיקה את הטיפולים. לא כל אישה חייבת לשאת היריון'. היא הפילה לי אסימון אחרי עשר שנים של ציפייה וזה היה וואו. היא גרמה לי פשוט לעשות את זה, לבחור בפונדקאות. כשעלה הרעיון ששלומי יהיה אבי הבת שלי, היא שמחה ועזרה לנו והייתה נדיבה איתנו".
פסקול. "הייתה לנו משאלה להקליט ביחד כמה קאברים לשירים. הספקנו לעשות רק אחד, שיר בצרפתית, שהתנגן בלוויה שלה. הקלטנו אותו באולפן בתל־אביב, וכשנכנסנו ביחד להקליט, היא עשתה לי קולות ושתינו נשפכנו מצחוק. היה לה הומור מטורף. "את המוזיקה של הסרט החדש, 'מחברות שחורות', אני כתבתי, ואחרי הפעם הראשונה שצפיתי בו לא הפסקתי לבכות שבוע. זה היה אחד הדברים היותר מורכבים שראיתי בחיי. המוות שלה הוא לא משהו שאני מעכלת או קולטת או מסכימה לו. אני רוצה להגיד, תעצרו את הסרט, זה לא נתפס".
יעל אבקסיס: "היום אני מבינה את מה שהיא אמרה לי אז"
נשמות תאומות. "רונית ואני נפגשנו בתצוגת אופנה לפני 30 שנה. היינו בנות 20 וקצת, הסתכלנו אחת על השנייה ומיד הייתה שם השתקפות של אמת של אחיות בנפש. מאותו רגע זה מסע שלא נגמר. המוות לא יפריד בינינו, כי זה מסע נשמתי. דיאלוגים שנמשכים ואין להם המשגה, לא מילולית ולא שכלית. הייתי אשת סודה והיא אשת סודי, כי אנחנו מדברות שפה שאף אחד לא מבין".
זיכרון מכונן. "הייתי בת 32, ונסעתי לפסטיבל קאן אחרי ששיחקתי בסרט 'קדוש' של עמוס גיתאי. רונית הייתה אז בפריז, נסעה ללמוד צרפתית ולעבוד בתיאטרון של אריאן מנושקין. בסוף יום לימודים היא עשתה את כל הדרך מפריז לקאן, הגיעה עם התיקים שלה ואמרה לי, 'אני רוצה שתקלטי איפה את נמצאת כי אני לא בטוחה שאת מבינה מה זה לעשות סרט כמו שעשית, לקבל הכרה ולהיות בתחרות הרשמית'. היא התכוונה למרחב הפנימי, ואני לא קלטתי, עוד לא הבנתי אז מה זה להיות שחקנית. רונית, למרות שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים, הייתה גדולה ממני באלפי שנים וידעה דברים. היא תמיד הייתה אמנית בכל רמ"ח איבריה. היה בינינו דיאלוג מתמשך לגבי עד כמה שחקנית שמקבלת פוקוס צריכה להיות אדם שעובד על התפתחות, על מודעות ועל לקיחת אחריות רוחנית, רגשית ונפשית. זה משהו שרק בשנים האחרונות אני מסוגלת להבין".
תוכניות משותפות. "בשנה האחרונה לחייה היא כתבה סרט לי ולה. אני מאמינה שזה יקרה, אל תשאלי אותי איך ולמה. מה שהיא רצתה, יקרה".
קרן מור: "כשראיתי אותה לראשונה, חשבתי: 'ככה אני רוצה'"
כותנת ועקבים. "הפעם הראשונה שפגשתי את רונית הייתה, איך לא, בסופר. מינימרקט, ליתר דיוק, בשלמה המלך פינת גורדון בתל־אביב. לדעתי היינו בנות 24. ראיתי בחורה עם שיער מורם בהגזמה, תסרוקת שאימצתי ממנה, לבושה בחלוק־כותונת לילה וכפכפים עם עקבים. הסתכלתי עליה, בטח בהיתי בה, דיברנו קצת, כי בכל זאת שתינו היינו אצל אותה הסוכנת, פרי כפרי ז״ל, מה שאוטומטית הפך אותנו לסוג של משפחה. ההופעה שלה הייתה כל כך מרשימה ומוזרה גם יחד, בטח בצהרי היום ובטח במינימרקט, שהיא עד היום חקוקה בראשי. האותנטיות וההעזה גרמו לי לחשוב 'ככה אני רוצה'. היה לי ברור שיש פה משהו שמסמל חופש מחשבה".
נדיבות. "דרכינו הצטלבו בפעם הראשונה בסדרה 'פרשת השבוע', ושם זו הייתה הידלקות גדולה אחת על השנייה וגם סקרנות ושמחה לעבוד ביחד, לפחות מבחינתי. ביום הראשון של הצילומים חיכו לנו סטנדים של הבגדים שלה ושלי, עם הבגדים של כל ימי הצילום של העונה. כל אחת הלכה קודם לסטנד של השנייה, בדקה מה יש אצל האחרת, לראות שאין שום דבר קיצוני שעשוי לערער זו את זו. אחרי שראינו שהכל בשליטה, כל אחת הלכה בשקט לבדוק את הסטנד שלה, כשהיא הרבה יותר רגועה. לא הרבה אנשים יודעים שהיא הייתה נדיבה בצורה יוצאת דופן. אדם שחולק איתך הכל - בין אם זה ניתוח של סצנה, מתכון, בגדים או תרכובת של קרם הגנה וקרם לחות".
פריז. "פעם נפגשנו שם וטיילנו יחד. היא הובילה, ואני הלכתי אחריה מהופנטת ומאושרת, הרגשתי בת מזל. חיטטנו, חיפשנו, מדדנו, התחפשנו. היא נתנה לדברים כאלה המון לגיטימציה. ממנה קיבלתי את הרשות להיפרד מביקורת וללכת עם האהבות שלך. זה היה שחרור גדול".
מסביב לשעון. "הטוטאליות שלה התבטאה בחלוקת הזמן שלה. עד היום כשאני עמוסה במטלות ומנסה להפריד בין עיקר לטפל אני נזכרת בניצול הזמן שלה וביכולת שלה לעבוד 20 שעות ביממה, כשהיא ממוקדת מטרה ביצירה שלה".
תפקיד בהקרנת הבכורה. "בפרמיירה של הסרט 'ולקחת לך אישה', שביימה עם אחיה שלומי אלקבץ, אמרתי שוב לעצמי: 'ככה אני רוצה', ממש כמו 20 שנה קודם בפגישה האגבית בסופרמרקט. כשנגמר הסרט, באותה פרמיירה בסינמטק, אמרתי לה שאני רוצה לעבוד איתה ועם שלומי. ושם, באותו ערב, היא אמרה לי 'את אילנה'. לא ידעתי כלום על הדמות הזו, אבל היא בעצם נתנה לי את התפקיד ב'שבעה', שצולם כמה שנים אחר כך. שלומי ורונית הביאו איתם את השפה שלהם, המדויקת, וזה היה מרתק לנסות לרדת לעומקה ולהתמסר אליהם. היה גם מרתק להתבונן ברונית השחקנית מתמסרת לרונית הבמאית ולאחיה, שלפני רגע עמדה לצידו מאחורי המצלמה".
אוולין הגואל: "בזכותה עשיתי מפנה בקריירה"
אודישנים. "הכרתי את רונית כשהזמינה אותי לאודישנים לסרט 'ולקחת לך אישה'. נבחנתי לתפקיד דונה השכנה, היא עשתה לי חמישה אודישנים ולא לקחה אותי בסוף. התבאסתי, כי מאוד רציתי את התפקיד. אחרי כמה שנים שלומי התקשר לספר שהם ממשיכים את הטרילוגיה ועובדים על הסרט השני, 'שבעה', ושהם כתבו לי תפקיד שגם נשאר בשם שלי. הם שלחו לי את התסריט ואמרתי, 'אני רוצה את התפקיד, אבל בבקשה אל תעשו לי שישה־שבעה אודישנים כי אני מצפה ואז מתאכזבת'. שלומי אמר, 'זה תפקיד שכתבנו בשבילך'. התברר שאחרי האודישן, נשארתי לה בראש והיא כתבה לי תפקיד שלימים זיכה אותי בפרס אופיר, בתואר שחקנית המשנה הטובה ביותר לשנת 2008. הפרס הזה הוא הרבה בזכות רונית ושלומי".
תודה. "אם את שואלת אותי למי להגיד תודה בקריירה שלי, אני צריכה להגיד תודה לרונית. בסדרה 'פיק אפ' שיחקתי דמות שעשתה רעש, ברוריה פסקל, וכולם דיברו עליה, אבל זו הייתה טלנובלה. רונית ושלומי הוציאו אותי מהז'אנר של שחקנית טלנובלות והפכו אותי לשחקנית מוערכת. בזכות התפקיד הזה ידעו מי זו אוולין הגואל. אני היום שחקנית בזכות המפנה ההוא בקריירה".
על הסט. "לעבוד עם רונית הייתה חוויה מרתקת כי היא לא רק כתבה וביימה, היא הייתה שחקנית. במקומות שלא ידעתי איך להביא את הסצנה, היא הבינה את המצוקה שלי והייתה יכולה לעזור. פעם צילמתי סצנה והיא אמרה, 'אני לא רוצה שזה יצחיק', ואחר כך אמרה, 'טוב, מה אני מתווכחת איתך, את יודעת מה את עושה'. אם הצעתי משהו, היא הקשיבה. לא אמרה מיד לא. יש כאלה בימאים, והיא לא הייתה כזו. חשוב לי לומר שהחוויה הזו הייתה גם מול שלומי. 'שבעה', למשל, צולם בשוט אחד עם תנועת מצלמה אחת ארוכה ומתמשכת, ומה שקורה קורה. הייתה סצנה שבה חנה לסלאו מציעה לשלם עבורי על ילד מבנק הזרע, ואני חותכת ירקות. אמרתי להם שאם יראו אותי בפרופיל זה פחות טוב, כי יש לי שם משפטים חשובים, ואמרתי, 'תראי, אני לא מתעקשת שיראו אותי, אבל זה משפט חשוב ולא רואים את ההבעה שלי, ופה הייתי רוצה את המצלמה על הפנים'. רונית הקשיבה ואמרה, 'בסדר, מה הבעיה?' והדריכה אותי מה לעשות. מול המצלמה היא הייתה 'עירומה' וחשופה לגמרי, ומהבחינה הזאת היה פער בין רונית השחקנית לרונית האישה שהולכת ברחוב. רונית שאת מכירה הייתה הולכת ברחוב עם כובע גדול ומשקפיים כהים ומעיל. אבל כשהמצלמה נדלקה היא שאפה לכך שיראו הכל".
שרשרת. "היה לה תליון של נפרטיטי שראיתי אותו עליה פעם, ונדלקתי עליו. יום אחד סימסתי לה שאני מחפשת תליון כזה ולא מוצאת, הלכתי להמון חנויות תכשיטים יד שנייה. היא סימסה לי בחזרה שהיא קיבלה את זה במתנה מבמאית צרפתייה, ושהיא לא יודעת איפה אפשר לקנות, אבל אם היא תראה כזה תליון, היא תביא לי. לא ידעתי שהיא ענתה לי את זה ארבע שעות לפני שהיא נפטרה. אנשים אמרו לי, 'לא יכול להיות שהיא ענתה לך, היא מאוד חולה'. את מבינה איזו חברה היא הייתה? התברר שהטלפון שלה היה אצל יעל (אבקסיס), ורונית אמרה, 'לאוולין תעני גם אם מדובר בשרשרת'. זו הייתה רונית בשבילי. אגב, שבוע אחרי שהיא נפטרה מצאתי שרשרת כזו בדיוק בחנות ישנה".
רובי פורת־שובל: "לא הספקתי להיפרד ממנה"
גם שחקנית, גם במאית. "הכרתי את רונית לפני יותר מ־30 שנה, כשהיא הייתה חברה של שולי רנד. הם באו לראות הצגה ששיחקתי בה, וכבר שם יכולתי לראות את האישיות שלה, למרות שלא נוצר עדיין קשר אישי. מאז יצא לנו להתראות בכל מיני מקומות, ויום אחד היא הזמינה אותי לפגישה בקשר לסרט 'שבעה'. היא כבר ידעה איזו דמות היא רוצה שאגלם. צילמנו את הסרט בלוקיישן אחד במשך חודש ומשהו. מבחינתי הבמאי הוא המצביא העליון וצריך לשמור על דיסטנס ממנו, אבל רונית הייתה גם שחקנית, ולכן הפכה מיד לחלק מאיתנו, השחקניות. ואת יודעת איך זה נשים שמתלבשות יחד באותו מקום, ו'איזה יופי מה שאת לובשת', ו'מה קנית', ו'הציצים'. אז את הדיסטנס, שהוא הכרחי בעיניי על סט צילומים, שלומי קיבל ממני מתוך כבוד והערכה גדולה, אבל רונית הייתה איתנו.
7 צפייה בגלריה
רובי פורת- קובל. "הייתה לה הבחנה טבעית של מה הופך תנועה הכי פשוטה לאמנות"
(צילום: ענת מוסברג)
יד חופשית. הצילומים התחילו מוקדם בבוקר, ותמיד היא הייתה לבושה. גם בארבע בבוקר היא לא הייתה בטרנינג. ואז בלילות היא הייתה יושבת עם שלומי לצפות בחומרים המצולמים. לא יודעת איך היא עמדה בזה מבחינת שעות שינה. לקראת הסרט 'גט' רונית אמרה לי, 'רובי, אני רוצה שתבואי לתפקיד אורח, תעשי מה שאת רוצה'. אמרתי לה, 'עזבי, אני מתייצבת גם אם זה חצי עמוד, רק תני לי שזה יהיה קומי, ושזה ימשיך את הקו העלילתי של רשל אמזלג שגילמתי ב"שבעה", זו שרוצה לחתן את אחותה'. הקציבו לזה יומיים ואני צילמתי את הסצנה הזו בחצי יום. רונית נתנה לי יד חופשית, ואחר כך קיבלתי טלפונים מכל מקום על הסצנה שבה אני באה לבית המשפט כדי לתת עדות".
מה זו אמנות. "פעם רונית הראתה לשחקן שהיה צריך להזיז כוס על השולחן איך צריך לעשות את זה. היא אמרה לו, 'ככה זה אמנות וככה סתם הזזת את הכוס'. כלומר, מה הופך תנועה הכי פשוטה לאמנות או לא, ולה הייתה ההבחנה הזו באופן טבעי. אגב, כשרואים אותה על מסך דקות ארוכות, גם כשהיא שותקת המחשבות שלה עוברות".
החמצה. "בימיה האחרונים לא ידעתי שזה הסוף, זה נשמר בסוד. לא הספקתי להיפרד ממנה. אני מסתובבת עם תחושת פספוס, הדיאלוג נקטע. יש הרבה שחקנים ובמאים, אבל אחד מתוך כמה אלפים הוא זוהר, והיא זרחה".
דאנה איבגי: "למדתי ממנה להקשיב לעצמי"
אודישן משונה. "הפעם הראשונה שפגשתי את רונית הייתה במאץ׳ (מבחן התאמה, אמ"ר) שעשינו לסרט 'אור' שהצטלמנו אליו יחד בתפקיד של אמא ובת. זה היה אודישן משונה כי קרן ידעיה, הבמאית, לא בחנה בכלל שחקניות אחרות. הגענו אליה לדירה בירושלים וניסינו סצנה אחת ועוד איזו אימפרוביזציה. זה היה מביך ואפשר גם לומר שדי גרוע, אבל מהשנייה הראשונה הייתה בינינו כימיה. רונית אימצה אותי מיד, החליטה שאני 'הבת' שלה ושאנחנו הולכות לעשות את הסרט הזה יחד, ולי נשאר רק להתמסר לזה. זאת תמיד הייתה החוויה שלי עם רונית, ההתמסרות והפליאה ממנה גם בצילומים וגם בחיים. אפשר היה להסתכל עליה בלי הפסקה ותמיד להיות מופתעת. אני חושבת שגם המצלמה הייתה אומרת את אותו דבר אם היית שואלת אותה. אבל בעיקר למדתי ממנה להקשיב לעצמי וללכת עד הסוף עם האינטואיציה. רונית הייתה האישה הכי נאמנה לעצמה שהכרתי. ממש לא עניין אותה לְרַצּוֹת או אם זה באופנה או אם יבינו או לא יבינו".
תגובה לא צפויה. "פעם התראיינו ביחד באמצע יום צילום של הסרט, והכתב שאל שאלה. אני לא זוכרת כבר מה הייתה השאלה בדיוק, אני רק רציתי לסיים ולצאת להפסקה, עניתי משהו כללי כדי שייגמר כבר, אבל רונית לא נתנה לו לסטות מהנושא. היא כל הזמן החזירה אותו לדבר על הסרט, ואמרה לו, 'לא יכול להיות שאנחנו מתעסקות בנושא כזה חשוב וזה מה שאתה שואל'. ככה היא הייתה בכל דבר, לא סוטה מילימטר ממה שהיא וממה שהיא מאמינה בו, ולכן השיחות איתה תמיד היו מעניינות. אף פעם לא יכולתי לצפות מה היא תגיד ואיך תגיב. אבל הכל תמיד היה עם המון תשוקה ואהבה וגם הרבה הומור. זה אולי לא נראה כך כשמסתכלים על האמנות שלה, אבל היא הייתה אישה מאוד־מאוד מצחיקה".
