אביטל טדגי: "אני לא מתייאשת. בטוחה שהאחד יבוא"
לפני שנה בדיוק, בשיא הסגר של חגי תשרי, פרסמה אביטל טדגי (35) פוסט בפייסבוק ובו כתבה שהיא מעוניינת להכיר גבר שמחטא את הידיים, יוצא רק לבית מרקחת ולא אוהב לאכול עטלפים. "היו כאלה שהעתיקו את הפוסט, שינו פרטים ופרסמו אותו כאילו זה שלהן", היא נזכרת. "היו הרבה תגובות, ביניהן מעט גברים שרצו להכיר אותי. חלקם כתבו לי בפרטי: 'איזו יפה את', 'איזו סקסית'. עניתי 'תודה' ושאלתי, 'מה אתה מחפש?'. לצערי כולם ענו לי: 'אני לא מחפש כרגע' - ולא יצא מהפוסט הזה שום דייט. היום גברים רוצים להכיר את הגוף שלך ולא אותך. מבחינתם תקשורת צריכה להיות רק בחדר המיטות, וכשאת אומרת שאת לא בקטע של מפגש חד־פעמי, מאשימים אותך שאת כבדה".
אביטל, טבחית במקצועה (כרגע בין עבודות) ומנהלת קבוצת פייסבוק בשם "מדברות אהבת חינם" (כ־4,600 חברות), היא גרושה, אם לילד בן שנה ועשרה חודשים (מפרק ב') ומתגוררת בעכו. בחודש מאי האחרון פרסמה פוסט נוסף, שבו קבלה נגד הסטיגמה של גרושות כבחורות זורמות או כאלה שמחפשות גבר שיממן אותן. "גברברים, צאו בבקשה מבועת הסטיגמה", כתבה, "אני עובדת קשה כדי לפרנס אותי ואת בני ולא מחפשת גבר שייקח אותי כחבילה. אני לא מוצר מ־ebay ולא מחפשת גבר שיעשה ממני מלכה, כי אני כבר מלכה". בעקבות הפוסט הזה פנה אליה רווק שהודיע לה שהוא מוכרח להכירה. "כשנפגשנו, הוא אמר לי שאני מדהימה ושלא יוותר עליי", היא משחזרת. "אחרי יומיים כתב לי: 'תקשיבי, זה לא את, זה אני, כבד עליי זה שיש לך ילד'. יש לי אהבה שאני רוצה להעניק ואני זקוקה לאהבה. אם יש לי ילד, זה אומר שסיימתי את הפרק שלי בחיים?".
אז לא יצא שום דייט מכל הפוסטים שלך?
"דווקא כן. בעקבות הפוסט האחרון הכרתי מישהו, יצאנו ארבעה חודשים ונפרדנו עקב חוסר התאמה. אני עדיין לא מתייאשת ומחפשת את האחד שלי, בטוחה שהוא יבוא".
העצה של אביטל: "אל תפחדי, כדאי לפרסם כאלה פוסטים. אל תוותרי על הזכות לאהוב"
רעות פרנקל: "שנה וחודש אחרי הפוסט כבר הייתי נשואה"
"לפני שמונה שנים החלטתי לפעול ברצינות כדי למצוא זוגיות", מספרת רעות פרנקל. "הלכתי לאימון למציאת זוגיות, ואחד הדברים שהמאמנת הציעה היה לכתוב פוסט ברשתות החברתיות. החלטתי לתת לזה צ'אנס: כתבתי פוסט בשלוש דקות והעליתי אותו ב־11 בלילה. שעתיים אחר כך אנשים התחילו לשתף את הפוסט, שהתגלגל כמו כדור שלג והגיע ל־11,000 שיתופים! למחרת הזמינו אותי לטלוויזיה ולרדיו וכתבו עליי בעיתונים. קיבלתי אלפי פניות, את חלקן לא קראתי עד היום. עכשיו קצת מאוחר לחזור לפונים...".
רעות (40), מנהלת בלשכת הכנסים של ירושלים, מתגוררת בעיר הבירה. הפוסט שכתבה בפייסבוק היה אחד הראשונים מסוגם - ולכן עורר תשומת לב כה גדולה. "הרבה גברים ונשים כתבו לי 'סחתיין עלייך'", היא משחזרת. "היו כאלה שרצו להכיר לי את הדוד שלהם, היו כאלה שנכנסו בי, 'למה בחורה יפה כמוך צריכה כזה דבר?', והיו גם נשים ששאלו אם כדאי להן לפרסם כזה פוסט".
אחרי דייט ראשון כושל עם אחד מבין אלפי הפונים, החליטה רעות לתת הזדמנות אך ורק לגברים שעמם חלקה חברים משותפים בפייסבוק, "ככה שיכולתי לשאול אנשים על הבחור", היא אומרת. אחרי ארבעה־חמישה דייטים עם גברים שונים, נתקלה בפנייה של יוחאי. "הוא היה נראה לי חמוד, אבל לא היו לנו חברים משותפים", היא נזכרת. "אחרי ששלחתי לו תשובה גנרית, הוא ענה: 'דווקא חשבתי שזה יכול להתאים, כי אני דתי לשעבר כמוך וירושלמי בדימוס'. אמרתי לעצמי: אוקיי, זה מעניין! התחלנו להתכתב, השיחה הייתה נחמדה, והחלטתי לתת לו הזדמנות. בדייט הראשון כבר סגרתי אולם עם עצמי. למחרת הודעתי לחבר טוב שהכרתי את בעלי. אחרי תשעה חודשים עברנו לגור יחד, וחודש אחר כך הוא הציע לי נישואים. שנה וחודש אחרי שפרסמתי את הפוסט היינו נשואים, וכמעט שנה אחר כך נולדה בתנו אלה, כיום בת חמש וחצי. לפני שנה נפרדנו, ובפסח האחרון התגרשנו".
הממ... אז את חושבת לפרסם פוסט חדש?
"אני לא יודעת, היום הפוסטים האלה כבר לא מיוחדים כמו פעם. בנוסף, האופציות הקיימות כיום להיכרויות בקרב גרושים וגרושות הרבה יותר נרחבות ודינמיות. ב־2013, כשפרסמתי את הפוסט ההוא, היו רק אתרי היכרויות, והאפליקציות היו בחיתוליהן. היום יש המון קבוצות היכרויות בפייסבוק שפותחות מעגלים חברתיים אדירים, כשבכל פעילות יש פוטנציאל גדול למצוא דייט".
אז כדאי לפרסם כזה פוסט?
"לא מזמן מישהו שאל אותי אם אני מצטערת על הבחירה ביוחאי מבין אלפי הגברים שפנו אליי. עניתי, 'ממש לא, קיבלתי לחיים שלי גם את הילדה הכי מהממת בעולם וגם את החבר הכי טוב והשותף האידיאלי לגידול הילדה'. אני ממליצה לנשים לפרסם כזה פוסט רק אם הן מרגישות בנוח עם זה, ולא אם הן כאלה שימחקו את הפוסט אחרי כמה שעות. אם החלטת לכתוב פוסט, תהיי אותנטית, תכתבי את האני האמיתי שלך, ואל תכתבי רשימת מכולת של מי את ומה את מחפשת. הגדירי מראש כללים שיגנו עלייך, ועם זאת הרשי לעצמך להיות מופתעת וסמכי על תחושת הבטן שלך".
העצה של רעות: "תכתבי את האני האמיתי שלך, ואל תכתבי רשימת מכולת של מי את ומה את מחפשת"
מיכל מזר: "הוצפתי ברמות שלא יכולתי להתמודד איתן"
"לפני חמש שנים ישבתי בבית קפה, עברתי על רשימת המשימות שלי במחשב ושאלתי את עצמי: איך זה שאני מקדמת את כל הנושאים אבל לא את תחום הזוגיות?", מספרת מיכל מזר (39), שחקנית, זמרת, יוצרת תיאטרון ומנחת סדנאות אימפרוביזציה, המתגוררת ביפו (קטעי סטנד־אפ שלה תוכלו לראות באתר: michalmazar.com). "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בנושא עכשיו, כי זה צעק מתוכי. כתבתי פוסט שזכה לתהודה מטורפת, ברמה ממש לא הגיונית: תוך שלושה ימים היו 5,000 שיתופים, כאילו 'הצילו את הנערה'. היו כמה ימים מאוד מרגשים, כאילו משהו גדול קורה. זה היה מטורף - וזה היה מטורף שלא יצא מזה כלום".
איך לא יצא מזה כלום?
"הוצפתי ברמות שלא יכולתי להתמודד איתן, תיבת ההודעות של המסנג'ר הייתה מפוצצת במאות הודעות. בהתחלה הכנתי מסמך וורד שאליו העברתי את הפרטים של הפונים ועשיתי סינון. הרגשתי כמו מזכירה בחברת משאבי אנוש שמקבלת מאות קורות חיים. זה דיכא אותי נורא. רציתי משהו חי ואינטימי, ופתאום מצאתי את עצמי יושבת שעות מול המחשב. בנוסף, רוב הפניות היו לא אטרקטיביות, מה שלא הרים לי. פנו אליי כל כך הרבה יצורים, שזה ממש ביאס לי את התחת וייבש לי השחלות. בסופו של דבר לא יכולתי להכיל את זה, והחלטתי למחוק מאות הודעות שלא קראתי. בדיעבד אני מבינה שלא הייתי בשלה להתמודד עם ההשלכות של כזה פוסט. כמה חודשים אחר כך רציתי לחזור למסמך הזה, אבל גנבו לי את המחשב. אולי מישהי יושבת עכשיו על המסמך שלי ויוצאת עם כל הבחורים האלה. אולי היא תפסה את החתן המיועד שלי... למי שמתלבטת אם להעלות כזה פוסט אני רק אומרת: אם התמונות שלך יפות במיוחד, כדאי שתגייסי צי של חברות שיעזרו לך לעבור על הפניות".
העצה של מיכל: "אם התמונות שלך יפות במיוחד, גייסי צי של חברות שיעזרו לך לעבור על הפניות"
עדי דקל: "הייתי צריכה להיות יותר ברורה בקשר למה שאני מחפשת"
"פרסמתי תמונה שלי עם חתול, כדי שגבר אלרגי לחתולים לא יפנה אליי", אומרת עדי דקל, שפרסמה לפני שנה פוסט היכרות בקבוצת הפייסבוק של יובל אברמוביץ' "צועקים חלומות - הרשימה". "היו תגובות חמות, אבל רק שתי פניות בפרטי, שלא התאימו. לא יצא כלום מהפוסט הזה, ולא באמת חשבתי שיֵצא, כי הייתי עם הרגליים על הקרקע".
עדי (39), סטודנטית לתואר שני, מבקרת ספרים, בעלת הבלוג "עדי דקל סקירות ספרים" ומזכירה רפואית, היא רווקה המתגוררת במושב בשרון. הפוסט, היא אומרת, נתן לה אומץ להצטרף לראשונה בחייה ל"טינדר", למרות שהיא לא מאמינה באתרי היכרויות. אחרי שנה מאכזבת באפליקציה, עזבה. למרות שלא יצא מאומה מפרסום הפוסט, היא אומרת שהייתה עושה זאת שוב, "אבל אחרת. הייתי צריכה להיות יותר ברורה בקשר למה שאני מחפשת, ומצד שני יותר פתוחה להיכרות עם אנשים חדשים. בנוסף, הייתי מפרסמת תמונה טובה יותר, ולא הייתי כותבת שאמי נפטרה, כי זה מסוג הדברים שמעוררים רחמים. אני מאמינה שהייתי צריכה להיות יותר סבלנית בהתייחסות לפונים או למתויגים בפוסט".
אז את ממליצה לפרסם כזה פוסט?
"כן. כמי שעוקבת אחרי יובל אברמוביץ' כבר עשור, אני מאוד מאמינה בלצעוק את החלומות. אין שום סיבה להתבייש לפרסם כזה פוסט, כי כולנו ראויים לאהבה, ואני עדיין מאמינה באהבה. אם החלטת לפרסם פוסט, אל תפסלי את כל האופציות כל כך מהר כמו שאני עשיתי".
העצה של עדי: "אל תפסלי את כל האופציות כל כך מהר כמו שאני עשיתי"
סיגלית רוגוזה: "הרבה פנו רק בגלל התמונה"
"הפעם הראשונה שבה פרסמתי פוסט היכרות בפייסבוק הייתה לפני ארבע שנים, ומאז חזרתי על זה", מספרת סיגלית רוגוזה (26), סטייליסטית אופנה מבאר־שבע. "בתחילת הקורונה לא פרסמתי, אבל אחרי הסגר הראשון התחלתי לפרסם פוסט כל חודש: לפעמים פרסמתי רק בדרום ולפעמים בכל הארץ. הייתי מאוד 'על זה' והקדשתי לזה זמן. אני לא מאמינה בלשבת בחיבוק ידיים. כשאנחנו עושים השתדלות, שולחים לנו את מה שאנחנו רוצים".
סליחה על השאלה: פרסמת הרבה פוסטים בהמון קבוצות. זה לא נראה לך קצת נואש?
"לא. בעיניי זה לפעול. זה כמו שאת לומדת שבוע למבחן, האם את נואשת לציון גבוה? לא, את רוצה ציון גבוה ואת משקיעה בזה. אם את בדיאטה ואת רצה חמש פעמים בשבוע, זה אומר שאת נואשת? לא, את רוצה להגיע ליעד. המטרה הייתה מאוד חשובה לי, אז פחות הסתכלתי על עניין המבוכה".
אילו תגובות קיבלת?
"כתבתי בפוסטים בדיוק מה אני מחפשת מבחינת גיל, מיקום וגובה, כי אני גבוהה. כשראיתי מי פונה אליי, זה היה קצת מצחיק ועצוב: מגזרים לא קשורים, גילאים מטורפים, פנו אליי בני 50 ו־60 או נערים בני 18, וגם בחורים מחיפה או טבריה שלא היו מוכנים לנסוע לבאר־שבע. המון בחורים בכלל לא טרחו לקרוא את הפוסטים, אלא רק ראו תמונה ופנו, דבר שהעיד על חוסר רצינות. קריאת הפניות הייתה עבודת נמלים: להיכנס לכל פרופיל, לראות מי האדם ולהחליט אם יש טעם לענות לו. לכאלה שהשאירו את מספר הטלפון שלהם בתגובות לא הגבתי. צריך לחזר, המינימום זה לפנות בצורה מנומסת בפרטי. לפעמים שלחו לי רק לייק או לב, ולא ידעתי מה הבן אדם רוצה".
כמה דייטים יצאו לך מכל הפוסטים?
"בודדים, אולי עשרה. חיפשתי משהו מדויק עבורי. את לא קונה שמלה לערב אחד אלא בוחרת אדם לכל החיים".
נחישותה של סיגלית למצוא את המיועד לה השתלמה: בערב ט"ו באב האחרון הם נישאו במזל טוב. ולא, היא לא מצאה אותו דרך הפוסטים בפייסבוק, אלא דווקא דרך אתר היכרויות בשם shiduch.org, שמיועד ליהודים דתיים/מסורתיים, דוברי אנגלית או רוסית. "תוך כמה שבועות מרגע הצטרפותי לאתר כבר מצאו לי את החתן שלי".
אז מהי השורה התחתונה שלך?
"אין ספק שכדאי לפרסם כאלה פוסטים. אני מאמינה בלפתוח את כל הדלתות. יש לי שלושה טיפים: לא לוותר, לא להתפשר ולהמשיך הלאה, לעבר המטרה".
העצה של סיגלית: "אני מאמינה בלפתוח את כל הדלתות. יש לי שלושה טיפים: לא לוותר, לא להתפשר ולהמשיך הלאה לעבר המטרה"
תמר סמילה: "המעטים שפנו היו מבוגרים ממני בהרבה"
"עד לאחרונה חיפשתי זוגיות באתרי היכרויות ואפליקציות ולא יצא מזה שום דבר מלבד בחורים שרצו מפגשים חד־פעמיים, שזה בכלל לא הכיוון שלי", מספרת תמר סמילה. "לפני עשרה חודשים חברה שלי כתבה עליי פוסט בקבוצת ווטסאפ והציעה לי לשתף את זה בפייסבוק. עשיתי העתק־הדבק ופרסמתי את הדברים שהיא כתבה עליי בקבוצות פייסבוק של נתיבות ובאר־שבע. היו הרבה לייקים ושיתופים, ואנשים שמכירים אותי אמרו לי ברחוב, 'כל הכבוד שעשית את זה, אם נשמע משהו נגיד לך', אבל לא היו הרבה פניות. המעטים שכן פנו היו מבוגרים ממני בהרבה, בני 50 פלוס, שזה לא מתאים לי".
תמר, רווקה בת 34 עם שיתוק מוחין קל, עובדת במפעל קוסמטיקה ומתגוררת בנתיבות. "הרבה גברים פוסלים אותי בגלל המוגבלות שלי", היא מספרת, "אם זה הבחורים עצמם ואם זה ההורים שלהם, שאומרים להם 'למה לך לקחת מישהי נכה'. הם חושבים שאני לא יכולה לנקות, לבשל או לגדל ילדים, אבל אני יכולה ועושה. אני מחזיקה בית לבד ומבשלת לעצמי.
"למרות שלא יצא שום דבר טוב מהפוסט, אני חושבת שכדאי לכתוב כאלה פוסטים, כדי שכולם יֵדעו מי פנויה ויחשבו עליה. הייתי מפרסמת כזה פוסט שוב, אבל אחרת: הייתי כותבת בסגנון אחר ולא בגוף שלישי, והייתי שמה תמונה מחמיאה יותר. לקוראות אני אומרת: תהיו אמיצות ופרסמו פוסטים כאלה, גם אם יש לכן מגבלה פיזית".
העצה של תמר: "תהיו אמיצות ותפרסמו פוסטים כאלה, גם אם יש לכן מגבלה פיזית".
