ד"ר מגי מועלם (52), רכזת מגמת ביוטכנולוגיה בתיכון אורט דנציגר בקריית־שמונה, עובדת קשה גם בחופש הגדול. תפסנו אותה לשיחה במג'דל־שמס, שם היא מנהלת את המרכז למדעים HTI, שלוחה של משרד המדע ומכון שמיר לקידום נוער שוחר מדע וטכנולוגיה בכפרים הדרוזים בגולן. "הקמנו את המרכז לפני שנה וחצי", היא אומרת, "והוא פועל גם בימים אלה למרות המלחמה בצפון ולמרות האסון שקרה פה לפני כשבועיים. שניים מההרוגים למדו אצלנו במרכז, וכולנו עדיין בהלם ממה שקרה".
איפה אתם גרים בימים אלה?
"בהתחלה פינו את הקיבוץ שלנו הגושרים למלון דן בתל־אביב. בהמשך התפזרנו. מאז עברנו תשע דירות בעשרה חודשים. בפעם האחרונה היינו ב־Airbnb בתל־אביב ובעטו אותנו החוצה באיומים. היינו צריכים למצוא אלטרנטיבה ותוך יומיים עברנו לדירה מרוהטת במודיעין".
מה שלום התלמידים המפונים שלך?
"הם לא במקום הרגיל שלהם, מוטרדים, מצטופפים בחדר אחד במלון עם כל המשפחה וצריכים להשתתף בשיעורים בזום. אבל הם חדורי מטרה ולא ויתרו על אף מפגש. חלק מהפגישות לא היו על החומר הלימודי, אלא כדי לעודד ולחזק אותם, כי יש תחושה שהמדינה קצת עזבה להם את היד".
בהתחלה פינו את כל הקיבוץ למלון דן בתל־אביב ובהמשך התפזרנו. מאז עברנו תשע דירות בעשרה חודשים. עכשיו אנחנו במודיעין"
מה הכי קשה לך כמורה בימים כאלה?
"תראי, המורים המחנכים שפונו צריכים לטפל בילדים הפרטיים שלהם, להיות בקשר עם התלמידים מהבית ורובם גם מלמדים בבתי ספר מאולתרים שהוקמו אחרי 7 באוקטובר לילדי מפונים. למרות הקושי, המורים צריכים ללבוש חיוך ולהיכנס לכיתה, להיות אלה שמחזיקים את היד, למרות שלפעמים הם אלו שצריכים שיחזיקו להם את היד".
איפה תלַמדי ב־1 בספטמבר?
"אמשיך לנהל את המרכז למדעים בגולן ואלַמד בבית ספר של מפוני קריית־שמונה, שעבר מהסינמה סיטי בגלילות לדרום תל־אביב. אי־אפשר באמת לקרוא לזה בית ספר. בגלילות הלמידה הייתה מאוד מוגבלת כי מנעד הרמות היה מטורף, מחינוך מיוחד ועד מצטיינים. כרגע אנחנו לא יודעים מי מהתלמידים יגיע בכלל למרות שתיכף השנה מתחילה".
האתגר של מורים בפריפריה הוא לא הקניית חומר הלימוד אלא בניית דימוי עצמי לתלמידים, להוכיח להם שהם לא פחותים ממי שגרים במרכז
למה בחרת בהוראה כמקצוע?
"מטעמים אידיאולוגיים. נולדתי בקריית־שמונה, למדתי בתיכון דנציגר שבו אני מלמדת. התחלתי כמחנכת, הייתי רכזת שכבה ורכזת מקצוע הביוטכנולוגיה ואז עזבתי לנהל את תחום המדעים ברשת 'עמל'. עשיתי עוד כמה פרויקטים, כולל דוקטורט בחינוך וחזרתי לתיכון דנציגר. האתגר של מורים בפריפריה הוא לא הקניית החומר הלימודי אלא בניית דימוי עצמי לתלמידים, להוכיח להם שהם לא פחותים מאחרים שגרים במרכז. התלמידים שלי הגיעו להישגים מטורפים, הם ייצגו את המדינה בכנסים בינלאומיים באוניברסיטת MIT בארצות־הברית, במילאנו שבאיטליה ובקפריסין, ואז קורה אירוע כזה וכל התוכניות שלהם לעתיד מתפוצצות להם בפרצוף, שלא באשמתם".
ולמה בחרת בביוטכנולוגיה?
"גילוי הטבע ריתק אותי והייתי בת מזל שנפלתי על המורה נגה וילצ'יק, שהחדירה בי אהבה למדעים. המדינה זקוקה למהנדסים טובים ולמדענים מצוינים וצריך שיהיו להם מורים טובים. זה המקצוע הכי חשוב שיש, שמניח את היסודות לאומת הסטארט־אפ שאנחנו רוצים להיות".
מתי היית בפעם האחרונה בהגושרים, הקיבוץ שלך?
"לפני שבוע וחצי. אני ישנה פעם בשבוע בקיבוץ. מי שגדל בשנות ה־80 בקריית־שמונה מורגל למציאות הלא הגיונית הזאת".
איך המשפחה שלך מסתדרת?
"בעלי מנהל את קבוצות הנוער של מועדון הכדורגל 'איתוראן קריית שמונה' וגם הוא נאלץ לאלתר כל הזמן כדי לקיים שגרת אימונים. הבן שלי הוא סטודנט להנדסת חשמל בטכניון והבת משרתת בחיל מודיעין".
איך את רואה את עתיד הצפון?
"תלוי בביטחון שיהיה פה. הסכם לא יעזור. רק אם תהיה רצועת ביטחון אמיתית אנשים יחזרו הביתה. אני אדם אופטימי מטבעי, מאמינה שבסוף יהיה טוב. רוב אנשי הצפון מסכימים שהחטופים צריכים להיות ראשונים. לא אכפת לנו להיות במצב הזה כמה שצריך, העיקר שיחזרו".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לעשות טוב, כי זה תמיד חוזר אליך".
ומה העצה הכי גרועה שקיבל?
"לוותר על הזדמנויות רק בגלל הפחד".
