איך התבשרת על קבלת אות המופת השיקומי?
"נעמה, העובדת הסוציאלית שלי, בישרה לי, ולקח לי רגע להבין מה זה אומר. כמובן, התרגשתי מאוד, כיף לקבל הוקרה כזאת פתאום באמצע החיים. בהתחלה התייחסתי לזה רק במובן של השיקום האישי, אבל אחרי שבאו לים לעשות סרטון לטקס, שיתפתי את כל החבר'ה מהעמותה והם התרגשו מאוד בשבילי".
איך נפצעת?
"התגייסתי ב־2001 לקרקל, רציתי חוויית שירות משמעותית. שירתי בפלוגה מעורבת של בנים ובנות, ואחרי שלושה חודשים יצאתי לקורס מפקדי חוליות. בתרגיל שטח הייתי בחוליה הראשונה. כשסיימנו, החוליה השנייה התחילה את התרגיל, ירתה לעברנו בטעות, וחטפתי כדור בגב".
מה את זוכרת מהשיקום?
"בארבעת החודשים הראשונים ניסיתי לשרוד בטיפול נמרץ, לאחר מכן הייתי ארבעה חודשים בשיקום בשיבא. אחרי שהשתחררתי, לא היה לי קל לקבל את העובדה שאני קמה בבוקר ועוברת לכיסא גלגלים או להבין שכל האפשרויות שהיו פתוחות בפניי נסגרו. באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שאין טעם לחיות באמצע: או לחיות כמו שצריך עם כל ההתמודדויות או שאין טעם. החלטתי לחיות כמו שצריך, ואז התחילה העלייה למעלה".
עברתי תהליך לקבל את עצמי כאישה שהיא לא רק עם מוגבלות אלא גם לסבית, והיום אני פועלת להעלאת המודעות בקהילת הלהט"ב"
איך גילית את הגלישה?
"נולדתי בקריית־ביאליק וביליתי הרבה בים. בגיל 13 עברנו למרכז והתחלתי לגלוש רוח עד הגיוס. אחרי הפציעה חלמתי להמשיך לגלוש, ניסיתי גם חתירה בקיאק ואפילו היה לי ניסיון עם גלשן כשנסעתי לדרום־אפריקה עם בן הזוג שהיה לי אז, אבל זה היה מסובך מאוד. הייתי צריכה להביא איתי אנשים שירימו אותי, ובאיזשהו שלב עזבתי והמשכתי הלאה, למדתי אדריכלות ועבדתי במקצוע כמה שנים".
נסעת עם בן זוג לדרום־אפריקה והיום יש לך בת זוג.
"אני יותר לסבית מאשר סטרייטית, ידעתי את זה עוד לפני הצבא, אבל לא ידעתי לתת לזה שם. אחרי הפציעה יצאתי עם גברים אבל לא הייתה משיכה, רק בזמן הלימודים אפשרתי לעצמי להיות עם נשים. עברתי תהליך אישי לקבל את עצמי כאישה שהיא לא רק עם מוגבלות אלא גם לסבית, והיום אני חלק מקבוצת 'גאווה ומוגבלות' של בית איזי שפירא, שפועלת להעלאת המודעות בקהילת הלהט"ב".
איך הגעת לפיתוח הגלשן המיוחד לנכים?
"הזמינו אותי להשתתף במרתון חשיבה של העמותות Tom ו־Restart, שמטרתו הייתה למצוא פתרונות לצרכים של נכי צה"ל. ביקשתי לנסות לבנות גלשן מותאם. ישבתי במשך כמה ימים עם מעצבי מוצר, מהנדסים מאלביט ואנשי ים, העלינו רעיונות, הלכנו לים, ניסינו וחזרנו, ובסופו של דבר בנינו אבטיפוס. נכנסתי איתו למים והיה מרגש מאוד לחוות שוב את הגלישה, תחושת חופש שהרבה זמן לא הייתה לי".
למה הקמת את עמותת Wave-Ability?
"כשנכנסתי עם הגלשן המותאם למים בפעם הראשונה, הבנתי שאין מצב שרק אני אהנה מזה. רציתי גם לחבר בין אנשים עם מוגבלות לאנשים בלי מוגבלות, ואין מקום טוב יותר מהים לעשות את זה. מעבר לעובדה שהעמותה פתחה את כל עולם הגלישה בארץ לאנשים עם מוגבלות, היא יצרה שיח והעלתה את המודעות לשילוב אנשים עם מוגבלות בפעילות פנאי בקהילה. כרגע יש לנו 120 משתתפים, שבהם כ־50 עם מוגבלויות, ואני מקווה שהמספר ילך ויגדל".
בחלומות שלך את הולכת או יושבת בכיסא גלגלים?
"היו לי חלומות שבהם אני הולכת, בשנים האחרונות אני מרחפת, ויש גם חלומות שאני בכיסא גלגלים. אבל החלומות הכי רלוונטיים הם להביא עוד ילד ולעשות טיול גלישה במקום אקזוטי כמו קוסטה־ריקה, סרי־לנקה או הוואי. חוץ מזה, אני בסך הכול בסדר. טוב לי".
