לובה ודריה הכירו כשעלו ארצה במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים), וגרו יחד באותו חדר בפנימייה במשך שנה. אבל החיבור ביניהם נוצר דווקא אחרי שסיימו את התיכון.
לובה: "אמרתי לעצמי שיום אחד אני אתרום לעולים אחרים"
לובה ברנשטיין בת 25, רווקה בזוגיות, מתגוררת בכפר הירוק, רמת־השרון,מדריכה חברתית בתוכנית נעל"ה:
"נולדתי וגדלתי בקייב, אוקראינה, כבת יחידה להורים גרושים. גרתי עם אמא וסבתא, ובסך הכול היה לי טוב.
"בשנת 2013 אבא שלי החליט לעזוב את אוקראינה. כדי להבין לאן הוא יכול לעזוב, הוא התחיל לחקור את השורשים שלו וגילה שלסבתא רבתא שלו קראו מרים, שזה שם יהודי מאוד. כששאל את סבתא שלו על העניין, היא ענתה: 'כן, אנחנו יהודים'. התברר שסבתא רבתא שמרה על זה בסוד כל חייה בעקבות רדיפות הנאצים. "לפני שעלה ארצה, הוא רשם אותי ללימודי תרבות ושפה עברית בסוכנות היהודית. כששמעתי על תוכנית נעל"ה, החלטתי לגשת למיונים. כשהודעתי בכיתה שבקרוב אעבור לישראל, מישהו אמר: 'לכי, יהודייה מסריחה'. הייתי בהלם. עניתי: 'טוב, בסדר, עוד נראה מי יצליח בחיים ומי לא'.
"בגיל 14 טסתי לישראל עם קבוצת נעל"ה. זה היה בחודש אוגוסט, וברגע שירדתי מהמטוס הרגשתי גל חום אדיר. כולם התלוננו על החום, רק אני התאהבתי במזג האוויר. בדרך לכפר הירוק ראיתי כבישים ישרים, לא כמו באוקראינה, והמון דקלים. אמרתי: 'וואו, לאן הגעתי? מה זה המקום המהמם הזה?' נכנסנו לכפר וראיתי טווסים מטיילים בשבילים. אמרתי לעצמי שבאמת הגעתי לגן עדן.
"למדנו 20 שעות עברית בשבוע. זה היה אינטנסיבי. קיבלתי מתוכנית נעל"ה את כל מה שהייתי צריכה: מגורים, אוכל, ספרי לימוד, חוגים, חדר כושר, חולצות בית ספר ואפילו דמי כיס. פגשתי אנשים פתוחים ואכפתיים, ששמחו לעזור לי. לאורך ארבע השנים הסתכלתי על המדריך שלי ואמרתי לעצמי שיום אחד אני אתרום לעולים אחרים, כי לא יהיה אדם שיבין אותם כמוני.
"סיימתי בגרות במגמות כימיה ורוסית, התגייסתי לצה"ל ואחרי שנה נהייתי מדריכת חדר כושר. במקביל עברתי גיור מלא. אחרי השחרור התחלתי ללמוד חינוך וקרימינולוגיה. במהלך הלימודים התנדבתי לעזור לחיילים בודדים וליוויתי אותם כמו אחות גדולה.
"כשאמא שלי הגיעה לביקור בארץ, פרצה המלחמה באוקראינה. אמרתי לה, 'את מבינה שאת לא חוזרת לשם?', אבל היה לה קשה עם השפה ולא היו לה פה חברים. אחרי זמן מה היא חזרה לאוקראינה.
"לפני שנתיים סיימתי את התואר, וכמו שחלמתי, התחלתי לעבוד כמדריכה בתוכנית נעל"ה בכפר הירוק. אני מאמינה בפוטנציאל של הילדים, שרק צריכים שיאפשרו להם לפרוח, כמו שעשו עבורי בזמנו. זו סגירת מעגל עם סיפוק מטורף. אני נמצאת בדיוק במקום שבו אני צריכה להיות".
איך את מרגישה כאן מאז המלחמה?
"אני שלמה עם זה שאני גרה פה ולא מתכוונת לעבור לשום מקום אחר. כשמתאהבים במישהו, מקבלים אותו עם כל החסרונות. אני שמחה שעשיתי את הצעד האמיץ הזה - והייתי עושה זאת שוב".
דריה: "הודעתי לקצין המיון שאני רוצה להיות לוחמת"
דריה לי, בת 26, רווקה בזוגיות מירושלים, צלמת אופנה
"גדלתי בעיר יקטרינבורג, ומגיל קטן הרגשתי שרוסיה היא לא המקום שלי. חלמתי על מקום פתוח יותר מבחינת הראש. ההורים שלי ידעו שאני רוצה לעבור למקום אחר, וכשהם שמעו על תוכנית נעל"ה, הם נתנו לי אפשרות להיבחן. לא ידעתי אפילו איפה ישראל נמצאת, רק רציתי לעזוב.
"הגעתי לסמינר של נעל"ה והרגשתי שבא לי לעלות. עברתי מבחנים ואבחונים והתקבלתי.
"כשנחתי בארץ ושמעתי לראשונה את השפה העברית נבהלתי, היא לא הייתה דומה לאף שפה אחרת. לשמחתי, הגעתי לכפר הירוק, ואם הייתה לי אופציה, הייתי מבלה שם עוד ארבע שנים. הרגשתי שייכת ואהבתי את הלימודים ואת האנשים. בזכות חברה מהלימודים הכרתי את משפחת רוגוב מצור־יגאל, שהפכה למשפחה מאמצת שלי ואנחנו בקשר חם עד היום.
"סיימתי בגרות במגמת צילום וקולנוע, התגייסתי לצה"ל, ורצו לשלוח אותי לתפקיד סייעת לרופא שיניים. אמרתי: 'אם כבר אני עושה צבא, אני עושה את זה עד הסוף'. הלכתי לקצין המיון והודעתי לו שאני רוצה להיות לוחמת, והוא הציע לי כמה אופציות. עברתי קורס חובשים ושירתי כלוחמת חילוץ והצלה במשך שנתיים ושמונה חודשים. התפקיד שלי היה משמעותי והרגשתי סיפוק, אבל בצבא לא היה לי קל. בכפר הירוק הייתי בבועה של טוב, וכשיצאתי לעולם האמיתי ראיתי דברים שלא הכרתי. כשהיה קשה, נשכתי שפתיים והמשכתי.
"אחרי הצבא למדתי הפקת חתונות, כולל סטאז', אבל הרגשתי שזה לא בשבילי. תוך כדי העיסוק באירועים הבנתי שצילום הוא האהבה האמיתית שלי. התחלתי בצילומי תדמית, אירועים וצילומים אמנותיים, ואני מוכרת הדפסים של צילומים לעיצוב הבית. בהמשך למדתי צילום אופנה אצל רון קדמי. לאחרונה טסתי לשבוע האופנה בניו־יורק כדי להתפתח בתחום ויצרתי קשרים. יש לי דרייב חזק ואש בעיניים".
ואיך את עם החיים כאן בשנה האחרונה?
"כואב לי מאוד שזה מה שהעם שלי חווה, אבל אני לא מתחרטת שעליתי. לא הייתי משנה שום דבר בחיים שלי. ההורים שלי דואגים לי, אבל הם יודעים שאני שומרת על עצמי".
