ב־9.10 פרסמנו ריאיון ב"לאשה" עם דלית רם אהרון, חברת קיבוץ ניר־עוז בעוטף עזה, תחת הכותרת "אמרתי לעצמי: או שאת שוקעת או שתבחרי בחיים". דלית (44), מאמנת NLP, מנחת סטיילינג טיפולי, נשואה ואם לשלושה, סיפרה שם על הסיבות שהביאו אותה ליזום את "פסטימאמא" - אירוע גדול להעצמת נשים שהיה אמור להתקיים בסוף השבוע שעבר.
השיחה איתה התקיימה כשבועיים לפני הפרסום במגזין. אתם חיים בעוטף עזה, מקום שבו החרדות הן תושבות קבע. איך את מתמודדת עם זה כאמא? נשאלה. "אני לא אמא חרדתית ביום־יום, אבל בהחלט אמא שרוצה למנוע מילדיה את ההתמודדות, עד כמה שאפשר", השיבה. "אנחנו מדברים על הכול בשקיפות והילדים מודעים לכל מה שצריך לעשות במצב של 'צבע אדום' וכו'. ברגע שמתחיל סבב לחימה, אנחנו יוצאים מפה מהר ככל האפשר".
ב־7.10 נכנסו מחבלים ל־22 יישובי עוטף עזה, ובהם ניר־עוז, הקיבוץ שבו נולדה דלית ושבו היא חיה עם בעלה אחי־משה ושלושת ילדיה (אורי בן תשע, ליאור בן שבע ואורן בת ארבע). "החיים שלנו התהפכו לחלוטין, אבל כותרת הכתבה היא בדיוק המצב שאני נמצאת בו עכשיו", אמרה כשהתקשרתי לשאול לשלומה ומצאתי אותה עם משפחתה במלון באילת.
מה קרה לכם ב"שבת השחורה"?
"זו הייתה אמורה להיות שבת שמחה: יום הולדת תשע לבן שלנו, אורי. כל המשפחה שמחוץ לקיבוץ התכוונה להגיע לאירוע בעשר וחצי, והכול היה מוכן לחגיגה. התעוררתי בשש ורבע, הכנתי לי קפה והתיישבתי. פתאום הייתה אזעקת 'צבע אדום'. הערתי את בעלי ובני הבכור - שניים מילדיי ישנים תמיד בממ"ד והצטרפנו אליהם. ביום רגיל אחרי בום או שניים - יוצאים. אבל הפעם זה המשיך והמשיך. ואז החלו הודעות בקבוצות הפנימיות של הקיבוץ: 'יש מחבלים. תיזהרו. תנעלו!'. הוריי גרים בקיבוץ, שניהם סיעודיים עם שתי מטפלות. התקשרתי למטפלות והזהרתי אותן שלא לפתוח לאף אחד, להישאר בממ"ד ולהחזיק את הידית חזק. כיבינו את האור ובמקביל התחלתי להתקשר לכל מי שאפשר. מהר מאוד הבנתי שאין עם מי לדבר. מהקבוצות הבנו שהמחבלים מצליחים לפרוץ לבתים. נשמעו זעקות: 'מחבלים! איפה הצבא?', 'שורפים לנו את הבית!'. הבנו שזה מתקרב אלינו. הפחד היה נוראי.
"בשלב מסוים מחבלים פרצו אלינו הביתה. הפכו את הרהיטים, קדחו, ניסו לפתוח את הממ"ד, ובעלי החזיק את הידית מבפנים. הבת הקטנה נבהלה והתחילה לבכות. הרגעתי והרדמתי אותה. הבנים התחבקו איתי. בינתיים המשפחה וחברות מחוץ לקיבוץ ניסו להזעיק עזרה והרגיעו אותנו שעוד מעט יגיעו אלינו - מה שלא קרה לאורך שעות".
מה עבר לך בראש באותן שעות?
"התפללתי שנחזיק מעמד, שנשרוד. אבל התחושה הכי קשה הייתה שאנחנו לבד. שזו מלחמת הישרדות אישית. השתדלתי לא להיכנס להיסטריה ולהיות רגועה, כי הכי חשוב היה לי לתווך לילדים: גם כשאנחנו בסכנת חיים, נעשה הכול כדי להגן עליכם. כשאורי אמר: 'אמא, אני לא רוצה למות ביום ההולדת שלי', עניתי: אני מבטיחה לך שכשנצא נעשה לך יום הולדת הכי גדול שאפשר'".
"בשלב מסוים מחבלים פרצו אלינו הביתה. הפכו את הרהיטים, קדחו, ניסו לפתוח את הממ"ד, ובעלי החזיק את הידית מבפנים"
איך את מסבירה את העובדה שהמחבלים ויתרו ויצאו מהבית שלכם בלי לפגוע בכם?
"בדיעבד אני חושבת שהיו כאלה שבאו לחטוף ולהרוג וכאלה שבאו יותר בכוונה לבזוז. למזלנו, כנראה אלינו נכנסו הבוזזים. הם ניסו לפתוח את הממ"ד, אבל בסוף הסתפקו בלפרק את הבית ולקחת כל מה שאפשר".
מה קרה להורייך הסיעודיים?
"בנס גם הם יצאו בשלום. המטפלות שלהם היו גיבורות, שמרו עליהם והחזיקו את הידיות עד שהגיעו לחלץ אותם. כשיצאנו, שמענו שכל השכנים של הוריי נחטפו".
מתי יצאתם מהממ"ד?
"בערך בשש בערב דפקו לנו חיילים על הממ"ד. פחדנו שאלה מחבלים. שאלנו כמה שאלות זיהוי ואז פתחנו וראינו ארבעה חיילים. הם אמרו לנו: 'יש לכם שתי דקות להתארגן' ולקחו אותנו לחמ"ל של הקיבוץ ומשם לגן ילדים ממוגן. שם נשארנו יממה, צפופים כמו סרדינים, כשברקע כל הזמן בומים. הוריי נלקחו באמבולנס לסורוקה, עם המטפלות. עכשיו אמא מאושפזת במוסד סיעודי ואבא עם אחי ומשפחתו בעזוז. בשלב מסוים בעלי הלך הביתה, בליווי חייל, וארז כמה חפצים. העלו אותנו על אוטובוס, ולאורך כל הנסיעה פחדנו שכל רגע יטבחו בנו. רק כשהגענו למשאבי־שדה, כשלושת רבעי שעה נסיעה מהבית, התחלנו לנשום קצת.
"המשכנו בנסיעה, הגענו לאילת, שיכנו אותנו במלון 'ים סוף' של רשת ישרוטל, והיה מרגש מאוד לראות את היחס של תושבי העיר ואנשי המלון - תחושה שאת מגיעה מהתופת למקום מוגן, מחבק כל כך. אנחנו עטופים פה בצורה שאין לתאר. מכל הארץ מגיעות תרומות והצעות ללינה ולעזרה. התגייסות האזרחים מחממת את הלב. זו מעטפת מטורפת. הלב של המדינה הזו הוא לב טוב. יש אחדות".
מה עם חגיגת יום ההולדת של אורי? הצלחת לקיים את הבטחתך?
"ועוד איך! למחרת בואנו למלון עשינו לו חגיגה שנמשכה יום שלם והייתה שמחה מאוד".
איך מצב הרוח בקרב המפונים שאיתך במלון?
"התחושה קשה מאוד, גם כלפי המדינה. לא הגנו עלינו. הפקירו אותנו. חלום הבלהות שלנו היה שיחדרו מחבלים, אבל האמנו שהצבא יגן עלינו מיד. הביטחון שלנו נעלם. אני קוראת להצלת החטופים לפני הכול".
תחזרי לניר־עוז?
"לא! זה הפך לבית קברות. בכל בית שני יש מישהו שנחטף, נהרג, נעדר. זה שביל של שכול".
