בעקבות המלחמה, ד"ר סיגל גולדין, מייסדת וראש המכון הישראלי לחקר מגדר ולהט"ב, ערכה מחקר. "החל מ־7 באוקטובר קיבלו מתנדבי קו הקשב של האגודה (למען הלהט"ב, ת"ב) המון פניות: מפונים מביתם בדרום ובצפון, ניצולי נובה ומגויסים למילואים", היא מספרת. "הם מתמודדים, כמו כל האזרחים, עם המצב הקשה שנקלענו אליו, ובנוסף יש להם עוד התמודדות בשל היותם להט"בים".
במה זה מתבטא, למשל?
"יש אנשים שפונו מביתם וחזרו לגור עם המשפחה. הם חיו את חייהם בצורה פתוחה ביישוב אחר, ומבחינתם לחזור לגור בבית זה לחזור לארון. זה כרוך בניתוק מהקהילה שלהם, ממקורות התמיכה הרגשיים ומהמפגשים של הקהילה שלהם. יש מילואימניקים שצריכים להתמודד עם צורות שונות של להט"בופוביה. כשחברים שלהם ביחידה קוראים אחד לשני בצחוק 'יא הומו, יא קוקסינל', גם אם זה לא מופנה אליהם, זה הופך את הסביבה לעוינת עבורם, זה ממקם אותם אחרת, זה מחזיר אותם לארון. יש גם פניות שקשורות בביורוקרטיה, בזכויות, בחוסר ההכרה של המדינה בזוגות להט"בים. למשל, בן הזוג נפצע, המשפחה איננה מכירה את בן הזוג כלל או אינה מכירה בו, ובעקבות זאת בית החולים מאפשר רק למשפחה הגרעינית להיכנס לחדר.
"בנוסף, מאז המלחמה, מי שעל הקשת הטרנסית - מראש זו קבוצת סיכון לפגיעה - חוטף יותר טרנסופוביה במרחב הציבורי. היה עצוב לגלות שבעקבות המערכון ב'ארץ נהדרת' על הקווירים עם הצבעים בשיער שתומכים בפלסטין, קווירים וטרנסים פה מרגישים שהזעם והאלימות כלפיהם התגברו. מטיחים בהם שקרה מה שקרה בגלל שהם עוכרי ישראל ומשתפי פעולה עם החמאס. תוסיפי לזה את הזהות הלאומית הלוחמת שנוצרה בימים אלה, שהיא בעצם דרישה לתפקידים מגדריים בינאריים. מי שנופל מחוץ להגדרות האלה לא גברי מספיק, לא לוחם, מותקף".
המערכון של ארץ נהדרת
איך מתרגמים את המצוקות שעלו מהשטח למחקר?
"יצאנו לדרך מתוך הבנה אינטואיטיבית של כולנו שקורה משהו אחר שלא הכרנו לפני כן, ושחייבים לפעול מהר, לאסוף נתונים ולמפות את הצרכים, המצוקות והאתגרים הייחודיים של קהילת הלהט"ב במלחמה הזו, על קבוצותיה השונות. אנחנו לא רק רוצים להבין את תמונת המצב, אלא לתרגם את הממצאים לפתרונות בשטח. בסוף נובמבר יצאנו בסקר שהופץ בכל הארץ דרך ארגונים, רשתות, מלונות מפונים, וענו עליו יותר מאלף נחקרים בגילאי 80-16 המזדהים כלהט"ב. הם ענו על 44 שאלות, חלקן שאלות פתוחות שעזרו להם לשתף באופן גלוי בחוויות שעוברות עליהם".
"הסיפור הכואב של עומר אוחנה, ארוסו של שגיא גולן ז"ל, יצר אדוות בקהילה. ההכרה המאוחרת בו כאלמן צה"ל הדגישה שהמדינה נשארה מאחור בכל הקשור לזכויות להט"בים"
מה הממצאים?
"28% מהנשאלים, שגילם 44-22, מגויסים (נכון לזמן עריכת הסקר, ת"ב) - 80% מהם גברים, 20% נשים. זה נתון משמעותי. שליש מהם - הם ובני זוגם גויסו. כשמדובר בשני גברים, הגיוס הוא לרוב לתפקידים קרביים ואז מדובר בהתמודדות ייחודית כי מה עושים עם הילדים בבית. 60% מהנשאלים מעורבים בפעולות של סיוע אזרחי. זו קהילה שנושאת בנטל ביג טיים".
ועכשיו לנתונים המורכבים יותר.
"43% מהנשאלים ענו שמצבם התעסוקתי השתנה עקב המלחמה. גם פה מדובר באחוז משמעותי. יש אוכלוסיות ייעודיות בקהילה, בעיקר מי שעל הקשת הטרנסית, שמלכתחילה נמצאות במצב של פגיעות כלכלית ותעסוקתית, כך שבמצב הנוכחי הם הראשונים להיפגע. 20% מהנשאלים, כלומר אחד מתוך חמישה, ענו שהם נחשפים ליותר להט"בופוביה מאז 7 באוקטובר. 69% מהנשאלים ענו שהיה להם צורך בשירות פסיכולוגי־סוציאלי, אבל רק 43% פנו לקבל טיפול. אם אני פונה לעזרה, אני צריך לספר מי אני, ופה יש חשש מיחס עוין על רקע היותם להט"ב. יכולה להיות עוד סיבה, שקשורה לעלויות כלכליות".
מה עלה מהחלק של השאלות הפתוחות בשאלון?
"הסיפור הכואב של עומר אוחנה, ארוסו של קצין לוט"ר שגיא גולן שנפל בשבת ההיא, יצר הרבה אדוות בתוך הקהילה. ההתעלמות של הצבא ממנו וההכרה המאוחרת בו כאלמן צה"ל, רק אחרי שהסיפור התפרסם, הדגישו את העובדה שהמדינה נשארה מאחור בכל הקשור לזכויות להט"בים. זה הפך לסיפור מרכזי בביוגרפיה הלהט"בית בישראל. יש הרבה בעבוע והתעוררות סביב זה. הקהילה מסתכלת ובודקת מה המקום שלה במרחב. אנשים כתבו לנו בכאב, 'אנחנו צריכים ליפול בקרב, להקריב את עצמנו, כדי שיכירו בנו כשווים?' או 'רק כשאני מתגייס ונלחם, אני שווה משהו?'. קצין בכיר ציין שהיה מי שאמר שהלהט"בים גרועים יותר מהחמאס, וחשוב לו שיֵדעו שיש הומואים בתפקידי מפתח בצבא".
מצד שני, נחשפנו ללוחמים ולוחמות להט"בים בתקשורת וברשתות, וגם לחתונות להט"ביות בשטח, והתגובות לזה מפרגנות ומרימות.
"יש תנועת מלקחיים בסיפור הזה של המלחמה. מצד אחד, הירתמות משמעותית של להט"בים למאמץ המלחמתי והאזרחי. הם חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של ישראל - מדובר ב־10% מהאוכלוסייה לפחות, בכל המגזרים. בהתאם, יש ייצוגים ויזואליים של זוגות הומואים ולסביות במלחמה מתנשקים עם מדים ורובה, וזה כאילו מנרמל. הנה, אנחנו כמוכם, משחקים את המשחק ההטרונורמטיבי, מקימים משפחה עם שני ילדים, כלב וחתול, בית וגדר. מצד שני, יש הקצנה של המגמות השמרניות, ההומופוביות והלהט"בופוביות. התמונות האלה גם מעוררות דעות קדומות, זעם וסלידה מהקיום הלהט"בי. זה עלה מהמחקר, הקהילה שומעת את התגובות 'אנחנו במלחמה, שני חיילים גברים מתנשקים, זה לא מה שאנחנו צריכים' או 'האויבים עושים מאיתנו צחוק שאצלנו כולם מתרוממים'".
מפקד אוכלוסין להט"בי
ד"ר גולדין היא סוציולוגית ואנתרופולוגית, מומחית בחקר מגדר ובריאות ומרצה בלימודי מגדר באוניברסיטת תל־אביב. היא בת 55, בזוגיות עם איילת הלר, במאית דוקומנטרית ואמא לשניים.
בעבר היא והלר יצרו יחד את סדרת הדוקו "עד קצה הגוף" (שודרה ב־yes) שעסקה בתעשיית הדיאטות ובהפרעות אכילה. "אני חוקרת את הממשק שבין בריאות ורווחה ובין זהות מגדרית", מסבירה גולדין. "אחרי ארבע שנים בגרמניה כחוקרת בארגון המזון והחקלאות, גוף ששייך לאו"ם, ערכתי מחקר עבור משרד הבריאות בארץ, שעסק בצרכים של אנשים על הקשת הטרנסית. זה הפך למאגר הנתונים הגדול ביותר שמשמש את משרד הבריאות וארגוני הקהילה בכל הקשור להבנת הצרכים הייחודיים של טרנסג'נדרים בממשק עם מערכת הבריאות. המחקר הזה גרם לטוויסט בעשייה שלי. הבנתי שאני רוצה לנתב את העשייה המחקרית שלי לטובת הקהילה. רתמתי את האגודה, וביחד הקמנו את מכון המחקר".
"בעקבות המערכון ב'ארץ נהדרת' על הקווירים שתומכים בפלסטין, קווירים פה מרגישים שהזעם כלפיהם התגבר. מטיחים בהם שהם משתפי פעולה עם חמאס"
מהי העבודה השוטפת שלכם במכון בימי שגרה? מה אתם עושים?
"על פי אומדנים מקובלים בעולם, אוכלוסיות להט"ב מהוות 12%-8% מהאוכלוסייה הכללית מעל גיל 18. בישראל יש כ־750 אלף אזרחים ואזרחיות להט"בים, אבל אנחנו יודעים עליהם מעט מאוד. במכון יש עשרה חוקרים והוא הוקם לפני שנתיים כדי לתת מענה לצורך שעלה מהשטח, גם של ארגוני הקהילה ושל גופי ממשל, להכיר ולהבין את המאפיינים והצרכים של אוכלוסיות להט"ב בישראל. מי הם, איפה הם גרים, מה צורכי התעסוקה, הבריאות והרווחה, ואיפה יש פערים שצריך לצמצם. המדינה לא יכולה לתת מענה לאנשים שקופים. לשם כך אנחנו פה, כמכון מחקר חברתי־יישומי. אנחנו עורכים מחקרים אקדמיים אבל לא יושבים במגדל השן. אנחנו מחוברים לשטח דרך האגודה וארגוני קהילה נוספים. הידע שאנחנו אוספים מתורגם לפעולות של תכנון ומדיניות".
כבר הצלחתם לגזור מהנתונים צעדים אופרטיביים לטיפול?
"יחידת 'גאווה מקומית' שבתוך האגודה נמצאת בקשר עם הרשויות המקומיות וביחד איתן מתרגמת את הממצאים לעבודה בשטח. הם עובדים כרגע על המסמך שיוגש לרשויות ולמשרדי הממשלה, שכולל את הבעיות שהועלו ופתרונות אפשריים. למשל, הכשרות לצוותים מקצועיים של הרשות, לרבות עובדים סוציאליים להט"בים והנגשת מענים פסיכו־סוציאליים ושירותים למיצוי זכויות לקהילה".
מה בנוגע לפרויקטים של המכון שלא קשורים למלחמה?
"אנחנו אמורים לצאת לתהליך של מפקד האוכלוסין הלהט"בי. הלמ"ס נתנו לנו ייעוץ ותמיכה מקצועית אבל בלי שתהיה להם נגישות לנתונים. הכוונה היא לדעת בסופו של דבר כמה להט"בים חיים בארץ, כמה צעירים, כמה מבוגרים, כמה משפחות להט"ביות, כמה מרוויחים, איפה הם גרים, מה ההשכלה שלהם ועוד. קודם כול, לעשות מיפוי רוחבי. בהמשך זה יהפוך לגוף ידע שישמש את ארגוני הקהילה".
