סיפורה של חנה פרץ (59) מתל־אביב, גרושה ואם לשתיים, שחקנית וזמרת:
"תמיד הופעתי בטקסים בבית הספר, והתייחסתי לזה כמו לעונש. התביישתי, עד שבכיתה ט' למדנו את 'סיפור פשוט' של עגנון, עניתי על שאלה והמורה לספרות אמרה לי 'תדגימי'. נלחצתי, אבל הדגמתי והרגשתי שיד אלוהים נגעה בי. באותו רגע ידעתי: אני רוצה להיות שחקנית.
"נולדתי בצרפת בשם אנה פרז, הגעתי לישראל כתינוקת וגדלתי בפתח תקווה. בגיל 25 סיימתי לימודי משחק בבית צבי. בשנה האחרונה ללימודים מגיעים ציידי כישרונות ומחתימים את הבוגרים, ואם לא הוחתמת, הרגשת כאילו הוכתמת. אף אחד לא פנה אליי ומפאת הבושה סיפרתי לכולם שאני טסה ללמוד משחק וריקוד בחו"ל. מלצרתי כדי לחסוך כסף לנסיעה ואז הגוף שלי קרס. רותקתי למיטה עם כאבי גב איומים. חייתי שלושה חודשים על משככי כאבים, זריקות ופיזיותרפיה. ניסיתי הכול, כולל כוסות רוח והשתטחות על קברי צדיקים.
בוקר אחד, בעודי נאנקת מכאבים במיטה, הוזמנתי לאודישן בתיאטרון לילדים ולנוער. וראו זה פלא: תוך שבוע חזרתי לאיתני. ישראל גוריון ומתי כספי בחנו אותי והתקבלתי ל'צרור נפלאות הקרקס', מאת נתן אלתרמן, בתור טרפזיסטית. מה הסיכוי שממצב של שיתוק ארחף על טרפז? היום אני יודעת שגוף ונפש חד הם. הגוף שלי שיתק את עצמו כיוון שלא באמת רציתי לטוס לחו"ל.
"שיחקתי בתיאטרון כשנתיים עד סגירתו. התיאטרון חזר לתפקד כעבור שנה, אך אני כבר לא הצלחתי לחזור לשם. התקבלתי לתיאטרון ילדים ושיחקתי בהצגות בוקר לתלמידים. בין הפקה להפקה התייבשתי בבית וחיכיתי לתפקיד חיי, לפריצה הגדולה שלא הגיעה. היו רק הרבה 'כמעטים'.
"קיבלתי תפקידים קטנים בקלטות לילדים ובפרסומות, וחייתי בתחושה שאני תמיד נופלת בין הכיסאות. פעם צעירה מדי, פעם מבוגרת מדי"
באודישן לסרט 'טיפת מזל' שבו שיחקתי תפקיד קטן, המלהקת שלחה אותי להיבחן ל'סיפורי תל־אביב'. עברתי את האודישן, אך בסוף ענת וקסמן לוהקה במקומי. שנה אחרי שהתחתנתי, ב־1995, התקבלתי ל'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' בתיאטרון הקאמרי, אבל אז סשה ארגוב נפטר והמחזמר נגנז. בהמשך שיחקתי נזירה ב'צלילי המוסיקה' בתיאטרון של מנחם גולן ז"ל וחלמתי על תיאטרון רפרטוארי.
"ואז זה קרה. כמעט. התקבלתי ל'בוסתן ספרדי' ב'הבימה'. קשה לתאר את שמחתי, אבל יומיים לפני תחילת החזרות הודיעו לי שהחוזה שלי מבוטל. לא הבנתי למה.
כמה שנים אחר כך נבחנתי ל'מסביב לעולם בשמונים יום'. הבמאי ירון כפכפי אמר 'התפקיד הראשי תפוס, ולא נעים לי לתת לך תפקיד שולי'. הנה, שוב זה קורה. עניתי 'אז תכתוב לי תפקיד', ולהפתעתי כך היה. הוא הפך את תפקיד הצ'יף האינדיאני לצ'יפה וזכיתי בתפקיד.
"במשך עשר שנים הופעתי כשחקנית עם התזמורת האנדלוסית אשדוד, עד לפירוקה, והתרחקתי מהתיאטרון. מדי פעם קיבלתי תפקידים קטנים בסרטים, סדרות, קלטת וידיאו לילדים, פרסומות, חייתי בתחושה שאני תמיד נופלת בין הכיסאות. פעם צעירה מדי, פעם מבוגרת מדי.
"ב־2011 התגרשתי. עזבתי את הבית עם מזוודה אחת ושתי בנות. הייתי בטוחה שאחרי 50 שנות מסע במדבר מגיע לי איזה צ'ופר - על הילדות שלי כברווזון מכוער, על הזוגיות שנגמרה, על עשר שנות ההפריות שעברתי לפני הולדת בתי השנייה. הבנתי שאני לא יכולה לפרנס את בנותיי מתיאטרון, אז ישבתי במגדל, בקומה 65, ושיווקתי פרויקט יוקרה בהצלחה רבה, שילמו לי גרושים ולמעשה הראו לי הדלת. הייתי בדיכאון של הלייף, כשהייתי רואה בחצר שיירת נמלים דמיינתי איך כולם מלווים אותי בדרכי האחרונה.
"כשהאשמתי את כל העולם כלום לא קרה, אבל רק כשלקחתי את האחריות וסלחתי לעצמי, הדלתות נפתחו"
ואז קרה משהו ששינה את מהלך חיי: קיבלתי את תפקיד נעמי התנ"כית בסדרה בערוץ המשפחה בארצות־הברית. כשחקרתי את דמותה הגעתי למאמר מדהים של אירי ישראלי־רושין, שהפכה לימים למנטורית שלי להתפתחות. את התובנות שקיבלתי אגדתי להרצאה, 'העוצמה שבאישה, מנעמי ועד חנה'.
"באותה תקופה נתקלתי במודעה על שיעורי נגינה. 'לא ניגנת לא שילמת'. לקחתי את הגיטרה שקיבלתי מאבא שלי בגיל 18, שכל השנים לא הצלחתי לנגן עליה, והשירים פשוט זרמו אליי בהשראה גדולה. ממעמקים קראתיך יה – והוא אכן ענה לי.
"הבנתי: כשרדפתי אחרי התיאטרון לא באמת הצלחתי. אני צריכה להשמיע את הקול שלי. כך נולד, בגיל 54, 'רומן עם אלוהים', מופע מוזיקלי על מסע הנשמה הפרטי שלי. כל השנים אמרתי שאני 'משחקת בהצגות', ולראשונה העזתי לומר שאני שחקנית. היום, כשאני עומדת על הבמה, אני יודעת שההמתנה לא הייתה לשווא, אלא שהכול בהשגחה עליונה, כדי שאזכה להגיע לרגע הזה".
שורה תחתונה: כשהאשמתי את כל העולם: את ההורים, הבעל, הילדות, כלום לא קרה, אבל רק כשלקחתי את האחריות וסלחתי לעצמי, הדלתות נפתחו".
