אל"מ ענת הרשקוביץ (40), מפקדת מרכז חושן, כבר רגילה ששואלים אותה איך זה להיות האישה הראשונה בתפקיד. בכל זאת, זו לא הפעם הראשונה שהיא מנפצת את תקרת הזכוכית בצה"ל: בעבר הייתה מג"דית התקשוב הראשונה של אוגדה 210, תפקיד שמשלב טכנולוגיה ולוחמה בגזרת רמת הגולן, בהמשך שימשה כראשת ענף מבצעים הראשונה באגף התקשוב, ועכשיו היא שוב האישה הראשונה בתפקיד - מפקדת על מרכז חושן, יחידה מבצעית טכנולוגית המפעילה את כל התקשורת הצה"לית.
"זו הפעם השלישית ששואלים אותי את השאלה הזאת, אבל אני באמת לא חושבת שעמדה בדרכי תקרת זכוכית", היא אומרת. "מבחינתי אני לא רואה את התקרה, אני רואה את השביל. לכל התפקידים שעשיתי לא הגעתי כי אני אישה, אלא כי אני אשת מקצוע. בהתחלה אפילו חשבתי שהעובדה שאני אישה היא לא הנושא בכלל, אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה שכן. אני יודעת שזה משחק תפקיד בדוגמה שאני נותנת לחיילות צעירות, למרות שזה כבר צריך להיות טריוויאלי לכל חיילת שמתגייסת לצה"ל, לדעת שזה אפשרי".
מה זה מרכז חושן ומה תפקידו?
"מרכז חושן אחראי על הפעלת מערכי התקשורת בצה"ל. כמו בכל בית שצורך המון אמצעי תקשורת - טלפון סלולרי, טלוויזיה בכבלים, סיב אופטי ואולי גם צלחת לוויינית - גם בצה"ל יש המון ערוצי תקשורת לצורך המשימות המבצעיות שלו, ומי שאחראי להפעיל את כל התקשורת הזאת, מחפ"ק המג"ד בשטח ועד לבור של הרמטכ"ל, זה מרכז חושן".
את רואה סביבך נשים רבות בתפקידי מפתח באגף התקשוב?
"יש המון נשים בדרגתי שהתגייסו למערך הטכנולוגי והתקדמו על הציר הזה והיום הן עושות תפקידים טכנולוגיים. אני התקדמתי על הציר הקרבי של החיל, וזה קצת שונה. גדלתי בשטח, עשיתי תפקידים טכנולוגיים מבצעיים, ושם באמת היו סביבי רק גברים. בפורום המבצעי אהיה כנראה האישה היחידה או בין היחידות".
"היה לי ברור שאשחק בארצות־הברית"
אל"מ הרשקוביץ נולדה וגדלה בקריית־אתא למשפחה של עולים מרומניה, אביה עבד ברפאל ואמה בבתי הזיקוק. לפני שהתגייסה הייתה קפטנית נבחרת ישראל בכדורעף ונחשבה לאחת השחקניות הטובות בארץ.
"שני ההורים שלי היו ילדים יחידים, כך שאנחנו משפחה קטנה ואינטימית", היא מספרת. "יש לי אח אחד גדול ממני ובזכותו עסקתי המון בספורט, הלכתי איתו לשחק כדורגל וכדורסל. בחטיבה, בכיתה ז', נכנסתי לכיתת ספורט וכך הגעתי באופן רשמי לכדורעף וממש התאהבתי במשחק", היא מספרת.
עם גובה 1.80 מטר וכישורים ספורטיביים יוצאי דופן הפך הכדורעף למרכז חייה. היא התאמנה במשך שעות מדי יום, יצאה למחנות אימונים, וכבר בכיתה ט' הצטרפה לקבוצת הבוגרות של קריית־אתא, שבתקופתה זכתה כמעט מדי שנה באליפות המדינה.
"בכיתה ט' כבר היה לי ברור שאחרי הצבא אני נוסעת ללמוד ולשחק בארצות־הברית, זה מסלול קבוע לשחקניות שהן טאלנטיות", היא מספרת. "בצבא הוכרתי כספורטאית מצטיינת והוצבתי קרוב לבית כדי שאוכל להמשיך להתאמן עם הקבוצה, למרות שיכולתי להיכנס ליחידות הכי מובחרות. לא חשבתי אפילו לנסות קורס טיס או תלפיות, כי הכדורעף היה מרכז חיי".
איפה הוצבת?
"שלחו אותי להיות פקידה באגף שיקום נכים במשרד הביטחון בחיפה, הייתי אחראית על מיון תביעות הנפגעים. כל יום הייתי מגיעה למשרד, פותחת את מכתבי הנפגעים המפרטים את חומרת הפציעות שלהם ומסווגת אותם בהתאם לסוג הפציעה. ממכתב למכתב בער בי הצורך להבין מהו אותו שיגעון מוזר שגורם לאנשים האלה להקריב את נפשם ואת גופם. די מהר החלטתי לשנות את המסלול הצבאי כדי לתרום יותר, וכך הגעתי למסלול ייעודי לקצונה מבצעית בציר הקרבי של חיל התקשוב".
3 צפייה בגלריה
למעלה מימין, כשחקנית כדורעף, מחזיקה בגביע. "ידעתי שאני מוחקת את כל מה שעשיתי עד עכשיו"
(מהאלבום הפרטי)
זה שינוי רציני, מספורטאית מצטיינת למסלול קרבי. מה גרם לזה?
"נחשפתי לכל סוגיית נכי צה"ל ולסיפורים שלהם, וגם כשהסתכלתי סביבי, ראיתי חברים שעושים שירות משמעותי וחוזרים הביתה עם ניצוץ בעיניים, ורציתי גם. אחרי חמישה חודשי שירות הגשתי טופס 55 וביקשתי לגשת לקצונה. עדיין לא ידעתי לאן פניי מועדות, הייתי ילדה שקיבלה החלטה אינטואיטיבית מהבטן, אבל הרגשתי שאני הולכת לעשות משהו חשוב וגדול יותר. מה שבטוח, לא תיארתי לעצמי שאגיע לאן שהגעתי".
ידעת שאת הולכת לוותר על הכדורעף, או שעדיין חשבת לשלב?
"ידעתי שאני מוחקת את כל מה שעשיתי עד עכשיו לטובת שירות משמעותי יותר. ידעתי שאני מוותרת על העתיד שתכננתי ובוחרת ללכת בדרך אחרת, ולא היה לי אכפת".
איך הגיבו ההורים?
"ההורים שלי תמיד סומכים עליי ועומדים מאחורי כל החלטה שלי, אבל הם לא הבינו מה אני עושה. הם היו מאושרים מזה שיש להם ילדה חיילת שנמצאת כל יום בבית, הם רצו שאשאר בבסיס קרוב ואצא לאימונים כל יום, אבל הם פשוט סמכו עליי, הם יודעים שאני יודעת לבחור נכון".
"לכל התפקידים שעשיתי לא הגעתי כי אני אישה, אלא כי ני אשת מקצוע. ככל שהזמן עובר אני מבינה שזה משחק תפקיד בדוגמה שאני נותנת לחיילות צעירות"
מה חשבו על הצעד הזה באיגוד הכדורעף?
"מן הסתם הם לא אהבו את זה, אבל לכל אחד יש תחליף ולכל אחת יש מחליפה. זו הייתה תקופה שקבוצת קריית־אתא הייתה אז מאוד אטרקטיבית כי היא הייתה תמיד במקום הראשון".
"נכנסתי באין כניסה"
היא מעולם לא התחתנה ואין לה ילדים, אבל היא לא רואה בתובענות של הקריירה הצבאית את הסיבה לכך. "אני מכירה נשים בתפקידים בכירים שעובדות לא פחות קשה ממני ויש להן משפחה וילדים. מבחירה החלטתי שאני לא רוצה משפחה לעת עתה. זה לא אומר שלא תהיה לי משפחה, כל דבר בעתו".
את לא מרגישה שאת משלמת מחיר על השירות התובעני?
"לא, כי אף אחד לא מנע ממני שום דבר, הכול היה במודע ומבחירה. היו לי הרבה תפקידים שבהם שירתי בבסיס סגור, סגרתי שבתות כמו אחרון החיילים הקרביים, ובגיל 37-36 לעשות שבת בבסיס זה אירוע מעצב. תראי, כשגדלים בצבא זה נראה לגמרי לגיטימי ואפילו טריוויאלי, אף פעם לא הייתה לי בעיה להישאר שבת, ועדיין דאגתי שיהיו לי חיים פרטיים, דאגתי להתאוורר כשצריך, לבלות כשצריך ולחיות את חיי בלי שום קשר לתפקיד שלי בצבא".
אני מנסה להבין אם קשה יותר להצליח כאישה בעולם הזה.
"שירות של פיקוד בצה"ל זה מאתגר לאישה, אבל הייתי עושה את זה בכל מקרה, כי זה בדי־אן־איי שלי, ולא כדי להוכיח את עצמי כאישה.
"כשהתחלתי את דרכי על הציר הקרבי בחיל התקשוב, לא היה טבעי לראות שם נשים. אני זוכרת שכשרציתי להיות קצינת קשר חטיבתית, לפני יותר מעשור, התמודדתי עם עוד שלושה גברים ולא קיבלתי את התפקיד, כי צה"ל עדיין לא היה בשל לאישה בתפקיד כזה. היום, כשאישה מתמודדת על תפקיד כזה, ברור שיהיו עוד נשים שיתמודדו מולה. בדיעבד אני יודעת שהיה אז פחד לשים נשים בתפקידים כאלה. נכנסתי באין כניסה, היה קשה לפרוץ את הדלת, אבל לאט־לאט זה השתחרר והיום אנחנו רואים יותר קצינות מבצעיות. אגב, אני לא מצטערת שלא קיבלתי את התפקיד, כי זה מה שהוביל אותי לאן שאני היום. כנראה מישהו כיוון את זה מלמעלה".
"סגרתי שבתות כמו אחרון החיילים הקרביים, ובגיל 36-37 לעשות שבת בבסיס זה אירוע מעצב. כשגדלים בצבא זה נראה לגמרי לגיטימי, ועדיין דאגתי שיהיו לי חיים פרטיים"
יש הבדל לדעתך בין פיקוד של נשים לפיקוד של גברים?
"בגדול זה אינדיבידואלי מאוד, תלוי באופי ובאישיות שכל אחד מגיע איתו לתפקיד, אבל בכל זאת אני מרגישה שיש לי כאישה יתרון יחסי באינטליגנציה הרגשית, למשל. כבר הוכח שהאינטליגנציה הרגשית של נשים מפותחת יותר. שנית, אני חושבת שיש לי כאישה יתרון בהבנת סיטואציות, בעיקר מול אנשים. אני רואה בכל אחד מהאנשים שמשרתים תחת פיקודי מישהו לרוץ איתו, ולכן אני נדרשת להתאים את שיטת הפיקוד לכל אחד מהם באופן אישי. שלישית, אני מניחה שנשים עובדות עם אינטואיציות יותר מגברים, אני לפחות מרגישה שזה יתרון משמעותי בפיקוד שלי. אני הולכת תמיד עם מה שמרגיש לי בבטן גם אם לפעמים זה מנוגד לראש. אני משתדלת לאזן כמה שיותר בין הראש לבטן, אבל בדרך כלל ההחלטות שלי מתקבלות על בסיס אינטואיציות חזקות".
יש לדעתך תפקידים שאישה לא יכולה לעשות?
"זה לא שחור ולבן, כל תפקיד ששוקלים להכניס אליו נשים, זה מבורך, כי אני באמת חושבת שאנחנו מביאות לתפקיד משהו אחר. מצד שני, חייבים לעשות את האיזונים המתאימים ולבחון את הדברים לעומק בדיוק כמו שעשו בשנים האחרונות עם סוגיית הטנקיסטיות".
הממשלה הנוכחית מתכוונת לצמצם את שירות הנשים ביחידות המעורבות וביחידות הלחימה. מה דעתך על זה?
"אני לא יכולה לענות על סוגיות פוליטיות, אני רק אומר שצה"ל צריך להישאר מעל לכל מחלוקת. ברור שאני רואה את המראות ושומעת את הקולות, ועדיין אני שומרת את היחידה שלי מחוץ למחלוקת, כי האויבים שלנו יודעים לנצל כל מחלוקת בתוכנו לטובתם".
את מאמינה שיום אחד תהיה לנו רמטכ"לית?
"תלוי באיזה יום, אנחנו קצת רחוקים משם. ביכולת אנחנו חד־משמעית שם, אבל לצערי בשפיץ של הפירמידה אין הרבה מקום. כל עוד בצנחנים, בגבעתי, בנח"ל או בשריון לוחמים צומחים כמו שהם צומחים, אני לא רואה את זה קורה. אולי ממערך הטיס תבוא הבשורה, כי טייסות קרב כבר יש לנו, אבל להגיד לך שזה יקרה בקרוב? לגמרי לא בטוח".
