שוב נדבקתי במשפיענית. ככה אני קוראת לקורונה, כי היא גם שפעת וגם סלבריטאית. השנינות מתפרצת ממני, אין מה לעשות. כל מי שמשתמשת בכינוי הזה, נא להעביר לי 5 שקלים בביט. אפשר גם יותר. וכעת ניגש לעניין. זאת הפעם השנייה שלי עם הקוביד הזה. הפעם הראשונה הייתה לפני כמה שנים, בתקופה שבה כל מי שחטף אותה עטף את עצמו בנייר פצפצים ונכנס לבידוד בבקתה ביער. הפעם בכלל שכחתי מקיומה, אלא שערב אחד הרגשתי לפתע כאב גרון. ואז צינון. ואז היה לי ממש חם. וגם ממש קר. ובבת אחת נפלה עליי עייפות איומה. וכאבו לי השרירים. והופתעתי להיזכר שבכלל יש לי שרירים. ואז דפקתי שיעול מגעיל. וזהו, משם לא נותר לי אלא לעשות פרצוף מסכן ולזחול - פיזית, לזחול - אל המיטה. יכולתי כמובן לוותר על הדרמה, אבל בחייאת.
ואבנר אמר, אולי זה קורונה, להביא לך בדיקה? יש בארון של התרופות. ואני אמרתי, מה אכפת לי אם זה קורונה? מה זה משנה אם זה קורונה או צינון אלמוני שלא משבית שדות תעופה? ואבנר אמר, לפחות חזרת לקרוא לזה קורונה, פעם קראת לזה "משפיענית" וחשבת שאת שנונה אבל זה עצבן את כולם. ואני אמרתי, הא! תעביר לי 5 שקלים בביט! אבל הוא רק עשה פרצוף שלא בא לי לתאר ואמר, יש לך חום? ואני אמרתי, ברור שיש לי חום, תסתכל עליי, אני נראית כמו בנאדם שאין לו חום? ואבנר אמר, אבל אף פעם אין לך חום. אפילו כשחטפת דלקת ריאות, לא היה לך חום. ואני אמרתי, אז הפעם יש לי חום, תרגיש. והוא שם יד על המצח שלי ואמר, אפשר להקפיא פיתות על הפרצוף שלך. ואני רציתי לענות אבל יצא לי שיעול ואפצ'י בבת אחת, שזה עוד דבר שלא בא לי לתאר. ואז נרדמתי למשך יממה.
מכירות את זה שבסרטי קולנוע הגיבורה מתעוררת ממחלתה, וכשהיא פוקחת את עיניה היא רואה במבט מטושטש את בני משפחתה עומדים מעליה ומתייפחים מרוב דאגה? אז כשאני פקחתי את עיניי, ראיתי במבט מטושטש מאוורר תקרה. מתברר שאבנר לקח את הילדים לבריכה והשאיר אותי לבד בבית, כדי לא להפריע לי להיות דרמטית. גררתי את עצמי לאמבטיה, אבל כשפתחתי את הארון של התרופות כדי לחפש מדחום - אני יודעת שאין לי חום, אבל אין ברירה, לשלוף מדחום ולהתעצבן מזה שאין לו סוללה זה הפרוטוקול - ראיתי שם את הקופסה. קורונה ושני סוגים של שפעת. שלוש בדיקות, שני נחיריים, מטוש אחד, אפס פאסון. איזו קִדמה.
לימים אציין באוטוביוגרפיה שלי שעשיתי את הבדיקה מתוך אחריות לעצמי ולסביבתי, אבל האמת היא שסתם בא לי לדעת אם זה כן קורונה או לא קורונה. כי אם כן, זה סיפור. ואם לא, זה סיפור על זה שאין לי קורונה. אמנם שני הסיפורים לא מעניינים במיוחד, אבל עדיין, סיפורים. פעם זה היה מגיע לחדשות, היום זה משהו שאני מעלה לסטורי וכולם שולחים לי "חחחח, איזה ניינטיז", ואני עונה "חחחח כן אה". ואני כמובן יכולה שלא להיעלב, אבל בחייאת. ואז הגרון מתאושש. והשרירים נרגעים. והחום נשאר אותו הדבר, כי הוא גם ככה לא זז. וזהו, אני לא יודעת איך לסיים את הטקסט הזה, אבל לפחות סיימתי עם המשפיענית הנדחפת הזאת. יאללה. רק בריאות. נתראה בגל הבא.
