סיפורה של ליאל בוזוקשוילי, בת 21 ממיתר, סגנית מפקדת צוות בזרוע דרום של החטיבה לביטחון פנים במשמר הגבול:
"ב־6 באוקטובר הייתה לאבא שלי ולי שיחה על העתיד שלי. עמדתי להשתחרר מהשירות הסדיר כלוחמת במשמר הגבול, ואבא הציע לי לשקול לחתום בשירות קבע, להתקדם בתפקידים ולממש את היכולות שלי. לא ידענו אז שהשיחה הזו תהפוך לצוואה לא כתובה שהוא השאיר לי.
נולדתי בבאר־שבע, בין אח גדול לאחות שצעירה ממני. אמא שלי מנהלת משרד הנדסה. אבא, איציק בוזוקשוילי הי"ד, שירת בצבא במשמר הגבול, ואחרי השחרור התגייס למשטרה. תפקידו האחרון היה מפקד תחנת שגב־שלום, בדרגת סגן ניצב.
אבא היה במדים כל חייו. גדלנו עם סיפורי משמר הגבול והמשטרה, והערכים של שירות למען הציבור היו קו מנחה. הכינוי שלו היה 'בזוקה'. הוא היה אדם צנוע ולא התרברב בהישגיו. תמיד שמענו עליהם מהפקודים שלו ומאנשים ששירתו איתו.
לי היה ברור מאז ומתמיד שאתגייס כלוחמת למשמר הגבול. אבא ממש לא עודד אותי לזה, אבל כשהחלטתי לעשות את זה קיבלתי בבית את כל העידוד והתמיכה. במרץ 2021 התגייסתי לטירונות של משמר הגבול, וכשסיימתי הוכשרתי כלוחמת ושובצתי בפלוגת הר הבית בעיר העתיקה. אחרי שסיימתי קורס מ"כים, שירתי כמפקדת בשטח. בהמשך שובצתי בחטיבה לביטחון פנים, שם הייתי אמורה לסיים את השירות ב־16 בנובמבר 2023.
השבת של 7 באוקטובר הייתה לי חופשייה. ישנתי אצל חברה ביישוב עומר, ובשעה 6:20 התחילו אזעקות ומטח מטורף. כתושבת הדרום אני מכירה אזעקות, אבל הפעם החלטתי לצאת הביתה, וכבר בדרך קיבלתי סרטונים ודיווחים על חדירת מחבלים. בשעה 7:30 בערך קיבלתי בקבוצת היחידה הודעה שכולנו מוקפצים. עליתי על מדים, לקחתי את האקדח, והייתי אמורה להגיע לתחנת המשטרה בנתיבות.
"אבא הציע לי לשקול לחתום בשירות קבע, להתקדם בתפקידים ולממש את היכולות שלי. לא ידענו אז שהשיחה הזו תהפוך לצוואה לא כתובה שהוא השאיר לי"
"אבא, שהיה בבית, עלה על מדים, לקח את מכשיר הקשר, וכשהוא התכונן לצאת ביקשתי להצטרף אליו. יצאנו יחד למכונית המשטרתית שלו ונסענו יחד לתחנת שגב־שלום שעליה הוא פיקד. שם הוא קיבל הנחיה ממפקדיו להישאר בתחנה וביקש שאשאר איתו. סירבתי ויצאתי ברכב עם שלושה שוטרים שלו לחלץ אנשים. בדרך האזנו לדיווחים בקשר, ובאחד הדיווחים שמענו שמפקד תחנת רהט, ג'יי אר דוידוב, נפצע בהיתקלות עם מחבלים כשיצא לחלץ אנשים ליד רעים. גם אבא שלי שמע את ההודעה וביקש ממפקד הג'יפ שנסעתי בו לחזור ולקחת אותו כדי לנסות לחלץ את ג'יי אר, שהיה חבר נפש שלו עוד מהטירונות. בתחנה הוא ניסה לשכנע אותי לרדת, וסירבתי. אבא התיישב מקדימה ואני מאחור. היינו חמישה בג'יפ, כולנו עם נשקים דרוכים. על הציר לכיוון רעים זיהינו רכבים פגועים בצד הדרך וגופות של אנשים שניסו להימלט ונרצחו. פתאום זיהיתי חוליה לבושה בשחור עם סרטים ירוקים, וכשהתקרבנו הם ירו עלינו, ואנחנו הגבנו והצלחנו לחסל אותם. המשכנו בדרך, וליד צומת רעים חילצנו כמה שוטרים עם פצעי ירי בדרגות שונות. העמסנו אותם על הרכב שלנו והסתובבנו לאחור כדי להביא אותם לטיפול רפואי. כל זה - תחת אש. בדרך הג'יפ חטף פנצ'ר מהירי, והנהג המשיך לנסוע ככה. במושב פטיש הורדנו את הפצועים לניידת והמשכנו בנסיעה לאופקים. כשאבא הבין שג'יי אר לא היה בין הפצועים, הוא החליט לחזור לצומת רעים כדי לחפש ולחלץ אותו. הוא עצר רכב ממוגן של מג"ב, וכולנו עלינו עליו. לפני שיצאנו שוב לדרך מתחנת המשטרה, אבא אמר לי: 'די, לחמת מספיק. אני גאה בך. עדיף שתישארי פה'. אחרי ויכוח קצר, הוא שכנע אותי - כדי שאעזור לו מרחוק. הוא, עם שלושת השוטרים שהיו איתנו, יצא לדרך. כשהגיע למקום, הוא זיהה את גופתו של ג'יי אר בצד הדרך והכניס אותה לרכב תוך כדי שיורים עליהם ללא הפסקה. עם הגופה ברכב הם המשיכו לחלץ אנשים שברחו מהמסיבה, הצליחו לחלץ אחדים וחזרו לתחנת אופקים. כשאבא ירד מהרכב ראיתי אותו מלא דם - הדם של ג'יי אר.
3 צפייה בגלריה
מפקד תחנת רהט, ג'יי אר דוידוב ז"ל. "אבא חילץ את גופתו תחת ירי"
(צילומים: באדיבות דוברות משטרת ישראל)
ואז הוא החליט לצאת פעם נוספת. שלושת השוטרים הצטרפו אליו, וכשגם אני התכוונתי לעלות, הוא תפס אותי באפוד ואמר לי בשקט: 'את לא עולה!'. הייתי נסערת אבל ויתרתי. לפני שהוא יצא רציתי לתת לו מחסנית מהכיס שלי, והוא אמר: 'גם פה מסוכן. שיישאר לך', נתן לי נשיקה ויצא. נשארתי בתחנת אופקים, לקחתי מכשיר קשר כדי להאזין למה שקורה בשטח, ובשעה 13:25 שמעתי 'בזוקה לא עונה!'. התקשרתי אליו, הוא ענה ואמר שהכול בסדר ושאל אם אני באופקים. כשהשבתי בחיוב, השיחה התנתקה. בדיעבד, זאת הייתה השיחה האחרונה שלנו. בשעה 14:15 שמעתי בקשר דיווח: 'שגב 1 (שזה הכינוי של אבא שלי בקשר) והנהג ללא רוח חיים'. רציתי לצאת לשם, אבל אף אחד לא הסכים לקחת אותי.
"היינו חמישה בג'יפ, כולנו עם נשקים דרוכים. פתאום זיהיתי חוליה לבושה בשחור עם סרטים ירוקים, וכשהתקרבנו הם ירו עלינו. הצלחנו לחסל אותם והמשכנו בדרך"
נשארתי במקום, חסרת אונים. כשעה אחר כך הגיע רכב של היחידה שלי, עליתי עליו ושמענו דיווח על מחבלים באופקים. נסענו לשם ויריתי עם דמעות בעיניים. תוך כדי כך התרוצצו בקשר השמועות על אבא שלי. בדיעבד התברר לי שכשהוא הגיע עם השוטרים שלו לחניון רעים נשמעו יריות בקיבוץ והם נכנסו לנטרל את המחבלים שם. ירו עליהם RPG ומהפגיעה נהרגו אבא שלי ונהג הג'יפ יקיר בלוכמן. אמא שלי התקשרה אליי ולא עניתי. לא יכולתי להיות זאת שמודיעה לה. בסביבות 16:00 הגיעו אלינו שוטרים הביתה, ואני הגעתי שעה אחר כך. הגופה שלו חולצה בשעה שמונה בערב.
חודש וחצי אחרי אותה שבת השתחררתי מהשירות הסדיר וחזרתי לקבע. למרות האבל והכאב על אבא שלי, לא היו לי הרהורים שניים. הערכים שהנחילו לי בבית והנכונות שלו להציל אנשים בלי חשבון, גם אם זה תלוי בחיים שלו, הם שמובילים אותי להמשיך את דרכו. היום, כמפקדת, יש לי אחריות לחיים של אחרים.
ובעניין הפחדים - אני אדם מאמין ויודעת שמה שצריך לקרות - קורה. מה גם שעכשיו יש מישהו ששומר עליי מלמעלה ונותן לי כוח יום־יום".
שורה תחתונה: "יצאנו שניים וחזרתי לבד, אבל חשוב לי לספר את הסיפור של אבא ושל השוטרים שיצאו מהבית בתחושת שליחות שאין כמוה ומנעו בגופם אסון גדול הרבה יותר".
