סיפורה של חן דגן (56), רווקה, עיתונאית ועורכת, גרה בתל־אביב, מחברת הספר "קרייזי מאדאם בדרכים", המביא את סיפור מסע היחיד שלה במזרח הרחוק:
"הרעיון שלי לצאת למסע הגיע כבת קול משמיים. יום אחד ישבתי מרוסקת, ממש עם חרדה קיומית, על כורסת הקטיפה הירוקה שלי, כורסה אהובה מבית סבא וסבתא, והייתה לי הארה: אשכיר את הדירה שלי בתל־אביב ובדמי השכירות שאקבל אולי אוכל להתקיים כתרמילאית במזרח הרחוק.
"נולדתי בחולון, בכורה בין שלושה ילדים, לאמא אביבה ז"ל, שהייתה פרסייה ולאבא אריה ז"ל, יקה ניצול שואה, שמעולם לא דיבר על מה שקרה לו ולמשפחתו שם. גדלתי בבית לא נורמטיבי שהיו בו המון שתיקות וסודות אפלים. אולי בגלל זה בחרתי להיות עיתונאית, כדי שאוכל לשאול ולחשוף דברים.
"לאורך השנים כתבתי בעיתונים שונים: במקומונים בתל־אביב, ב'חדשות' וב'את' שהיה של מעריב (גילוי נאות: בין היתר כתבה ב'לאשה'. ד"ח). השנים בעיתונות היו מסעירות, מרתקות ומספקות מבחינה מקצועית אך לא מבחינה כלכלית. כש'מעריב' קרס ואל השוק נפלטו מאות עיתונאים ואני ביניהם, הרגשתי שעולמי חרב עליי. לא היה סיכוי למצוא עבודה אחרת בתחום. המקצוע שהכי אהבתי בעולם נלקח ממני, היומן התרוקן ושקעתי בדיכאונות נוראיים ובהתקפי חרדה מטלטלים.
"יום אחד ישבתי מרוסקת, ממש עם חרדה קיומית, והייתה לי הארה: אשכיר את הדירה שלי בתל־אביב ובדמי השכירות שאקבל אולי אוכל להתקיים כתרמילאית במזרח הרחוק"
"אחרי הפיטורים היו לי שבע שנים רעות. המשכתי לכתוב כפרילנסרית לאתרים שונים, תחזקתי עמודי פייסבוק לעסקים, אבל הרווחתי פרוטות שלא אפשרו לי להתקיים. עבדתי בעבודות מזדמנות: מכרתי בחנויות בגדים ורהיטים, ניקיתי חדרי מדרגות (כולל בבניין שבו אני גרה) ועבדתי כסייעת בגן ילדים. כשהגן נסגר שוב מצאתי את עצמי מול תהום. זה היה הרגע המכונן מבחינתי, שבו התחלתי לחשוב איך לשבור את מעגל הדמעות.
"בהתחלה הרעיון לצאת לבד לדרך לא נודעת עורר בי חרדה, אבל הבנתי שהגעתי לשפל רגשי וכלכלי, ולא נותרו בי כוחות להילחם על מקומי. הייתי על דרך ללא מוצא והחלטתי לשנות כיוון. התחלתי לחפש שוכרים לדירה ובמקביל פתרונות אחסון לבית שלם שהיה עמוס בכל החיים שלי.
"מעולם לא נישאתי ואין לי ילדים. במהלך השנים ניהלתי מערכות יחסים שלא הבשילו להתמסדות. העובדה שאני משוחררת מכל מחויבויות משפחתיות אפשרה לי לצאת למסע הארוך, שידעתי מתי הוא מתחיל אך לא ידעתי לאן הוא יתגלגל. אגב, גם במשך המסע היו לי מחזרים, אבל החלטתי שאין דבר שלם מלב שלם שלא רוצה להתרסק שוב, ובחרתי להישאר לבד.
"היעד הראשון שלי היה תאילנד, מקום מוכר ומפנק. אחרי חודשיים בעיר צ'אנג־מאי נגמרה לי הוויזה, והחלטתי לצאת ללאוס השכנה כדי לחדש אותה ולחזור, אבל כשהגעתי לשם אחרי שלושה ימים על נהר המקונג אמרתי לעצמי: אם אני כבר פה, למה לא לטייל קצת?
"בעיר לואנג־פרבאנג התוודעתי למציאות הזויה: כל לילה בחצות הוטל עוצר. איש לא הורשה לצאת לרחוב, ואני, בחורה ללא שום חוש כיוון ומבוהלת עד מוות, הלכתי לאיבוד פעם אחר פעם"
"בעיר לואנג־פרבאנג התוודעתי למציאות הזויה: כל לילה בחצות הוטל עוצר. איש לא הורשה לצאת לרחוב, ואני, בחורה ללא שום חוש כיוון ומבוהלת עד מוות, הלכתי לאיבוד פעם אחר פעם. לא היה לי את מי לשאול והעוצר תפס אותי בהפתעה כל פעם מחדש.
"כאן התחילה תופעת המלאכים במסע שלי: אנשים טובים שעזרו לי, 'אימצו' אותי והושיטו לי יד. באחד הלילות הסתובבתי בעלטה מוחלטת, ובעודי מחפשת לשווא את דרכי למלון נחלץ לעזרתי גבר צרפתי חתיך ושרמנטי, שהתנדב להחזיר אותי. הייתה רק בעיה קטנה: לא היה לי מושג איפה המלון. לפחות שעה הסתובבנו במכוניתו המפוארת ברחבי העיירה, עד שבנס מצאנו את המקום והוא נסע לדרכו. חזרה אליי האמונה שיש לי השגחה פרטית מלמעלה וזה מה שנתן לי אומץ להמשיך במסע, שהפך מטורלל מדקה לדקה.
"החלטתי להצטרף לטרק עם זוג אנגלים ואיטלקי שהכרתי בהפלגה. יצאנו לדרך מהעיירה פקסה, ודי מהר הלכנו לאיבוד בג'ונגל פראי, בוצי וחלקלק אחרי המונסון, ללא מים וללא אוכל. שרדנו בקושי רב כמה שעות טובות שנראו כנצח, ודקות ספורות לפני רדת החשכה הצלחנו להיחלץ משם. כשהתיישבנו המומים במסעדה מפנקת, הבחור האיטלקי שלף תמונות של עקבות של נמר שצילם בג'ונגל. באותו רגע הבנו שיצאנו משם בחיים לגמרי בנס.
"המשכתי עם חבורת הג'ונגל עד לפנום־פן, בירת קמבודיה, שם חברתי האנגלייה, פיליפה, נשדדה באלימות מול עיניי, רגע לפני שנפרדו דרכינו.
"נפרדתי מהחבורה והמשכתי לבד לסיאם־ריפ בקמבודיה, עיר מופלאה עם מקדשים מרהיבים, ששואת העם הקמבודי עדיין ניכרת בה. כמי שהיא דור שני לשואה, זה היה הרגע הכי מייאש במסע: המפגש הראשוני עם העוני ומקבצי הנדבות והסיפור של רצח העם שכיווץ לי את הלב.
"באינדונזיה קרה לי נס: גיליתי שחברת ילדות שלי גרה שם. ניסיתי את מזלי וכתבתי לה במסנג'ר. תוך שנייה היא הזמינה אותי. ישנתי בחדר של נסיכות בבית עם בריכת שחייה ענקית"
"גם בסיאם־ריפ פגשתי מלאכית, ג'ואן מטייוואן, שהזמינה אותי להצטרף אליה. היא שכרה רכב מפואר עם נהג ושוטטנו יחד בין מקדשים קסומים. משם המשכתי לווייטנאם המהממת, וממנה בחזרה לתאילנד, הפעם לדרום המדינה. השתתפתי במסיבות פולמון פרועות ורוויות אלכוהול וסמים, ואחרי שביליתי כהוגן המשכתי לאינדונזיה, המדינה המוסלמית המאוכלסת בעולם, וידעתי ששם אהיה לבד לחלוטין ועוד בראש השנה.
"כשהגעתי לאינדונזיה קרה לי נס: גיליתי שחברת ילדות שלי מישראל גרה שם. ניסיתי את מזלי וכתבתי לה במסנג'ר. תוך שנייה היא הזמינה אותי אליה ופתחה בפניי את ביתה. ישנתי בחדר של נסיכות בבית פרטי עם בריכת שחייה ענקית, באי הקסום באלי. התענגתי על כל דקה וזכיתי לחגוג את ראש השנה המרגש ביותר בחיי בחברת הקהילה היהודית הקטנה.
"משם המשכתי בהפלגה מטלטלת לקומודו, אי השוכן בדרום אינדונזיה. בדרך לשם תפסה אותנו סופה בלב ים, הגלים היו בגובה של גורדי שחקים, לא ידענו אם נצליח לצאת משם בחיים.
"אנשים בכו, הקיאו וזעקו לעזרה, ורק אני שכבתי בשקט והתפללתי את התפילה היחידה שאני זוכרת מבית סבא: 'יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם'. חזרתי עליה בלופ עשרות פעמים וזה השאיר אותי רגועה. למחרת בבוקר השמש זרחה, והיום הזה הפך ליום הולדתי השני.
"לאורך המסע הקפדתי להעלות פוסטים בפייסבוק על חוויותיי ותלאותיי. התגובות שקיבלתי היו מחממות לב, הן דחפו אותי ונתנו לי כוח להמשיך, הרגשתי שכל חבריי לרשת החברתית הם שותפים לדרך. התגובות הרבות עודדו אותי להפוך את הפוסטים לספר. אחרי שנתיים וחצי במזרח חזרתי לארץ, רגע לפני תחילת הקורונה.
אחרי שובי הוצאתי את "קרייזי מאדאם בדרכים" (נמכר בחנויות מקוונות, להזמנת הספר כתבו למייל: daganch@gmail.com טל': 972549917139+)
יומיים לפני השקת הספר, שאליה הוזמנו עשרות אנשים, אמי קיבלה אירוע מוחי. ההשקה בוטלה ולא התקיימה עד היום, ואמי נפטרה חודשיים לאחר מכן. כל נגיעה שלי במוות הגבירה בי את התשוקה לחיים מרגשים ומלאי עוצמה. למדתי לחיות כאן ועכשיו. אני מתכננת לצאת למסע שוב ליבשת מסוכנת יותר, דרום אמריקה. ושוב, אני משקשקת מפחד ובכל זאת בוחרת להעז ומאמינה שכל אישה בכל גיל יכולה לעשות זאת.
שורה תחתונה: "הלוגו של הוצאת הספר שלי הוא פיל עם כנפיים, והמסר - למרות הכובד והפחדים, כל אחד יכול לעוף".
