אחת לכמה זמן, בקבוצות הגרושים בפייסבוק, עולה אותה שאלה: "אם הייתם יודעים אז את מה שאתם יודעים עכשיו, האם עדיין הייתם מחליטים להתגרש?".
תמיד הרגשתי שזו שאלה מוזרה ואפילו מיותרת. בעוד שאני לא מתיימרת להכיר את כל קהילת הגרושים בארץ, אני משערת שבקרב הרוב המוחץ - לא מדובר היה בהחלטה פזיזה.
זה לא שבוקר אחד היא או הוא התעוררו ואמרו: "היום בא לי ללבוש את החולצה הכחולה, לאכול שניצל לצהריים, ואה, נראה לי שגם אתגרש! למה לא בעצם? זה נראה לי יום מעונן כזה שיכול ללכת מצוין עם מטרייה וגט".
גירושים אינם החלטה של רגע. לרוב ההחלטה נלקחת אחרי מסע ארוך של תהיות ושאלות, שבו שוקלים שוב ושוב אם זה הפתרון הטוב ביותר. לכן שיערתי שבודדים, אם בכלל, היו עונים לשאלה כזו בשלילה. לאחרונה הבנתי שטעיתי.
רגע, רגע, לא להתלהב. לא תמצאו כאן הכרזה של גרושה שמודה שבדיעבד היא לא הייתה מתגרשת. כך גם 99% מהתגובות שענו נחרצות שהם לא היו מחזירים את הגלגל לאחור לו יכלו. אבל הבנתי שאפילו על החלטות שנעשו בכובד ראש, אפשר במרחק השנים להצטער ושבהחלט ייתכן שיש רבים שדווקא חשים חרטה על הגירושים, אך כצפוי לא ימהרו להצהיר על כך קבל עם ופייסבוק.
הרהורים על החלטות, כאלה שנלקחו בכובד ראש וכאלה שלא, החלו אצלי בעקבות חוויה מפחידה. לאחרונה הבחנתי שאמי לא כשורה ושהיא צריכה לראות רופא בדחיפות, אבל אז עלתה השאלה: להזמין אמבולנס שייקח אותה למיון או להסיעה למוקד? הדילמה: בבית החולים היא תקבל טיפול מהיר ויעיל יותר, מאידך היא יכולה לחטוף שם חיידק אלים, לא עלינו. איני יודעת מה גרם לי לפתע להודיע לאחיי בנחישות שאני מזמינה לה מד"א, שאני לוקחת את ההחלטה הקשה ושאם חלילה יקרה לה משהו בבית החולים, זה עליי.
האם הייתה זו אינטואיציה או סתם מזל, אין לי מושג. מה שבטוח הוא שאם לא הייתי עושה זאת, אמי כבר לא הייתה איתנו. "מספיק שהייתה מגיעה שעה אחרי זה", אמר לי הרופא, "והיה כבר מאוחר מדי".
מאז מהדהד בי משפט של הסופר האמריקאי וילפרד איי פטרסון, ששמעתי פעם: "אתה נמצא במרחק של החלטה אחת מחיים שונים לחלוטין". ומאז אני חושבת גם על החלטות מכריעות אחרות בחיי. ובעוד שאין לי דילמה לגבי ההחלטה להתגרש, אני בהחלט תוהה ביני ובין עצמי אם לקחתי את ההחלטה הנכונה שנים קודם לכן. בשלב שאני ובעלי היינו רחוקים מלחשוב על גירושים, היה עליי להחליט אם להגיד לו משהו שידעתי שעלול להשפיע על יחסינו או לשמור אותו לעצמי. בחרתי להגיד. אם הייתי בוחרת לשמור לעצמי, הכול יכול היה להיות אחרת. אולי עוד היינו נשואים ואוהבים, ואולי החיים שלי היו נראים היום שונים לחלוטין. בסרט "דלתות מסתובבות", דמותה של גווינת' פאלטרו מספיקה במציאות אחת לתפוס את הרכבת הביתה, ובמציאות מקבילה מפספסת אותה. האקט הקטן הזה משנה לחלוטין את חייה. כל החלטה למעשה היא כמו רכבת. בעוד שברור לי שההחלטה לקחת את אמי למיון הייתה נכונה, לעולם לא באמת אדע לגבי החלטות אחרות בחיי. השאלה היא האם הצלחתי לעלות על הרכבת או שמא גזרתי על עצמי גורל מר בתחנה.
