ד"ר אדית אגר, פסיכולוגית קלינית אמריקאית ילידת הונגריה, הייתה בת 63 כשחזרה לבקר במחנה הריכוז אושוויץ, שממנו ניצלה בנעוריה. הביקור הזה גרם לה להבין באיזה מקום היא באמת נמצאת בחייה. "מבחוץ הייתי דוקטור. מבפנים, בת 16 מבוהלת, רועדת, עטופה בהכחשה, בהישגיות יתר ובפרפקציוניזם... הבנתי שהחלמה לא יכולה להתרחש כל עוד אנחנו מסתירים חלקים מעצמנו או מתכחשים להם. במשך שנים ניסיתי לשמור בסוד את עברי, להחביא את האבל והזעם שלי... בוויתור על הסודות ועל ההסתתרות, בהפסקת הלחימה והבריחה מהעבר, החזרתי לעצמי את האני האמיתי שלי".
כיום, בגיל 95, אחרי שספרה "הבחירה" הפך לרב־מכר ובו גוללה את סיפור חייה המרגש ואת הדרך שבה שרדה את אושוויץ והקימה את חייה בארצות־הברית, היא רואה בהעברת המסרים שלה את משימת חייה. השחרור האמיתי שלנו, לדבריה, הוא לא ממחנה ריכוז חיצוני או מתלאות חיצוניות אחרות, אלא מהכלא שאנו יוצרים בראשנו. "אני כאן כדי לספר לכם שהכלא הנורא ביותר הוא זה שבניתי לעצמי", היא כותבת בהקדמה לספרה השני "המתנה", שיוצא כעת בתרגום לעברית (הוצאת מטר). "רבים מאיתנו מרגישים לכודים בתוך הראש שלהם. המחשבות והאמונות שלנו קובעות, ולעתים קרובות מגבילות את הרגשות שלנו, את מה שאנחנו עושים ואת מה שנדמה לנו כאפשרי. בעבודתי גיליתי שאף על פי שהאמונות הכולאות אותנו צצות ופועלות בדרכים שמייחדות כל אחד מאיתנו, ישנם בתי כלא נפשיים משותפים לכולנו שתורמים לסבל. הספר הזה הוא מדריך מעשי, שיעזור לנו לזהות אותם ולפתח את הכלים שאנו זקוקים להם כדי לצאת לחופשי".
הבסיס לחופש שלנו, אומרת ד"ר אגר, שנודעה לימים בתור "הרקדנית הקטנה" של ד"ר יוזף מנגלה, פושע המלחמה הנאצי שביצע ניסויים אכזריים באושוויץ - הוא היכולת שלנו לבחור. לכן היא מכנה את השיטה שפיתחה "טיפול בבחירה". "חירות ביסודה היא עניין של בחירה. אף על פי שהסבל בלתי נמנע ואוניברסלי, אנחנו יכולים תמיד לבחור כיצד להגיב ואני מנסה להדגיש ולרתום את כוחם של המטופלים שלי לבחור לחולל שינוי חיובי בחייהם. כשאנחנו נמלטים מהכלא הנפשי שלנו, אנחנו לא רק נעשים חופשיים ממה שעצר בעדנו, אלא חופשיים לתרגל את הרצון שלנו ולהגיע למי שאנחנו באמת".
הרקדנית ממחנה הריכוז
בגיל 16, בערב הראשון שלה באושוויץ, שעות לאחר שהוריה נספו בחדרי הגז, הכריח ד"ר יוזף מנגלה את אדית אגר לרקוד בפניו כדי לשעשע אותו. היא עושה זאת כדי לשרוד, לצלילי "הדנובה הכחולה". תוך כדי הריקוד, היא מספרת בספרה האוטוביוגרפי "הבחירה", נופלת עליה תובנה מטלטלת ומנחמת כאחת: "מנגלה עלוב ונקלה ממני. אני חופשייה ברוחי והוא לעולם לא יכול להיות חופשי. הוא תמיד יצטרך לחיות עם מה שעשה. הוא אסיר יותר ממני".
אבל לשרוד את אושוויץ, שממנו השתחררה יחד עם אחותה מגדה, היה רק השלב הראשון במסע שלה אל החופש. לדבריה, במשך עשרות שנים נשארה אסירה של העבר. על פני השטח הצליחה, השאירה את הטראומה שלה מאחור והמשיכה הלאה. היא נישאה לבלה, פרטיזן שנלחם בנאצים, היגרה איתו ועם בתה לארצות־הברית ובשנות ה־40 לחייה הלכה לקולג', לימדה בתיכון והמשיכה ללימודים לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית ולדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. אבל השינוי האמיתי, לדבריה, הגיע בעקבות העובדה שהתוודעה לתורת המשמעות של ויקטור פרנקל, שהובילה אותה לביקור באושוויץ, לחשיפה מוחלטת של סיפורה האישי ולפיתוח שיטה טיפולית אינטואיטיבית המדגישה את חשיבות הבחירה שלנו בחיים.
במהלך הקריירה הענפה שלה לימדה והרצתה, העבירה הרצאות טד, טיפלה באנשים ובזוגות, כולל פצועי מלחמה ונפגעי טראומה פיזית ונפשית והכשירה מאות מטפלים בשיטתה.
"פעם הייתי שואלת 'למה אני?', אבל עכשיו אני שואלת 'למה לא אני?'. ייתכן ששרדתי כדי שאוכל לבחור מה לעשות עם מה שקרה, כדי להראות לאחרים איך לבחור בחיים, כדי שמות הוריי ומותם של כל אותם חפים מפשע לא יהיה לשווא; כדי שאוכל להפוך את כל הדברים שלמדתי בגיהינום למתנה שאני מגישה לכם עכשיו: ההזדמנות לבחור לוותר על הכלא ולפעול כדי לצאת לחופשי, למצוא בסבל שלכם את לקחי החיים שלכם, לבחור איזו מורשת העולם יירש ולהעביר לדורות הבאים את הכאב או להעביר להם את המתנה".
לפניכם ארבעה בתי כלא נפשיים שד"ר אגר מתייחסת אליהם בספרה ומפרטת איך ניתן להשתחרר מהם:
כלא הקורבנוּת: אל תחפשו אשמים
זהו הכלא שקל ביותר להיכנס אליו כי הוא מספק לנו הגנה מפתה והפוגה שקרית שמעכבת את הצמיחה שלנו", אומרת אגר. "רבים מאיתנו נשארים בכלא הקורבנות מפני שבאופן בלתי מודע אנחנו מרגישים שם בטוחים יותר. אנחנו שואלים 'למה?' שוב ושוב, ומאמינים שאם רק נוכל להבין את הסיבה, הכאב ייחלש. למה חליתי בסרטן? למה איבדתי את מקום העבודה שלי? למה בן הזוג שלי ניהל רומן? אנחנו מחפשים תשובות כדי להבין, כאילו שקיימת בכלל סיבה הגיונית. אבל כשאנחנו שואלים למה, אנחנו תקועים בחיפוש אחרי מישהו או משהו שנוכל להאשים - כולל את עצמנו. למה זה קרה לי? למה לא לך?".
איך משתחררים?
הכלי הראשון ליציאה מקורבנות הוא לגשת לכל מה שקורה בחיבוק עדין. "לא חייבים לאהוב את מה שקורה, אבל כשמפסיקים להילחם ולהתנגד, יש יותר אנרגיה ודמיון כדי לחשוב על 'מה עכשיו?', לנוע קדימה במקום לשום מקום, לגלות מה אתם רוצים ולמה אתם זקוקים ברגע זה ולאן אתם רוצים ללכת מכאן. לפעמים נדרש רק משפט אחד כדי להצביע על הדרך לצאת מקורבנות: 'האם זה טוב לי?'.
"החופש טמון בקבלת העצמי הלא מושלם שלנו, בוויתור על הצורך בשלמות ובהבנה שאנחנו אנושיים, לא פחות ולא יותר. ומכאן, פירוש הדבר שאנחנו עלולים גם לשגות"
כלי נוסף שיעזור לנו הוא ללמוד להתמודד עם בדידות. "זה הדבר שרובנו פוחדים ממנו יותר מכול. אבל כשאתם מאוהבים בעצמכם, להיות לבד אין פירושו בדידות. כלא הקורבנות נוצר בדרך כלל בילדות, וגם כשאנחנו מבוגרים הוא עלול לתת לנו תחושה שאנחנו חסרי אונים כפי שהיינו בילדותנו. אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו בכך שנעזור לילדה הפנימית הזאת להרגיש בטוחה ונאפשר לה לחוות את העולם מתוך אוטונומיה של אדם מבוגר".
ועוד מפתח לשחרור:
כתבו מכתב לאדם או למצב שגרמו לכם כאב, לאחרונה או בעבר. דייקו בפרטים ואמרו איך הפעולות, המילים או האירועים השפיעו עליכם. אחר כך כתבו מכתב נוסף לאותו אדם או מצב, אבל הפעם הביעו הכרת תודה על מה שאותו אדם לימד אתכם על עצמכם או על איך המצב עודד אתכם לצמוח. הכירו בכך שמה שקרה היה לא הוגן ומכאיב, אבל שימו לב גם לכוח המרפא של העברת נקודת המבט מקורבן חסר אונים למי שאתם באמת: שורדים, אנשים חזקים.
כלא האשמה והבושה: כן, אתן ראויות
נדרשו לי עשרות שנים לסלוח לעצמי על כך ששרדתי", מודה ד"ר אגר. "כמו שורדים רבים נאבקתי בשנים שאחרי המלחמה באשמה משתקת... אפילו הזדמנות לחגיגה וציון הישגים הוכתמה בתחושת הביטחון שלי שאני סחורה פגומה שאינה ראויה לשמוח, שכל דבר רע היה בסופו של דבר באשמתי, שזה רק עניין של זמן עד שכולם יגלו כמה אני שבורה".
אשמה, מדגישה ד"ר אגר, נטועה בבושה - כשאנו מאמינים שאיננו ראויים, כשאנחנו חושבים שאיננו מספיקים, ששום דבר איננו מספיק ולא חשוב מה נעשה. אשמה ובושה עלולים להתיש בצורה קיצונית, אבל הם אינם הערכה אמיתית של מי שאנחנו. הם דפוס חשיבה שבחרנו ושנתקענו איתו".
איך משתחררים?
"החופש טמון בקבלת העצמי הלא מושלם שלנו, בוויתור על הצורך בשלמות ובהבנה שאנחנו אנושיים, לא פחות ולא יותר ושאם אנחנו אנושיים, פירוש הדבר שאנחנו עלולים לשגות. שחרור מאשמה מגיע גם כשאנו לא מאפשרים להערכות של אחרים להגדיר אותנו. וחשוב מכול, אנחנו בוחרים איך לשוחח עם עצמנו. מה שנשים לב אליו, זה יהיה הדבר שאותו נחזק".
ועוד מפתח לשחרור:
הקדישו יום להקשבה לדיבור שלכם עם עצמכם. האם הוא מלא ב"הייתי צריך", "לא הייתי צריך" ו"כן, אבל"? האם אתם אומרים לעצמכם "זה באשמתי" או "זה לא מגיע לי" או "היה יכול להיות גרוע יותר"? החליפו את המסרים האלה של אשמה או בושה בתרגול יומי של דיבור עצמי נדיב ואוהב. כשאתם מתעוררים בבוקר, גשו אל המראה והביטו בעצמכם בעיניים אוהבות. אמרו: "אני חזקה, אני נדיבה, אני אישה בעלת עוצמות".
כלא הנוקשוּת: לא חייבות להיות צודקות
לפעמים קשה להבחין בסורגי הכלא הזה, מפני שהם מצופים בדרך כלל בכוונות טובות. אנשים רבים באים אליי לטיפול מפני שהם רוצים לשפר את מערכות היחסים שלהם", כותבת ד"ר אגר. "אבל לעתים קרובות אני מגלה שהם לא באו כדי ללמוד איך לקיים מו"מ בקונפליקט, אלא שהם רוצים את עזרתי לשכנע אחרים להסכים עם נקודת המבט שלהם. אם אתם מנסים לשנות מישהו אחר, אינכם חופשיים. חופש הוא כאשר אתם מאמצים את הכוח שלכם כדי לבחור את התגובה שלכם".
איך משתחררים?
"החופש פירושו להניח לצורך להיות צודקים. הנוקשות נראית ככוח אבל למעשה גמישות, תוך שילוב נקודות השקפה רבות, היא החוזק האמיתי. המפתח לשמירה על החופש שלכם בקונפליקט הוא לדבוק באמת שלכם, אבל לוותר על הצורך בכוח ובשליטה ולא להתמכר לצורך לומר את המילה האחרונה. זה עוזר כשאנחנו יכולים לפגוש אחרים כפי שהם, לא כפי שאנחנו מצפים שיהיו. פתחו את הגמישות ואת טווח התנועה הנפשי שיאפשר לכם חופש".
ועוד מפתח לשחרור:
בחרו אתגר עכשווי בחייכם – פגיעה או כאב גופני, מתח או קונפליקט מתמשכים. התחילו בכך שתאמרו את האמת. מה אינכם אוהבים במצב זה? איך הוא גורם לכם להרגיש? אחר כך היו סקרנים. שאלו, מה המצב הזה מספר לי? מה טוב ביותר בשבילי? מה משרת ומחזק אותי עכשיו?.
כלא הפחד המשתק: צריך אומץ להיות ממוצעות
הפחד משתמש במילים העקשניות, התקיפות והפרובוקטיביות ביותר: 'מה יהיה אם...'; 'אמרתי לך שתצטער על זה'; 'אמרתי לך שזה מסוכן' - ואנחנו שונאים לאכזב את תחושות הבטן שלנו. אנחנו נאחזים בפחד, חושבים שזהירות תגן עלינו, אבל הפחד הופך לגלגל שאינו מרפה, לנבואה שמגשימה את עצמה", אומרת ד"ר אגר. "הפחד גורם לנו להישאר במקום ולחזור על עצמנו במקום לקחת סיכון חיובי ולעשות משהו שלא עשינו מעולם. באמריקה הסלנג המקובל לפסיכולוג הוא 'שרינק' (מכווץ), אבל אני אוהבת לכנות את עצמי 'מותחת', כדי להיפגש כשורדת עם שורדים, ולהנחות איך לשחרר את האמונות שמגבילות אתכם ולחבק את הפוטנציאל שלכם".
"אנשים באים אליי לטיפול כי הם רוצים לשפר את מערכות היחסים שלהם. אבל לעתים הם לא מגיעים ללמוד איך לקיים מו"מ בקונפליקט, אלא רוצים את עזרתי לשכנע אחרים בנקודת המבט שלהם"
איך משתחררים?
חשוב לזכור שאנחנו לא נולדים עם הפחד, אלא לומדים אותו מתישהו בדרך. לעתים קרובות התגובות הרגשיות שטבועות בנו כלל אינן שלנו, הן כאלה שלמדנו מתוך צפייה באחרים. בדקו אם הפחד הוא באמת שלכם או של מישהו אחר, והניחו למה שלא רלוונטי לכם. בנוסף, גם כאן, אימוץ הגישה המקבלת והחובקת יכול לעזור. "לעתים קרובות, כשאנו תקועים, זה לא מפני שאיננו יודעים מה לעשות, זה מפני שאנחנו פוחדים שלא נעשה את זה כהלכה", כותבת ד"ר אגר. "לא צריך אומץ כדי לחתור לשלמות. צריך אומץ כדי להיות ממוצעים. לומר 'זה בסדר מבחינתי', 'מספיק טוב זה מספיק טוב'".
ועוד מפתח לשחרור:
"עשו היום משהו שונה ממה שעשיתם אתמול. אם אתם נוהגים תמיד באותה הדרך לעבודה, בחרו בדרך אחרת - או שתרכבו על אופניים או שתיסעו באוטובוס. אם אתם בדרך כלל ממהרים או טרודים מדי מכדי לדבר עם הקופאית בסופר, נסו ליצור קשר עין ולשוחח איתה. זה נראה אולי חסר חשיבות, אבל זה מתרגל את המוח לדעת שאתם מסוגלים לשינוי, שהבחירות והאפשרויות שלכם אינסופיות. סקרנות בנוגע לחיים שלכם עוזרת להפוך את החרדה שלכם להתרגשות".
