חודשיים אחרי שנפגשו לראשונה במחלקת השיקום בשיבא, שבה דניאל קופילוב היה מאושפז לאחר שנפצע בעזה ואיבד את רגלו הימנית, חזרה דניאל יבלונקה לבית הוריה במיאמי, ומערכת היחסים שלהם התנהלה בשלט רחוק. אבל המרחק רק העצים את האהבה. "הוא שלח לי הודעה: 'דניאל, אני מתגעגע אלייך יותר מאשר לרגל שלי'", מספרת יבלונקה. "נמסתי. אמרתי לו, 'אני שלך'. החברות אמרו, 'איך הוא אומר לך את זה בשלב כל כך מוקדם במערכת היחסים שלכם?', ואני, ששאלתי את עצמי לאן עוד אפשר לטפס מכאן, ידעתי".
הידיעה הזאת החזירה אותה לישראל באוגוסט האחרון עם כרטיס טיסה לכיוון אחד במסגרת "תוכנית מסע להוראת אנגלית" (ראו בהמשך). אחרי שתסיים את ההתחייבות שלה בתוכנית, הם יעברו לגור ביחד. "איבדתי רגל ואז הכרתי את דניאל", אומר קופילוב. "לא הייתי מכיר אותה אם לא הייתי מאבד רגל. עכשיו היא חברה שלי, ואנחנו חצי שנה יחד ושמחים אחד עם השנייה".
צפו: דניאל ודניאל מספרים על המפגש הראשון
(כתבת וידאו: אביב וינברגר)
עד כמה שאפשר להיות בטוחים בחיים הלא צפויים שלנו, על דבר אחד אפשר להסכים: החיים של דניאל ודניאל ("שנינו מסובבים את הראש כשקוראים דניאל, אבל אחרים מתלהבים מזה יותר מאיתנו") התנהלו בעולמות מקבילים. הם נולדו במדינות שונות וגדלו להיות אנשים צעירים עם רצונות וחלומות שונים, עד שפיצוץ המטען בחאן־יונס הסיט את המסלול שבו התקדמו חייהם והפגיש ביניהם.
היא יותר ציונית ממני
קופילוב נולד באוקראינה לפני 21 שנים, לאביו היהודי אלכסנדר, שעוסק בשילוח והיה אלוף בהרמת משקולות, ולאמו נטליה, נוצרייה שעסקה בעריכת דין. עניינים כלכליים ופנים אוקראיניים הובילו את המשפחה לנסות את מזלה ברוסיה כשהיה בן 11. גם שם לא היה קל. כשהיה בן 16 עלו לישראל בעקבות אלכסנדרה, אחותו הגדולה. היא, שאימצה את שם המשפחה היהודי של סבה, "לנדא", הגיעה לעשות סטאז' ברפואה בבבית החולים איכילוב וכיום משרתת כרופאה בצה"ל. "אחותי ציונית", הוא אומר. "אני וההורים שלי בכלל לא ייחסנו חשיבות לכך שאנחנו יהודים".
אתה לא מגדיר את עצמך ציוני?
"מעצם העובדה שהקרבתי רגל למדינת ישראל אני כן, אבל אני לא ציוני כמו דניאל".
יבלונקה: "הוא שלח לי הודעה: 'דניאל, אני מתגעגע אלייך יותר מאשר לרגל שלי. נמסתי. אמרתי לו, 'אני שלך'"
יבלונקה (23), אמנית, אשת סושיאל ודוגמנית (שמככבת עכשיו בקמפיין לקולקציה חדשה של מותג המשקפיים "קאטליה" מבית אופטיקנה), מנהלת את חייה סביב היהדות והציונות. כשאביה היה בשנות ה־20 לחייו, הוא עזב את ישראל ללימודים בארצות־הברית ולא חזר. הוא השתקע במיאמי, הכיר את אמא שלה, ומאז הם שם, מגדלים שני ילדים מהנישואים הראשונים של האם ושני ילדים משותפים - דניאל ואחיה הקטן, שלומד בקולג'.
"כשקיבלתי מלגה ללימודי אמנות בקולג' לאמנות של סן־פרנסיסקו, התרגשתי להביא את האקטיביזם היהודי שלי לקמפוס", מספרת יבלנוקה. "אבל הגעתי למקום שהוא שמאל ליברלי קיצוני שבו לאף אחד לא אכפת מהיהדות שלי או מישראל, והמרצה היהודייה שלי אמרה שישראל היא מדינה כובשת. לא היו לי הרבה חברים, והסטודנטים קראו לי 'טראמפי' רק כי תמכתי בישראל ושאלתי שאלות".
בדף האינסטגרם שלה, שמונה 31 אלף עוקבים ועוקבות, החלה יבלונקה להעלות פוסטים פרו־ישראליים לצד תמונות דוגמנות. "כך האקטיביזם שלי התחיל", היא אומרת. "הראיתי שאפשר להיות יפה, חכמה ועדיין לתמוך בישראל ולהיות גאה במי שאת".
למרות כל הפעילות הזאת לא חשבת על עלייה לישראל.
"הייתי בטוחה שאלחם עבור ישראל מרחוק, אבל בשנה שעברה שהיתי כאן במשך הקיץ עם עוד פעילי הסברה, והיה לי ממש טוב. הייתי עצמאית, מאושרת וחופשייה. אף אחד לא שאל על היהדות שלי ועל הציונות שלי. פגשתי אנשים שמאמינים באותם דברים שאני מאמינה בהם, שמבינים מה זה להיות יהודי, שמרגישים חלק מהאומה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לגור פה".
חוויית הקליטה של קופילוב הייתה מורכבת קצת יותר. "השנה הראשונה בישראל הייתה קשה", הוא מספר. "זו תרבות אחרת, לא דיברתי את השפה. השינוי קרה כשלמדתי בפנימיית נווה הדסה והתחברתי לאנשים. בשבת היינו עושים קידוש ושרים שירים מוזרים שלא הכרתי, היו לי מורים מדהימים שלימדו אותי עברית והכרתי אנשים יפים וחייכנים שבחרו אחרי בית הספר להתנדב ולעשות שנת שירות. ברוסיה זה אחרת, שם זה קפיטליסטי ואגואיסטי. בישראל הרגשתי שייך. התחברתי לתרבות הישראלית־יהודית".
יבלונקה: "גם אם בהתחלה היה חשש שעבר לי בראש, מיד ראיתי שהוא עושה כל מה שהוא רוצה. הוא לא נותן לפציעה להגביל אותו"
כשקיבל צו ראשון לא חשב פעמיים. "רציתי קורס טיס ועשיתי מיונים, אבל בגלל השפה לא הלך לי", הוא מסביר. בסוף התגייס לחטיבת כפיר והוכשר כקלע. "החבר הכי טוב שלי משם הוא נחמן, דתי לאומי שגר במצפה־יריחו. הוא בחור צנוע, חייכן, שאוהב לעזור לאנשים וכולם אוהבים אותו, והוא גם הסיבה לכך שרציתי להתגייר. עכשיו יש לי ולדניאל קצת ויכוחים על זה".
למה?
קופילוב: "הגיור נתקע בגלל הפציעה. בצבא אפשר להתגייר דרך קורס נתיב בשלושה חודשים, ובאזרחות זה לוקח שנתיים ודורש הרבה מחויבות".
יבלונקה: "חשוב לי שהבעל שלי יהיה יהודי ושהוא ילמד את הילדים שלנו על היהדות, כמו שאבא שלי לימד אותי".
כניסה לבית ממולכד
האירוע שבו נפצע קופילוב אירע ב־1 במרץ, שעות ספורות לאחר שהמחלקה שלו נכנסה לעזה. "ב־7 באוקטובר הייתי בכלל בבסיס בהר דב, בגבול לבנון. בדיוק סיימתי שמירה, כשהקצין דפק בדלת ואמר לי, 'צא כמו שאתה'. יצאתי עם התחתונים והנשק, אמרו לנו שיש מלחמה. יום למחרת הייתי בעמדת שמירה מוגנת כשפצמ"ר נחת במוצב שלי, בלי שנשמעה אזעקה. זה היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים, יותר מהפציעה. סגרתי את דלת הברזל של העמדה, ובמשך 12 שעות הייתי במוצב עם נשק שלוף, מחכה לחדירת מחבלים.
"כשהמלחמה המשיכה, זה התחיל להרגיש כמו שגרה. יצאתי לקורס מ"כים מקוצר של חודשיים. כשסיימנו אותו מיד נכנסנו לעזה, להחליף כוחות. התחלנו לסרוק בתים ולטהר אותם. היה לי ביטחון עצמי, לא היה בי פחד, כי הכול שם הרוס, וחוץ מהכוחות של צה"ל אין שום דבר. לבית הממולכד נכנסתי עם החברים מהכיתה. התפצלנו. אני נכנסתי ראשון לחדר עם הקצין שלי, ואחרי כמה שניות היה פיצוץ.
קופילוב : "גם כשראיתי בנות יפות וחשבתי לבקש מספר, הרגשתי שזה מוזר בגלל כיסא הגלגלים. הדבר הטוב בבית החולים הוא שכולן מתחילות איתך"
"הרגשתי שהזמן נעצר. הרמתי את היד וראיתי שהכפפה נשרפה, הזזתי את הראש וראיתי שהרגל שלי קטועה. הבנתי שאני מאבד דם וחייב לעשות משהו. הוצאתי את חוסם העורקים מהווסט שלי ושמתי אותו לעצמי באזור של הקטיעה. אחר כך הגיעו כמה חיילים עם אלונקה. לא זיהיתי אותם, לא הבנתי איפה האנשים מהצוות שלי. בהמשך הבנתי שכולם נפצעו".
14 מחבריו נפצעו באותו אירוע ושלושה נהרגו: אפיק טרי ז"ל, דולב מלכה ז"ל וינון יצחק ז"ל. הוא לא ידע שהם נפלו, רק כשחבר הגיע לבקר אותו בבית החולים זה נודע לו. כשהוא מדבר עליהם, משהו בחיוביות האינסופית שלו נסדק. הפציעה לא שברה אותו, המוות שלהם כן. "לפעמים אני חושב על דברים קטנים שמזכירים אותם ובוכה".
במשך יומיים הוא היה מחוסר הכרה ובהמשך שכב כמה ימים בטיפול נמרץ. רגלו נקטעה מעל הברך בשל זיהום שהתפשט בגלד. אחר כך עבר לשיקום, שם פגש את יבלונקה, שהגיעה לארץ עם אגודת הידידים האמריקאים של שיבא. זה היה הביקור השני שלה בארץ לאחר השבת השחורה ההיא.
דייט על גלידה
"ב־7 באוקטובר הייתי בבית, זו הייתה שעת לילה במיאמי", היא מספרת. "באפליקציה בטלפון שלי התחילו התראות על אזעקות, והחברים מהארץ סיפרו שהם בממ"ד וקורה משהו מפחיד. הייתי מתוכננת להגיע לארץ בסוף אוקטובר עם תוכנית מסע, והטיסה בוטלה. אבל ידעתי שאני חייבת להגיע לארץ בכל דרך".
מה היה דחוף לך כל כך?
"ידעתי שהאנטישמיות תהיה גרועה יותר ויותר והאשמה תהיה כולה על ישראל. רציתי להגיע לכאן ולספר מפה את הסיפור האמיתי".
בינואר היא הגיעה כאשת סושיאל במשלחת של הפדרציה היהודית, ובמרץ, כאמור, הייתה עם משלחת בשיבא. "ראיתי בחור חמוד יושב על כיסא גלגלים ליד שולחן, אז התיישבתי לידו. הצעתי לו ממתק רול אפ והוא סירב".
קופילוב: "כולם מביאים ממתקים לשיקום וכבר נמאס לאכול סוכר".
יבלונקה: "הוא התחיל לספר את הסיפור שלו, וזה היה מדהים, אז ביקשתי להקליט אותו. אחרי שהוא סיים הוא התגלגל עם הכיסא אחורה, ואז ראיתי שאין לו רגל. לא שמתי לב לזה קודם".
אז הכול התחיל כריאיון תמים?
קופילוב: "תמים בשבילי, לא בשבילה".
יבלונקה: "חשבתי שהוא מאוד חמוד, אבל לא הרגשתי שום דבר מצידו".
קופילוב: "לא חשבתי שהיא מתחילה איתי, חשבתי שהיא מתנדבת נחמדה שעושה הסברה. חוץ מזה, הייתי בכיסא גלגלים, שרוף ופצוע, זה פוגע בביטחון העצמי".
יבלונקה: "כתבתי לו באינסטגרם וביקשתי תמונות שלו, לצרף לסרטון שעשיתי עליו. אחרי שהסתמסנו שאלתי אותו אם בא לו דרינק בשישי בלילה. הוא לקח מונית מבית החולים ונפגשנו באיזשהו בר. זה היה חמוד. הוא היה כל כך עצבני ונרגש, ששכח שאין לו רגל, פספס את המדרכה ונפל עליי. ישר תפסתי אותו, כמעט חטפתי התקף לב.
"הבר שרצינו ללכת אליו היה סגור, והוא הציע גלידה, אבל אני בכלל אלרגית לחלב. ישבנו שם, הוא אכל, ואני הסתכלתי עליו. אז אמרתי לו, 'בוא לדירה שלי, נראה סרט, נדבר בשקט'. באנו אליי, הוא נשאר לישון, ומאז אנחנו ביחד".
דניאל, יצא לך בכלל לחשוב על דייטים אחרי הפציעה?
קופילוב: "לא. הייתי בפוקוס על השיקום. גם כשראיתי בנות יפות וחשבתי לבקש מספר, הרגשתי שזה מוזר בגלל כיסא הגלגלים. הדבר הטוב בבית החולים הוא שכולן מתחילות איתך".
קופילוב: "הרמתי את היד וראיתי שהכפפה נשרפה, הזזתי את הראש וראיתי שהרגל שלי קטועה. הבנתי שאני מאבד דם וחייב לעשות משהו. הוצאתי חוסם עורקים ושמתי לעצמי"
יבלונקה: "הייתי צריכה להדוף בנות שמתחילות איתו בשיקום".
את מקנאה?
קופילוב: "לפני כשבועיים טסתי לחופשה בתאילנד. היא אמרה לי, 'אני לא רוצה שתיסע', ובלילה הראשון שם היא התקשרה, חולה ובוכה, ואמא שלי הכינה לה מרק עוף".
יבלונקה: "הייתי אבודה ולבד, והוא בתאילנד עושה מסאז'".
קופילוב: "הייתי אמור לצאת לטיול נוסף עכשיו, אבל ביטלתי. רק קיבלתי פרוטזה חדשה, וחוץ מזה אני רוצה להיות איתה, כי זה קשה לה. רק אתמול היה לנו ויכוח".
על מה?
קופילוב: "חזרתי מתאילנד ורציתי לראות אותה. קניתי סושי ויין ופרחים והדלקתי נרות, והיא הייתה בסיור עם הצבא בדרום. כשהיא חזרה הביתה באיחור היא עוד עבדה בטלפון מול ארצות־הברית במקום להיות איתי".
אם לא היית פצוע, אתה חושב שהיית עכשיו במערכת יחסים כזו רצינית?
קופילוב: "אני לא בטוח. הייתי מושקע בצבא, חשבתי להמשיך לקורס קצינים, זה לא היה מתאים".
יבלונקה: "דניאל סיפר לי ששעה לפני ש־7 באוקטובר החל, הוא היה ב'אומגל' (אפליקציית וידיאו צ'אט) והתחיל שם עם בנות, ושעה אחר כך הוא התחבא מטילים מלבנון וחשש מחדירת מחבלים. זה כל כך משוגע איך החיים משתנים ברגע".
הפציעה שינתה אותך?
קופילוב: "למדתי ממנה שיעור. אליה הלל מהיחידה שלי, שהיה איתי באירוע המטען, נפצע קל. הוא חזר לצבא ועבר לשרת בשכם, ואז נהרג בפיגוע דריסה. אז לא תמיד כשמשהו רע קורה בחיים זה רע. אמנם נפצעתי ואיבדתי רגל, אבל אני חי".
כחודש אחרי הפציעה קופילוב הגיע לטקס סיום קורס מ"כים. בסרטון שצולם שם והפך לוויראלי, רואים אותו צועד על הקביים, מחייך לקהל שמוחא לו כפיים, ואז מניח את הקביים בצד ועושה סקווטים. "אחרי הטקס עצרנו במסעדה, ובאו אנשים שחיבקו ונישקו אותי. זה היה מרגש", הוא מודה. "בפעם הראשונה הבנתי שאני עושה משהו לאנשים אחרים. שהם רואים איך אני מתמודד וזו השראה עבורם".
יבלונקה: "פעם שאלתי אותו, 'בזמן הפיצוץ, האם האשמת את חמאס או את העם הפלסטיני?'. הוא אמר, 'לא זה ולא זה. קרה מה שקרה ואין מה להאשים אף אחד'. זה הדבר המדהים בו, הוא לא מתמקד בפציעה או במוות של החברים שלו, הוא חי בשבילם ועבורם".
ובכל זאת, איך בחורה צעירה כמוך מחליטה לקשור את חייה עם קטוע רגל שעבר חוויות קשות כל כך?
"גם אם בהתחלה היה חשש שעבר לי בראש, מיד ראיתי שהוא עושה כל מה שהוא רוצה. הוא לא נותן לפציעה להגביל אותו, וזה מעורר בי השראה.
"בעבר, כשהייתי מהרהרת בעתיד שלי, הייתי חושבת מה אנשים יחשבו עליי. עם דניאל זה הכי לא מעניין אותי. בהתחלה ההורים שלי היו מודאגים בגלל הפציעה שלו, הם חששו מפוסט־טראומה או מקשיי שיקום, אבל כשהם פגשו אותו הם ראו כמה הוא חזק ומדהים. לא מזמן אמרתי לו בצחוק: 'תגיד, מי יקום לילדים בלילה? אני מקווה שלא תשתמש בקטיעה כדי לא לקפוץ לעריסה שלהם כשהם יבכו'. אבל הוא הבטיח שיקום כל הלילה אם צריך".
מלמדים אנגלית, לומדים עברית
תוכנית "עמיתי מסע להוראת אנגלית בישראל" (Masa Israel Teaching Fellowship) בה משתתפת יבלונקה, היא אחת מתוכניות הדגל של ארגון "מסע", בשיתוף משרד החינוך ובהובלת חברת "החוויה הישראלית", חברת הבת של הסוכנות היהודית. החברה מהווה פלטפורמה לארגונים ולקהילות יהודיות בעולם לביצוע תוכניות חינוכיות בישראל. התוכנית נוסדה לפני 13 שנה, ובמסגרתה מגיעים לישראל מדי שנה מאות צעירים יהודים אקדמאים, ממדינות דוברות אנגלית, בגילאי 34־22, כדי ללמד אנגלית בבתי ספר יסודיים ובחטיבות ביניים ברחבי הארץ.
המשתתפים מתנדבים כתומכי הוראה ללימוד אנגלית ובכך מסייעים לצמצום הפערים הלימודיים והחברתיים בערים. הם מקיימים אורח חיים עצמאי בישראל, ולבד מהתרומה החשובה ללימוד אנגלית, התוכנית מכוונת להתפתחותם האישית והמקצועית, להכרת החברה הישראלית וכמובן, גם ללימוד העברית.
