ענת פיטוסי ובעלה יניב, עצמאי בענף עבודות עפר, במקור תושבי קיבוץ כרמיה, בונים בשנים האחרונות את ביתם בקיבוץ (ארבעה ק"מ מהגבול עם עזה). בשנתיים האחרונות, עד שהבית יהיה מוכן, הם בחרו לגור בשכירות במושב נתיב־העשרה, שיושב סמוך לגבול.
הודות לתושיה של יניב הם איתנו היום." התעוררנו באותה שבת שחורה בשעה 6:20 לקול צבע אדום חריג עם כל מיני רעשים שאנחנו לא מכירים בדרך כלל", היא מספרת. "הבנו מהר מאוד מההודעות שרצו בסלולרי שיש אירוע של חדירת מחבלים, אבל לא הבנו את היקף החדירה, חשבנו שזה משהו מקומי ביישוב שלנו".
בני הזוג ושלושת ילדיהם - חיילת בת 20, בן 16 ובן 7 - היו בבית כשהאזעקות נשמעו. "בזכות תושייה שאני לא יודעת איך להסביר אותה", היא משחזרת, "בעלי החליט בשניות שהיו לנו לפני שנכנסנו לממ"ד, להפוך את כל הבית ולעשות בלגן מטורף. הוא הפך את השולחן ואת הספה, ופיזר את ארגזי הקרטון שהיו לנו, כי כבר התחלנו לארוז לקראת המעבר. הוא הספיק גם לחסום את הממ"ד בעזרת ארון עם שתי דלתות. המחבלים עברו בבית שלנו, פתחו את הדלת, ראו את הבלגן וחשבו שזה מחסן או שמישהו כבר היה שם, והמשיכו הלאה - ככה שלוש פעמים. כל מי שסביבנו נפגע, בתים מאחורינו ומהצדדים, ואנחנו ניצלנו".
כמה שעות הייתם בממ"ד?
"11 שעות עד שחולצנו, בשעה חמש ורבע".
מה הספקת לקחת איתך?
"את סל הכביסה. הרמתי את הסל של הכביסה המלוכלכת, מתוך מחשבה שמה שיש בו זה מה שאנחנו לובשים ושיש שם בגדים לכולם".
ענת פיטוסי: "בעלי הפך את השולחן ואת הספה, ופיזר את ארגזי הקרטון שהיו לנו, כי כבר התחלנו לארוז לקראת המעבר. הוא הספיק גם לחסום את הממ"ד בעזרת ארון עם שתי דלתות. המחבלים ראו ופסחו עלינו"
איך אתם מסתגלים למציאות החדשה שנכפתה עליכם?
"אנחנו נמצאים כרגע בקיבוץ נחשולים. מקבלים אותנו שם בחום ובנתינה אינסופית, עוטפים אותנו מכל הכיוונים - מגורים, בגדים, כל מה שאנחנו צריכים, וגם טיפול פסיכולוגי. כולנו מקבלים סיוע, בנפרד וביחד".
מה הלאה?
"כרגע אין צפי. אנחנו לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים ומה יהיה. הבית שלנו בכרמיה לא מוכן ואני לא רואה אותנו חוזרים לבית בנתיב־העשרה בשלב זה, רק אם יקרה משהו מאוד חריג מבחינת הפעילות של הצבא, שיגרום לי להרגיש בטוחה. הדבר הכי מטלטל ומזעזע הוא שאף אחד לא היה שם בשביל לשמור עלינו, אף אחד לא הגן עלינו כל כך הרבה שעות, וזה גורם לי לא לרצות לחזור לאזור הזה אף פעם".
"אני אומרת לילדים 'יש לנו אחד את השני, יש לנו הכול'"
ענת שחר־כהן, בעלה איל ושלושת ילדיהם (13, 9, 6) התעוררו בבוקרו של ה־7 באוקטובר ל"בומים יוצאי דופן. בהתחלה חשבתי שאני שומעת רעמים" מספרת ענת, "אבל אז אמרתי לעצמי 'מה הקשר רעמים?'. מהר מאוד הגיעו השריקות של הטילים והיירוטים של כיפת ברזל ורצנו כולנו לממ"ד. כשזה קצת נרגע יצאנו החוצה לראות מה קורה. לא הבנו את הקיצוניות של האירוע הזה".
כמה שעות הייתם בממ"ד?
"כמעט 12 שעות, משש וחצי בבוקר עד רבע לשש בערך. היינו בלי חשמל ודי מהר לא היה לנו אוויר בממ"ד. לילדים היה קשה אז יצאנו החוצה ובכל פעם שהייתה אזעקה חזרנו לממ"ד. בהתחלה לא ידענו שהיו חדירות של מחבלים, ואז כשהבנו, ישבתי בחדר של הבן הקטן שלי והשארנו חריץ צר בדלת כדי לראות אם מישהו מגיע. כשנתנו אישור לעזוב לכל מי שיכול להתפנות באופן עצמאי, היינו תוך חמש דקות ברכב".
ענת שחר־כהן: "היינו בממ"ד כמעט 12 שעות, בלי חשמל ודי מהר גם לא היה לנו אוויר"
מה לקחת איתך?
"הרבה פחות ממה שאני צריכה. אני כועסת על עצמי שלא העמסתי הרבה יותר דברים. לקחתי דברים בסיסיים".
איך אתם מסתגלים לשהות מחוץ לבית?
"אני חייבת להגיד שחברי נחשולים הם פשוט מתנה. בעצם, כל עם ישראל. מרעיפים עלינו כל מה שצריך. דאגו לנו למשפחות מאמצות ולפעילויות.
"בשבוע הראשון היה אבל. כולנו היינו בשבעה. היום עובר ואת אומרת לעצמך 'איך היום הזה עבר? מה עשיתי?' תחושה של ערפל. אבל לנשמה שלנו יש כוח, אנחנו מתחילים להתרומם. אנחנו כל הזמן אומרים -
להסתכל רק על הצעד הקטן הבא.
"היום אני פה, יש לי גג מעל ראשי, מחר יום חדש. לילדים שלי אני אומרת 'יש לנו אחד את השני, יש לנו הכול. איפה שאבא ואמא נמצאים שם יש בית'".
מה הלאה?
"אני לא יודעת מה יהיה. אני אפילו לא חולמת לחזור הביתה עכשיו, אני עדיין בהישרדות. נראה מה יהיה".
