כשאסנת טרבלסי החליטה שהיא רוצה להפוך לאמא, היא עשתה כל מה שצריך כדי להשיג את המטרה, אבל היה לה קו אדום: היא לא רוצה להתחתן כדי להתרבות. היא יכולה להיות אם יחידנית. "כשהתחלתי את ההזרעות הכרתי בחור והודעתי לו שאני בטיפולים ולא מעוניינת באבא", היא צוחקת. "בשבתות שבהן הייתי אחרי טיפול הייתי אומרת לו לא לבוא, כדי שלא אתבלבל, שלא יהיה מצב שלא אדע מאיפה הילד. הוא קצת התבאס. הייתי בסצנה של דייטים אז, וראיתי את הזוגיות וההורות כשני מסלולים נפרדים. גברים היו נעלבים ממני. להכיר מישהו עכשיו ולהחליט שנעשה ילדים עוד שנה־שנתיים? לא היה לי זמן".
והנה, היום יש לבת שלך אבא, שהוא לא בן זוגך.
"זה הגיע מתוך הצורך שלה. אני לא חיפשתי לה אבא".
אסנת טרבלסי (56), יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, היא אחת ממפיקות הקולנוע הבולטות בישראל. היא קנתה לעצמה שם של אקטיביסטית חברתית ופוליטית בזכות שורת סרטים שהפיקה חברת "טרבלסי הפקות" שבבעלותה, וביניהם סרטים על הכיבוש ("הילדים של ארנה"), ניצולי שואה ("פיצה באושוויץ") ועל סיפור האימוץ הפרטי שלה ("מרוסיה באהבה"). כשלא הפיקה סרטים, הקימה את "מפגשים מזווית כהה" (שיחות בנושאי חברה ופוליטיקה), את "הפורום החברתי לאיכות השידור" שהתנגד להקמת ערוץ מסחרי נוסף ואת "מועדון הכיבוש" עם הבמאי אבי מוגרבי, שבו הקרינו אחת לחודש סרטים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. סדרה בהפקתה, "עד קצה הגוף" (yes), שעוסקת בקורבנות "שלטון הרזון", נמצאת כרגע בשלבי עריכה.
הסרטים והסדרות התיעודיות שהפיקה ועשייתה הציבורית הם אלה שהביאו את סינמטק תל־אביב להקדיש כעת רטרוספקטיבה לסרטיה במסגרת אירועי חודש של קולנוע נשי.
"אשכנזים לא היו שאיפת־על"
היא נולדה באשדוד, בתם הבכורה מבין ארבעה של רינה ומרדכי, היא עולה מעיראק והוא מטוניס. בבית שבו גדלה "אבא עשה עבודות בית, ניקה ובישל, הוא היה ועודנו פמיניסט גדול בלי להבין את זה". בגיל 15 החזיקה בדעות ימניות בהשפעת אמה והפגינה נגד פינוי ימית. כשהתגייסה, בימי מלחמת לבנון הראשונה, הפכה לשמאלנית פעילה, ובגיל 40 היה סטיקר על דלת דירתה בתל־אביב בעד שחרור טלי פחימה מהכלא.
אבל נחזור רגע אל גיל 21 שבו לא התקבלה ללימודי משפטים, והגיעה אל החוג לקולנוע, שם למדה במחזור המיתולוגי לצד ארי פולמן, רני בלייר, חגי לוי ואחרים. לאחר מכן עבדה שנים כמתאמת הפקה בסרטים, הפכה למפיקת פרסומות מצליחה, ומשנת 2000 עברה להפקת סרטים תיעודיים. ״ידעתי שאני לא אהיה עוד מפיקה״, היא אומרת, ״שיש לי אג׳נדה, שיש דברים שחשובים לי ושאני רוצה להטביע את חותמי באיזושהי דרך ולעשות איזה שינוי. זו תפיסת עולם שהלכתי איתה כשהייתי נערה".
בסביבות גיל 35 התחילה לחשוב על אימהות. "תמיד היה לי ברור שלא אהיה אמא צעירה, ואני באה מאשדוד, ממשפחה מזרחית. רוב החברות שלי בתיכון התחתנו בגיל צעיר. אולי שם היה המרד שלי. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם עצמי. ראיתי במשפחה נשים שלא עשו קריירה, ורציתי משהו אחר, לא להיות נשואה בגיל צעיר. ידעתי שזה יעצור אותי. ההורים שלי הבינו את זה והרפו. לא הופעל עליי לחץ. ואז סביב גיל 35 הרגשתי את הרחם, במין חיבור בין גוף לנפש, והבנתי שיש לו תפקיד בגוף, הוא צריך להתמלא, אבל עדיין הרגשתי צעירה מדי. בגיל 40 הבנתי שזהו, אם אני עוד רוצה ילד, יש לי במקרה הטוב חמש שנים. ידעתי שאתחרט בעתיד אם לא אנסה".
טרבלסי הכריזה על "פרויקט ילד", החלה לקבל הורמונים, עברה שמונה הזרעות שלא צלחו ופגשה שוב את הגזענות שמקוממת אותה. "כשאת מחליטה להיכנס להיריון לבד, את הולכת לבנק הזרע, יושבת מולך אישה כהה ומסבירה לך שעדיף מיקס של עדות".
זו לא בהכרח גזענות. מבחינה גנטית עדיף שילוב עדתי כדי לא להיות נשא של מחלות.
"הייתי מקבלת את ההסבר הזה אלמלא רוב הזרעים היו של אשכנזים. אין כמעט ביקוש לזרע של גברים כהים. אישית אהבתי תמיד גברים שחומים ולא היה לי תסביך עם הצבע שלי. בילדות רצינו רק להיות שחומות יותר והיינו מורחות את עצמנו בשמן פרפין כדי להשתזף. אשכנזים לא היו שאיפת־על".
ספרי איך נראו השנים של הטיפולים.
"אחרי שמונה הזרעות עברתי להפריות. חוסר הרגישות של הרופאים מזעזע. אין לכם מושג מה נשים עוברות בגוף ובנפש. מי שלומד גינקולוגיה חייב ללמוד גם מגדר. וכשאת לוקחת כאלה כמויות של הורמונים את לא אותו בן אדם. הטיפולים האלה הרסו לי את הגוף וגם את זה צריך להגיד. הקשר בין סרטן לטיפולי פוריות לא מספיק מדובר. אחרי ההפריה הראשונה נכנסתי להיריון ואחרי שבוע עברתי הפלה. הרגשתי שהתשובות של אנשי הצוות הן כתב הגנה מתביעה. בפעם אחרת התקשרתי לרופא לומר לו שההפריה נכשלה, והוא ענה, 'תזכירי לי מי את?'. אם היו לי דמעות שעצרתי, שם הן פרצו. ובסוף את נכשלת ונכשלת, ואין תמיכה רגשית מהמערכת".
"בבנק הזרע אומרים לך שעדיף מיקס של עדות. הייתי מקבלת את ההסבר הגנטי אלמלא רוב הזרעים היו של אשכנזים. אין כמעט ביקוש לזרע של גברים כהים. אישית אהבתי תמיד גברים שחומים"
איך הצלחת לעבוד באינטנסיביות בשנים ההן?
"זה כבר היה אחרי ההצלחה של הסרט 'הילדים של ארנה', המון עבודה הגיעה אליי, והיו לחץ והתנגחויות והתנגשויות. הייתי מפוצצת בהורמונים, ובכל תקופת הטיפולים הקשה גם הבאתי את הסרט הלבנוני על רון ארד ב־2006 (סרט של חברת הפקה צרפתית שבו תועד הנווט השבוי. טרבלסי הייתה מעורבת במכירת הסרט לטלוויזיה הישראלית, אמ"ר). נסעתי לפריז עם חבילה של מזרקים ומחטים בתיק, ואני יושבת בפגישות ואומרת, 'שנייה, אני צריכה להזריק הורמונים'. לא התביישתי ולא צנזרתי".
שוקולד בבית היתומים
אחרי שלוש שנים של אכזבות הפסיקה את ההפריות ואימצה את נדיה, שהגיעה לישראל בגיל שנתיים וחצי והחודש חגגה יום הולדת 13. טרבלסי חשבה בהתחלה על אימוץ מגואטמלה או מאל־סלוודור, מכיוון שרצתה ילדה כהת עור, אך כשהאופציה נסגרה, נסעה לבית יתומים ברוסיה. ״חשבתי שאם תהיה לי ילדה בהירה, ישאלו אותי אם אני המטפלת שלה. רציתי לחסוך את זה מעצמי. אלוהים לא רצה״, היא מחייכת. "אספר לך משהו אישי: עברתי בגיל עשר ניתוח שבו כרתו לי את השחלה והחצוצרה, כך שמראש הסיכוי שלי להיכנס להיריון היה לא גדול. איזו חצופה אני, ידעתי את זה, אז למה לא ניסיתי מוקדם יותר? מזל שלא ניסיתי ולא הצלחתי. יש לי את הילדה הכי מהממת בעולם".
מה גרם לך לשנות את דעתך ולאמץ ילדה עם צבע שונה משלך?
"אמא שלי כבר הייתה עם סרטן והייתי מאוד בלחץ. רציתי שהיא תספיק לראות את הילדה שלי. שתיהן זכו", היא מוחה דמעה.
את מתחרטת היום על ההפריות הקשות שעברת?
"לא, כי הייתי צריכה לדעת שניסיתי. אמרתי לעצמי, אני, אסנת, מצליחה להרים כל דבר, השם השני שלי זה בולדוזר, עשיתי הפקות בקובה, דרום־אפריקה – איך אני לא מצליחה להיכנס להיריון, הדבר הפשוט הזה שכל ילדה בת 20 מצליחה לעשות? זו תחושת כישלון קשה. ואת כמו מהמרת. מפתחת ציפיות שבפעם הבאה זה יצליח".
שקלת תרומת ביצית?
"אמא שלי הציעה בזמנו שאקח תרומת ביצית, ולא חשבתי שאם הטכנולוגיה קיימת אני צריכה להשתמש בה. לא רציתי ילד שייוולד בלי שום קונטקסט בעולם. למה? אני אאמץ ילד קיים. אבל אני לא נגד זה".
בדרך לבית היתומים הרוסי חטפה טרבלסי בהלה. "כל הדרך לשם אמרתי, את עדיין יכולה להתחרט ולהגיד לנהג שיסתובב לאחור. מובן שלא עשיתי את זה. נדיה התנהגה כמו שמתנהגים לאמא: ישבנו בחדר עם רופא, עובדת סוציאלית, מנהלת בית הילדים והמתורגמנית, וכשהיא נכנסה היא הלכה ישר לשוקולדים שהיו על השולחן, חילקה לכולם ולי לא, ואז התיישבה עליי".
לקח לשתיכן זמן להסתגל.
"ממש בהתחלה היא מרדה בי. היא לא רצתה שאני אאכיל אותה ואקלח אותה, רק גיסתי. הבית שלי נשרף שבוע לפני שהיא הגיעה, עלה באש, לא היה לנו לאן לחזור והלכנו להורים שלי. זה חיבר אותה למשפחה והיה לי לא קל. במידה מסוימת עברתי דיכאון אחרי אימוץ, וחשוב לי להגיד את זה, כי יש ציפייה שיהיה רק אושר, ואני נבהלתי. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי, לא תינוקת, היא הולכת לבד, מתלבשת. זה כיף לאחיינים שלי כי היא לא תינוק שיושב בעריסה. גם בשבילה זה היה מהפך, כל פעם שהלבשתי אותה היא הייתה מושכת לי בשיער מההתרגשות. לי זה היה מוזר, כי אני,ֿ שכל כך התאמצתי במשך שש־שבע שנים להיות אמא - איך יכול להיות שאני לא רק שמחה? לקח קצת זמן להתאהב לגמרי. כמו שהיא הייתה צריכה לרכוש את היכולת לחבק ולנשק. אנחנו משפחה חבקנית. אמא שלי הייתה כולה אהבה ולב. ראיתי את נדיה נפתחת לזה. בהתחלה כשישנה לידי בלילה הייתה מעיפה לי את היד, היום היא דבוקה אליי".
איך המשפחה שלך קיבלה אותה?
"לא היה להם פשוט וקל, ויש הרבה דעות קדומות. לאמי היו כל מיני חששות מזה, שההיא אימצה וקרה לה ככה, והילדה המאומצת נרקומנית. זה לא שכל המאומצות נרקומניות, אבל היה חשש. ואני רוצה להגיד לך, זו אחת המתנות הכי גדולות שהמשפחה שלי קיבלה".
החלטת בשלב ההוא להוריד הילוך מבחינה מקצועית.
"הורדתי הילוך ברמה החברתית. הפסקתי לצאת לבלות. לא הבאתי ילדה כדי שאמשיך לצאת בערבים, וגם הרגשתי שהיא צריכה תחושת מוגנות מוחלטת. לי היה מובן מאליו שאמא שלי אוהבת אותי, זה לא העסיק אותי. לנדיה כנראה לא. בהתחלה אם הייתי כועסת עליה, ראיתי את הבהלה שלה. היום כשהיא רבה איתי, יש בתוכי משהו ששמח כי היא יודעת שאני אוהבת גם כשאנחנו רבות".
כיתה א' בשכונה ערבית
לפני שש שנים עברה טרבלסי עם בתה לשכונה ערבית ביפו, ונדיה החלה את כיתה א' בבית הספר הצרפתי הנוצרי "קולג' דה פרר". היא הייתה הילדה היהודייה היחידה בכיתה ואחת מתוך שתיים בכל השכבה. שם אותרה אצלה הפרעת קשב וריכוז, ואחרי ניסיון של שנה חזרו למרכז תל־אביב. לטרבלסי, שיצרה בעקבות השנה ההיא ביפו את הסדרה "המדריך לג'נטריפיקציה" (עם קרן שעיו ולביא ונונו), הניסיון הזה הוכיח שיש אג'נדה וישנם החיים עצמם, ובאמצע אינספור כוונות טובות שלא תמיד מתממשות במציאות. "רציתי שהבת שלי תגדל בסביבה פלורליסטית", היא מסבירה ומסרבת להודות שהניסוי החברתי נכשל, "להפך, אהבו אותנו מאוד שם וכן מצאתי את מקומי. כן, החברים שלי בתל־אביב אמרו לי, 'למה היא צריכה לשלם את המחיר של האידיאולוגיה שלך?'. עניתי, 'ואם הייתי טבעונית, הייתם אומרים לי להאכיל אותה סטייק? זו אני, ואני רוצה שהבת שלי תגדל בסביבה מעורבת ולא מופרדת'. זה לא הצליח כי הבת שלי סבלה בגלל קושי אובייקטיבי ולא התאימה לרמת הלימודים הגבוהה בצרפתית".
שנה לאחר מכן נפטרה רינה, אמה של טרבלסי, מסרטן. חצי שנה לאחר שנפטרה, אובחנה נעמה טרבלסי, אחייניתה של אסנת, בתו של אחיה, כחולת סרטן. סיפורה של נעמה, שהייתה נערה בתיכון ושחקנית בתיאטרון קהילתי מקומי, התפרסם ברשתות החברתיות. היא נפטרה בגיל 15 וחצי, בדיוק ביום השנה למותה של סבתה, רינה. על מצבתה נכתב משפט של עידו גרינברג (המוכר כ־MISMAS מ"משפט אחד ביום"): "ומה אעשה עכשיו עם כל האהבה שנותרה לי בלב?״
באיזה אופן השפיעה ההתמודדות עם אובדן כפול על חייך?
"ההתמודדות השפיעה על ההבנה שהחיים הם בחוסר ובלי הגנה. הכי קשה זה לראות את הכאב שלא ייגמר של אחי ושל משפחתו ולדעת שלא אוכל לעזור או להקל. נעמה חסרה מאוד לנדיה. האובדן היה מערער והבהיר לי כמה אני צריכה להיות עבורה".
הידיד הוותיק נהפך לאפוטרופוס
בחודשים האחרונים קיבלה נדיה טרבלסי אבא: קלי אדרי, מעצב בן 40, ישראלי במקור שחי כיום עם בן זוגו בווינה. טרבלסי ואדרי הכירו לפני שנים, כשהיה מלצר במסעדה שבה נהגה לבלות, והם הפכו לחברים קרובים. ״אחרי שנדיה הגיעה הוא בא לביקור כדי להכיר אותה", היא נזכרת. "מיד ראיתי את החיבור ביניהם, וכך היה לאורך השנים. נסענו לא מעט לבקר אותו. בשנים האחרונות הם דיברו הרבה בווידיאו, הוא איש סודה, היא מתייעצת איתו. תשמעי, כל החברים שלי מיד אהבו אותה, אבל כל אחד מתישהו המשיך לדרכו. איתו זה משהו שנשאר והלך והתחזק. לפני שנתיים הייתה לי עבודה בברלין והיא הייתה אצלו שבוע לבד בווינה".
לפני כמה חודשים, כשאדרי ביקר בארץ, הוא הציע לטרבלסי לאמץ את נדיה. טרבלסי הסכימה לרעיון. אימוץ רשמי לא אפשרי כרגע מסיבות חוקיות, אבל לאחר התייעצות עם עורכת דין נכתב ביניהם הסכם, ובימים אלה הם עובדים על הסדרת אפוטרופסות. מדי חודש אדרי מעביר סכום מסוים לאסנת. "הכסף הוא לא העניין פה", היא מבהירה, התשלום הוא כדי שיבין שהורות היא גם מחויבות כלכלית. ניהלנו כמה חודשים מו"מ איך זה יהיה ומה התנאים, והגענו להסכמות. זה מצחיק, אני רציתי להיות לבד בגידול שלה, ולא הבאתי בחשבון שני דברים, האחד - את הקשר הסימביוטי ביני ובינה, אנחנו אחת על העור של השנייה, וזה אינטנסיבי ותובעני. שנית, לא הבאתי בחשבון את הרצון שלה באבא. אני מכירה ילדות שגדלו עם אמהות חד־הוריות, ולה איכשהו זה היה חסר יותר. ברגע שבאה הצעה, אמרתי, וואלה, הם שניהם רוצים, ואני לא מרגישה שיש לי בעלות, שהיא שלי וזהו. אני רוצה לראות אותה בדרכים שלה, ואם אני יכולה לעשות לה תוספת שתעשה אותה שמחה, אז בטח. זה גם מורכב. יש עכשיו עוד מישהו שהיא צריכה להקשיב לו ויש לו say".
מתי היא התחילה לקרוא לו אבא?
"קלי ואני דיברנו בינינו על הרעיון, אבל עוד לא סיפרתי לה. ואז למחרת הוא בא לראות אותה. אני ישבתי על הספה בסלון, והיא התיישבה בינינו ואמרה, 'אמא ואבא', ושנינו חשבנו, איזו מכשפה הילדה הזו. היא לא ידעה כלום! באותו רגע סיפרנו לה על ההחלטה, ומיד היא התחילה לקרוא לו אבא ושמחה מאוד. היא בקשר גם עם בן הזוג שלו. כשנסעתי לכמה ימים לחברה בשווייץ, היה להם בונדינג. קורה היום שאני נכנסת אליה לחדר כשהם בשיחה, והיא אומרת לי, 'אני מדברת עם אבא'".
זה אבא שלא חי בארץ.
"מבחינת הנוכחות שלו הם מבלים ביחד לא פחות מהורה שעובד כל היום ולא מספיק לדבר עם הילדים שלו. הוא מאוד נוכח, אבל אחרת, הם מדברים כל יום בווידיאו, הוא בא לבקר, ואנחנו נוסעות אליו. הוא ראה אותה לפני חודש, והיא תיסע אליו בפסח. הוא באמת מאוד אוהב אותה ורוצה להיות אבא שלה. עדיין מוזר לי שיש לה אבא, אני מתרגלת לאט, אבל היא אמרה שהחלום שלה התגשם.
"יש פה גם עניין של סמכות שהוא קיבל. אני אומרת לה לפעמים, 'צריך לשאול את אבא'. הוא אחראי על הביגוד, כי הוא מבין באופנה ויש להם את אותו הטעם. ואני מתייעצת איתו בכל מה שקורה. גם לי העניין של לשתף היה חדש, התרגלתי לעשות הכל לבד, ופתאום הוא היה אומר לי, 'אבל למה את לא מדברת איתי? אני רוצה לדעת הכל בזמן אמת. זה גיל ההתבגרות ויש משברים'".
"זה עדיין מוזר לי שיש לה אבא, אבל היא אמרה שהחלום שלה התגשם. קלי חי בווינה והם מדברים כל יום בווידיאו, היא תיסע אליו בפסח"
איזה אינטרס היה לך להכניס גבר לחיים שלך ושלה?
"שום אינטרס. פשוט הרגשתי שיש לה שם איזה חור, ואיזו פסיכולוגית אמרה לי, 'לא תוכלי לסתום את כל החורים בחיים'. אמרתי, 'נכון, אבל מה שאוכל לסתום זה גם משהו'. בשאלות מסוימות שהיא מתחילה לשאול עכשיו, כמו למה נטשו אותה בלידה, לא אוכל לעזור לה. הרבה שנים היא לא רצתה לדעת, ולאחרונה זה מתחיל להתעורר פה ושם. היום היא מרגישה לגמרי עטופה, יש לה אבא ויש לה אמא. לפעמים היא שואלת, 'אבל הוא לא פה, אז מה זה אומר, שהוא אבא שלי?'. ברור שהבחירה להכניס אותו לחיים זו החלטה מורכבת".
ומה עם זוגיות בשבילך? זה משהו שמעניין אותך?
"אחרי מעל עשר שנים שלא הייתי פנויה לזוגיות באמת, אני מרגישה שיש היום מקום לאהבה בחיים שלי".
