לפני כמה שנים הגרוש שלי מצא את עצמו מאושפז בבית חולים למשך שבועיים. כגרושה מסורה שאני, כמובן דאגתי לבקר אותו מדי יום ולדאוג לו.
כבר מההתחלה הבנתי שאין טעם להסביר לצוות הרפואי המתחלף שאני בעצם גרושתו אבל שאנחנו ביחסים טובים, ושממש לא באתי לעשות כאן איזה וידוא הריגה. בקיצור, כדי להקל על העניינים, בכל פעם ששאלו מי אני, עניתי בפשטות: "אשתו". הרי מה זה באמת חשוב עבורם שפעם היינו נשואים והיום אנחנו לא?
אלא שפעם הגעתי כשהוא בדיוק עבר טיפול פיזיותרפי, וכשהמטפלת שאלה "מי אני?", השבתי את תשובתי הרגילה. הפעם הגרוש נראה חיוור עוד יותר מהיום שבו אושפז. למרות שעדיין היה חלש ותשוש, איכשהו מצא בתוכו כוחות להכריז בקול רם ונחוש: "זו גרושתי. גרושתי!". כן, כפי שכבר אפשר להסיק, הפיזיותרפיסטית הייתה בלונדינית יפהפייה.
אין לי בעיה עם העובדה שאני גרושה, ובכל זאת: יש מצבים שבהם לא מתאים לי לשתף את הפרט הזה. זה קורה בעיקר במפגשים אקראיים עם אנשים זרים. למשל, כשמגיעים אליי הביתה אנשי מקצוע, בהחלט קיים סיכוי סביר ששוב אזרוק את המילה "בעלי" לאוויר. אותו דבר כשאני יוצאת לטיול עם הכלבים ומוצאת את עצמי מנהלת סמול־טוק עם עוברי אורח. קרה לא אחת שבאתי להגיד משהו כמו: "לגרוש שלי ולי היה פעם כלב..." ומיד נעצרתי. כי למה בעצם האדם הזה, שאין לו שום רלוונטיות בחיי, צריך לדעת שהתגרשתי? ולכן, במקום "גרוש", אני לרוב אומרת "אבא של הבת שלי", רק שבתוך תוכי זה מרגיש לי עוד יותר עקום.
אני מודה: לפעמים אני מתבאסת מהיותי גרושה רק כי אני לא יכולה להגיד "בעלי" ולהמשיך הלאה. לחלופין אני מתבאסת מזה שאני לא סלב. אז בכלל לא הייתי צריכה להשתמש במילים כמו "בעלי" או "הגרוש". תראו למשל את ריטה. היא אומרת רק "רמי", ככה פשוט. כולם יודעים מי זה רמי.
לגרוש שלי, אגב, קוראים גיא. איזה יופי אם הייתי יכולה להגיד רק "גיא" וכולם היו יודעים במי מדובר. למשל לסבאל'ה שפגשתי בפארק: "לי ולגיא היה פעם לברדור מעורב". לטכנאי שבא לתקן לי את המחשב: "גיא הרכיב לי את התוכנה". והכי חשוב, לפיזיותרפיסטית הבלונדינית ההורסת משיבא: "הבחור המקסים הזה עם העיניים הירוקות שטיפלת בו, זה גיא. ואה, אם זה עדיין לא ברור: אני גרושתו. גרושתו!".
>> לטור הקודם: מצפים שאדבר על החיים הסוערים של הגרושות, אבל אני שותקת
