לפני זמן מה הצטלמה עדי הימלבלוי לפרויקט מסוים. ואז, באחד הימים, הפסיקה את העבודה באמצע ונטשה את הסט בחופזה. באותו היום נערכה מסיבה בגן של ליאו (שש), בנה הבכור, ומראש היא ביקשה לעגן בחוזה שביום האירוע הזה תהיה רשאית להיעדר. נכון, מדובר בסך הכל באירוע בגן שבו ילד עומד במעגל עם חבריו ומוחא כפיים, ויש גם אבא (המסעדן נדב פלד) שיהיה שם. אבל להימלבלוי היה ברור שהיא לא תפספס אירוע כזה. "כשאנחנו מתבגרים, זה או שאנחנו רוצים מה שהיה לנו, או שאנחנו רוצים בדיוק ההפך", היא מסבירה, "ואני רוצה את ההפך".
גם התאריך של צילומי השער הזה שוּנה בעקבות מסיבת סיום של בנה בן השנה ושבעה חודשים, ברי. "המילה ברי באה מיוונית, ופירושה 'ניצחון'", היא מסבירה.
"בתור ילדה, אבא ואמא ואחים שכולם גרים באותו בית, היה מה שחלמתי עליו ושאף פעם לא היה לי"
אה, זה לא בגלל שאת ונדב מעריצים את ברי סחרוף?
"לא, לא (צוחקת). ברי הוא אחלה, אבל לא. בחרתי בשם ברי כי מבחינתי ללדת שני ילדים מאותו אבא זה ניצחון אחד גדול. לקחתי בחשבון שיהיה לי ילד אחד וכנראה אתגרש בגיל צעיר. זה מה שאני מכירה וזו הייתה נקודת המוצא שלי. עבורי זה ניצחון, שהצלחתי להביא את הנורמליות לפתח הבית שלי. כמובן שאני מסייגת ואומרת שזו 'נורמליות' מבחינתי. בתור ילדה, אבא ואמא ואחים שכולם גרים באותו בית, היה מה שחלמתי עליו ושאף פעם לא היה לי".
הימלבלוי (36), שמתגוררת בהרצליה, נולדה וגדלה בחולון. אמה ילדה אותה בגיל 42, כשכבר הייתה אמא לשלושה מנישואים קודמים. האח הצעיר מבין השלושה מבוגר מהימלבלוי ב־15 שנה. בהמשך עברו שלושת האחים לקנדה, שם מתגורר אביהם.
כשהימלבלוי הייתה בת שלוש הוריה התגרשו, ואביה (שיש לו בת נוספת, מבוגרת ממנה ב־20 שנה) עבר להתגורר בתל־אביב. "אמא שלי תמיד אהבה את אבא שלי", היא מספרת מה גרם לפרידה. "אבל הוא היה אדם מפוזר ולא נוכח. הוא היה נעלם ולא היה אפשר לדעת איפה הוא, כי אז לא היו טלפונים ניידים".
ואיך הוא היה איתך?
"זו הבעיה: בדיוק אותו דבר. אחרי הגירושים ישנתי אצלו מעט. לא היה הסדר של ימים קבועים. הוא גר בכיכר דיזנגוף, והרגשתי שאני ממש זוכה כשאני ישנה אצלו. הערצתי אותו. הוא היה בן אדם שכיף להיות איתו, שעושה המון שמח. אבל כילדה הוא גם פגע בי, כי הרבה פעמים הוא היה קובע איתי ופשוט לא מגיע. הוא למשל היה אומר שהוא יגיע למחרת אחר הצהריים. הייתי יושבת בבית, מחכה ומחכה, והוא לא בא. כשמייקל ג'קסון הגיע לארץ הוא אמר שקנה לי ולו כרטיסים. הייתי כל כך נרגשת. גם לראות את מייקל ג'קסון, גם לבלות עם אבא. סוכם שאמא שלי תביא אותי להופעה והוא יפגוש אותנו מחוץ לשער. הוא לא הגיע. למרבה המזל בסוף איכשהו נכנסנו".
"אבא שלי היה נעלם ולא היה אפשר לדעת איפה הוא. הוא היה קובע איתי ופשוט לא מגיע. הייתי יושבת בבית, מחכה ומחכה, והוא לא בא"
עצוב.
"גדלתי די לבד. אמא עבדה כמנהלת משרד, הלכה לעבוד מוקדם בבוקר וחזרה מאוחר בערב. במשך שנים התחננתי לכלב עד שסוף־סוף קיבלתי כלבה. הייתי מדברת איתה בלילות. היא הייתה האחות שלי. בגלל שההורים שלי הביאו אותי בגיל די מאוחר, גם בני הדודים שלי היו גדולים ממני משמעותית. את האחים שלי לא ממש ראיתי. אנחנו גם לא דומים חיצונית. רציתי כל כך לראות אדם ולהגיד 'איך אנחנו דומים'. יש לי חברה שרוצה עכשיו להביא ילד לבד. עברתי איתה את כל תהליך בחירת התורם. אמרתי לה, 'אם יש אופציה לפתוח בעתיד את התיק ולגלות את זהות התורם, גם אם זה עולה יותר, זה לגמרי שווה את זה'. כי באיזשהו שלב ילד רוצה להרגיש שייכות, לדעת למי הוא דומה, איפה יש קווים מקבילים. כשהייתי בת 13 אבא שלי נפטר. זה שהוא הלך לעולמו בגיל צעיר גם לא אִפשר לי לראות איפה אני דומה לו".
"בשבועות לפני מותו, אבא שלי עבר לגור איתי ועם אמא שלי, וזו הייתה התקופה הכי טובה שהייתה לי. פתאום יכולתי להגיד 'אבא' ו'אמא' באותו מרחב"
ממה הוא נפטר?
"סרטן הריאות והמוח. הוא היה בן 50 וקצת. תקופת הגסיסה שלו הייתה קצרה. בשבועות לפני מותו הוא עבר לגור איתי ועם אמא שלי, וזו הייתה התקופה הכי טובה שהייתה לי. תמיד קינאתי בחברים שאמרו 'ההורים שלי בבית'. לי לא היה דבר כזה. זה היה או להגיד 'אמא' או להגיד 'אבא', לרוב 'אמא'. פתאום, בפעם הראשונה יכולתי להגיד 'אבא' ו'אמא' באותו מרחב. כמובן שידעתי אז שהוא חולה, אבל לא סיפרו לי שהוא גוסס".
מה היית אומרת לו אם היום הוא היה בחיים?
"חשבתי הרבה על השאלה הזו. הייתי מתעמתת איתו. לא הייתי נותנת לו להתחמק מכלום. למרות שברור לי שזה גם לא ממש משנה, כי ככל הנראה לא הייתי מקבלת תשובות. אם כבר, אני חושבת שמערכת היחסים הפוגענית הזו הייתה נמשכת עוד הרבה שנים, כך שיכול להיות שזה שהוא נפטר בגיל צעיר פשוט הפסיק את זה".
אמירה לא קלה.
"אני משתדלת תמיד לראות את החיובי בחיים, איך מכל הדברים הרעים שחוויתי יצא גם טוב. אין מצב, למשל, שהייתי בוחרת בן זוג כמו אבא שלי. זה הוביל אותי למערכת יחסים מאוד בריאה. גם העובדה שעשו עליי בילדות חרם הפכה אותי לנלחמת. השריטות שלי עיצבו אותי למי שאני היום".
"אמא שלי לא ידעה שעושים עליי חרם. היא הייתה מביאה אותי למסיבות כיתה, הייתי מתחבאת מהילדים בצד, וכשהמסיבה הסתיימה והיא אספה אותי ושאלה איך היה, הייתי עונה 'כיף'"
מתי עשו עלייך חרם?
"מכיתה ג' עד כיתה ה'. מלכת הכיתה התהפכה עליי וגרמה לכל הילדים בכיתה לא לדבר איתי. זה כלל הצקות וקללות, חסמו לי את הדרך בכוונה כשניסיתי לעבור. אמא שלי לא ידעה מזה, לא סיפרתי לה כי לא רציתי להכאיב לה עם הידיעה שלבת שלה אין חברות. אמא שלי הייתה מביאה אותי למסיבות כיתה, הייתי מתחבאת מהילדים בצד, וכשהמסיבה הסתיימה והיא אספה אותי ושאלה איך היה, הייתי עונה 'כיף'".
מתי סיפרת לה?
"רק אחרי שזה נגמר, בסוף כיתה ה'. עברתי בית ספר יסודי (כי הפכו את בית הספר לחטיבת ביניים), והבעיה נפתרה. עד כמה שזה הפך אותי למי שאני היום, הייתי שמחה לא לעבור את זה. בגלל זה אגב החלטתי לרשום את ליאו לבית ספר דמוקרטי, בלי החברים מהגן. אני מפחדת ממערכת החינוך הרגילה. יש לי הרבה בעיות איתה. אני מקווה שבעזרת הממשלה החדשה ושרת החינוך החדשה דברים ישתפרו".
בימים אלה הימלבלוי מצטלמת לקומדיית פשע ישראלית לצדם של אלון אבוטבול, מיכאל אלוני ונועה קירל, ואפשר לראות אותה בעונה השנייה של הסדרה פמת"א בכיכובה של חן אמסלם (ימי שני, 21:00, כאן 11). בסדרה היא מגלמת דוגמנית עבר שמנסה לשנות את תדמיתה. "היא אישה שרוצה להמשיך לחיות טוב, שמתקשה להתמודד ובורחת לקוק. אין דמיון ביני לבין הדמות. אני לא בורחת אלא מתמודדת, ובטח לא עושה קוק".
את בן זוגה, המסעדן נדב פלד (38), שאיתו התחתנה לפני שבע שנים, הכירה כשהייתה בת 14 במועדון נוער בחולון. במשך שנים היו ידידים, ופתאום בגיל 30, כמו בסרט הוליוודי טוב, החלו לראות אחד את השנייה באור אחר. "לפני כן לא חשבתי עליו כבן זוג אפשרי וגם הוא לא עליי. הוא ידע שאני כאב ראש".
"בחיים לא ראיתי את אמא שלי בזוגיות שנמשכה יותר מאיקס זמן, כך שתמיד הייתי בתחושה של 'בוא נתגרש קודם כדי שנוכל לחיות יחד"
הבחירה בנדב קשורה ליציבות ו"לנורמליות" שכל כך חיפשת?
"נדב יותר בחר בי. אם אני הייתי צריכה לבחור, כנראה לא הייתי בוחרת לעולם".
מה זאת אומרת?
"כמו בקריירה שלי, שמצד אחד אני מאוד רוצה יציבות ומצד שני עושה מיליון דברים שהם ממש לא יציבים, ככה אני בזוגיות. הייתי בקשרים זוגיים ארוכים, אבל תמיד הפחיד אותי לקחת את הצעד הבא. רציתי בית, זוגיות, מונוגמיה, אבל היה לי פחד גדול כי לא הכרתי מקרוב מצב כזה. בחיים לא ראיתי את אמא שלי בזוגיות שנמשכה יותר מאיקס זמן, כך שתמיד הייתי בתחושה של 'בוא נתגרש קודם כדי שנוכל לחיות יחד'. וזה מצחיק, כי נדב כל כך הכיר אותי. לא הייתה בינינו אף פעם הצעת נישואים. הוא בא אליי עם גירושים. זו הייתה ההצעה שלו. הוא אמר: 'ממי, תמיד אפשר להתגרש. אפשר גם מחר'. זה היה השיח. אז אמרתי לו, 'יאללה, בוא נתחתן'. ארבעה חודשים אחרי שהפכנו לזוג התחתנו".
הראיון המלא עם עדי הימלבלוי מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
