"לצערנו"
בדרך לכנס מקצועי, המזוודה של צביקה בורג נעלמה אי־שם בין תל־אביב לברלין
דקה וחצי אחרי שגלגלי האיירבס 321 נגעו במסלול נמל התעופה "ברנדנבורג" בברלין, קפצה ההודעה בנייד: Unfortunately ("לצערנו"), נפתח מסר שנשלח מחברת התעופה, "לא הצלחנו להעלות את המטען שלך לטיסה, אנא ספק כתובת למשלוח בהמשך". הלכה הנסיעה, אמרתי לעצמי, אין מזוודה, אין בגדים, אין ציוד. אני חוזר הביתה מיד.
אבל רגע אחרי, ועוד לפני שהספקתי להתעצבן ולהאשים את כל העולם, אחותו וחברת התעופה, קיבלתי החלטה: המזוודה האבודה לא תהרוס לי את הנסיעה. וזו הייתה נסיעה מורכבת: תשעה ימים בחו"ל, כנס מקצועי, סיורים שבהם נדרשו לבוש וציוד מתאימים, והכל הלך. נשארתי עם ג'ינס, טי־שירט ומעיל קל - שאותו דחסתי מראש לתיק היד שבו שמרתי את הדברים היקרים באמת: מחשב נייד ומצלמה.
אז איך מסתדרים כשזה קורה? מאלתרים. לכאורה אין סיבה להסתער על הקניון הקרוב ולהצטייד בכל מה שאבד, כי קיים סיכוי שהמזוודה האובדת תאותר ותגיע בתוך 48-24 שעות (אגב, זה לא קרה. היא לא הגיעה גם כשחלפו שישה שבועות). מצד שני, אי־אפשר להישאר עם אותו סט בגדים, יום אחרי יום. יש גבול לקמצנות.
"עוד לפני שהספקתי להתעצבן ולהאשים את כל העולם, קיבלתי החלטה: המזוודה האבודה לא תהרוס לי את הנסיעה"
אז מתחילים: בדרגסטור הראשון שנתקלים בו, מרכיבים בזריזות תיק רחצה בסיסי, מוסיפים סטים של תחתונים + גרביים + טי־שירטים וגם סווטשירט אחד. חולפות עוד 24 שעות, וכרטיס האשראי כבר מגהץ זוג מכנסיים נוסף, חולצה מכופתרת, נעלי ספורט וכפכפים. למרבה השמחה, נציגת מארגני הכנס שולפת ממשרדה טרולי חדש לגמרי שאותו שמרה למקרה חירום שכזה, והנה, כמעט הכל סודר. עוד יום, עוד יומיים, ויש גם מעיל חם שנרכש במחיר סוף עונה בחנות כלבו, ועוד ג'ינס ועוד חולצה ובגד ים, וכבר נשכחה העובדה שהמלתחה הביתית היקרה איננה.
ביטוח הנסיעות משלם במקרים שכאלה כ־170 דולר למה שמוגדר "הצטיידות חירום", בלי ויכוחים ולרוב גם בלי צורך בקבלות, ובהמשך, משלים את עלות האובדן לסכום של עד 2,000 דולר. לא תמיד זה מכסה את כל הנזק, אבל אין ספק שזה מפוגג כעסים וצער.
לקחים ועצות
אובדן מזוודות הוא עניין נפוץ לאחרונה. מה עושים כדי לצמצם את החשש שזה יקרה לכם? ואם זה קרה, איך מתמודדים?
כמה טיפים לדרך:
- נסו להסתפק בטרולי קומפקטי, שאותו ניתן לקחת לתא הנוסעים. הימנעו ככל האפשר מלשלוח מזוודה לבטן המטוס. במקרים מסוימים, ואם תעשו צ'ק־אין מראש, בבית, תרוויחו פעמיים, כי תוכלו גם לדלג על התור למסירת המזוודות.
- העדיפו טיסות ישירות ליעד ולא ב"קונקשן" דרך חניית ביניים. העברת המזוודות ממטוס למטוס בחניית הביניים הפכה לבעייתית, כי מחסור בכוח אדם קיים בכל מקום, לא רק בנתב"ג. חלק לא קטן ממקרי האובדן מתרחשים בשלב הזה.
- בכל זאת טסות עם קונקשן? הביאו בחשבון שהזמן ההגיוני והסביר לעבור ממטוס למטוס, שפעם היה שעה וחצי עד שעתיים – הוא כיום כפול, גם כי טיסות לא מעטות ממריאות באיחור. הזמינו את הכרטיסים בהתאם.
- עדיין בקונקשן: שולחות מזוודה? ודאו במו עיניכן בעמדת הצ'ק־אין, שעל התווית המוצמדת אליה נרשם יעד הטיסה הסופי. לא לשכוח לצלם את המזוודה, ואם אפשר - להצמיד אליה סימן זיהוי בולט: שרוך צבעוני או תווית מבחוץ.
- נחתתן ביעד והמזוודה איננה? דווחו מיד הן לחברת התעופה (באתר, באפליקציה או בדלפק החברה) והן בדלפק הייעודי הנמצא בכל נמל תעופה ומיועד למקרים שכאלה. אם אפשר, מסרו כתובת שבה תשהו ביומיים־שלושה הבאים, כך שאם יאותר המטען יהיה אפשר לשלוח אותו אליכן. דווחו מיד גם לחברת הביטוח.
- אל תתביישו לנדנד לחברת התעופה במסרונים, באימיילים ובטלפון ולברר מה קורה.
- החלטתן להצטייד מחדש? לא כדאי "להתפרע" עם הקניות, שכן אם תימצא המזוודה האבודה בתוך פרק זמן סביר לא תקבלו דבר, למעט, כאמור, פיצוי מיידי בסך 200–150 דולר.
וזה העיקר: לא לאבד את הראש, לא להרים ידיים ולא לקלקל את החופשה. מדובר באי־נוחות זמנית ובנזק כספי, אבל ניתן להתגבר. תעבירו דף, תיהנו מהיש, אל תצטערו על האין.
בדד. בלי מזוודה. בלי בגדים
שיגב פורת נחתה בריזורט מרוחק, אי שם באוקיינוס ההודי. המזוודה, התברר, נותרה בנתב"ג
המראתי לגן עדן, נחתתי בגיהינום. טוב, אולי מוגזם במקצת להתנסח ככה, אבל תודו: כשפעם בחיים טסים לריזורט קסום ביעד אקזוטי ונחשק כמו מאוריציוס, אבל עם הנחיתה מגלים שהמזוודה הגדושה בשלל פריטי הלבוש, האבזור התואם והטיפוח נותרה אי שם מאחור, וכל שנותר עליכן (למשך שבוע הנופש) הוא ג'ינס, טי־שירט וסמארטפון - מפלס הבאסה נוסק למרומים.
אז מה באמת קרה לי באי הרחוק?
על מסוע הכבודה בנמל התעופה של פורט־לואיס, בירת מאוריציוס, לא היה זכר למזוודה שלי. כמעט כל חברי הקבוצה שעמה הגעתי אספו את הפקלאות שלהם בקלילות, בעוד שאני בהיתי באי־אמון במסוע הריק, מסרבת לקבל את העובדה שהיא לא כאן.
כשניגשתי לדווח על האובדן, מצאתי קולגות: חבר לקבוצה וזוג עם שלושה ילדים. כולנו היינו מוטרדים, אבל הפקידה מאחורי הדלפק פחות. היא הגישה לנו טפסים, כעניין של שגרה. כשבן זוגי האהוב והמודאג התקשר, לא רציתי לבאס אותו והגבתי באיפוק ראוי לציון: "אני חוזרת הביתה!", הודעתי לו, רק שבירור קצר העלה שהטיסה הבאה לישראל תמריא רק אחרי שבעה ימים. "תהיי חזקה", כתב לי קולגה לעבודה, שזמן לא רב לפני כן מצא את עצמו במצב דומה בחו"ל, בלי מזוודה וללא תקווה.
"כשבן זוגי האהוב והמודאג התקשר, לא רציתי לבאס אותו והגבתי באיפוק ראוי לציון: "אני חוזרת הביתה!", הודעתי לו
למלון הפאר המפנק נכנסו חבריי כשהם מאושרים עד הגג. אני, לעומתם, רתחתי, כעסתי, התמרמרתי. המזוודה, התברר, כלל לא עלתה למטוס בנתב"ג. אבל אז, הו אז, ראיתי את החוף המרהיב, את הים התכול, את הנוף שנשקף מחלון החדר, והחלטתי: לא אתן למזוודה להרוס לי את החופשה.
הראשונה שנחלצה לעזרתי הייתה נציגת המלון, שהעניקה לי 10% הנחה לחנות שבמקום, להצטיידות ראשונית. למחרת, כשכולם נהנו בים, נסעתי לקניון סמוך, מרחק של כחצי שעה נסיעה, ועם רשימה שהכנתי מראש פצחתי במסע מזורז בין החנויות: תיק בינוני, כלי רחצה, לבנים ובגדים לכמה ימים. מכיוון שזמני היה קצוב והמידות שונות מהמקובל בישראל או באירופה, לקחתי רק מה שקיים במידת וואן סייז, ויתרתי על נעליים, הסתפקתי בכפכפי ים ונעזרתי במוכרות. האם הבגדים היו לטעמי? לא ממש, עלו לי ביוקר? לא אכחיש. אבל לפחות בארוחת הערב כבר הרגשתי כמו כולם, ככל שאפשר להרגיש כך כשעטופים בחצאית פרחונית מתנפנפת, מהסוג שבחיים לא הייתי מעיזה ללבוש לארוחה רשמית־חגיגית.
הימים חלפו, ודווקא כשהתרגלתי למצב וכמחצית מהחופשה כבר הייתה מאחוריי, המזוודה הופיעה במפתיע. התברר שמארגני הסיור הפכו עולמות ומחסנים, איתרו את האובדת, והטיסו אותה בין כמה קונקשנים עד שנחתה בחדרי: חבוטה, מאובקת, אבל עם מלוא תכולתה.
מה למדתי מהאירוע?
ובכן, כמו שממליצים יועצי ההשקעות - תמיד לפזר סיכונים. אם שולחים מזוודה אל בטן המטוס, קחו איתכם לתא הנוסעים תיק גב או טרולי קטן ובו ציוד ליממה לפחות, כולל כלי רחצה, לבנים וגרביים, בגד ים ופיג'מה; צלמו את המזוודה לפני שאתם נפרדים ממנה; בצ'ק־אין הקפידו לוודא שהאישור על משלוח המזוודה מודבק היטב לדרכון, ואם טסים עם חניית ביניים, לוודא שהיעד הסופי רשום על גבי התווית המוצמדת למזוודה.
והכי חשוב: לא להתייאש, לא לשקוע ולא לאבד את מצב הרוח.
