בתשובה לשאלה הפשוטה כמה ילדים יש לך, נדיה עדינה רוז מהססת לרגע ואחר כך משיבה: "זו שאלה מורכבת. ילדתי שלושה ילדים, אבל ב־2004, כשאחותי היחידה אניה נהרגה בפיגוע בירושלים, ילדיה שהיו בני 15 ו־12 עברו לגור איתנו כחלק טבעי מהמשפחה. אז אני בעצם אמא לחמישה".
מותה הפתאומי של אחותה ואירועים טראומטיים נוספים בחייה עוברים כחוט השני לאורך ספרה "בבטן הזאב", שיצא לאור באחרונה בהוצאת אפיק ומלווה בעבודות אמנות יפהפיות שלה. אבל כשהיא מבקשת לקרוא לי את השיר המספר על אחותה, שנהרגה ביום הולדתה ה־38, המילים אינן מצליחות לצאת מפיה בשטף. "מזמן לא גמגמתי", היא מתנצלת. "הגמגום חוזר אליי כשאני במתח מסוים. כשאני יושבת, יש יותר סיכוי שאגמגם מאשר כשאני עומדת או קוראת את שיריי במיקרופון שכנראה גורם לי לריחוק מעצמי", היא נעמדת וקוראת את מילות השיר, והפעם בשטף.
"ילדתי שלושה ילדים, אבל ב־2004, כשאחותי היחידה אניה נהרגה בפיגוע בירושלים, ילדיה שהיו בני 15 ו־12 עברו לגור איתנו כחלק טבעי מהמשפחה. אז אני בעצם אמא לחמישה".
רוז (54), משוררת, מאיירת ואמנית פלסטית מוערכת המתגוררת בירושלים עם משפחתה, נולדה במוסקבה. הוריה היו מהנדסים, וסבתה - אמה של אמה, שגרה עם המשפחה - עזרה לגדל אותה ואת אחותה. רק בגיל תשע, כשתלמידי כיתתה קראו לה "יהודייה" ככינוי גנאי, גילתה את יהדותה. שנתיים אחר כך החלה לגמגם.
"בוקר אחד התעוררתי, נכנסתי למקלחת ורציתי לבקש מאבא שהתגלח שם שיזוז למעני, אבל לא הצלחתי לומר מילה. אבא כעס עליי, אמר שאפסיק לשחק, אבל זה לא היה משחק. במשך השנים ניסיתי להגיע לשורש העניין, אבל עד היום אין לי מושג למה זה קרה. גם כשהתחלתי מילה, לא הצלחתי לסיים אותה. כך בבית וגם בבית הספר. הוריי לקחו אותי למרפאים אלטרנטיביים, אחת מהם הייתה שחקנית עבר שלימדה קבוצת ילדים מגמגמים לדבר באמצעות פתגמים תיאטרליים. כשזה לא עבד אצלי, ההורים לקחו אותי לבית ספר לציור, כדי שיהיה לי כלי לבטא את עצמי. נהניתי שם וזה ניתב את חיי בהמשך".
"בוקר אחד התעוררתי, נכנסתי למקלחת ורציתי לבקש מאבא שהתגלח שם שיזוז למעני, אבל לא הצלחתי לומר מילה. משך השנים ניסיתי להגיע לשורש העניין, אבל עד היום אין לי מושג למה זה קרה"
שם הצלחת לדבר?
"למרבה הפלא, כן. כאילו החלפתי דיסקט. שם בכלל לא ידעו שיש לי בעיה בדיבור. אבל בדיעבד אני יודעת שהשנים שבהן לא דיברתי תרמו לי להסתכלות אחרת על העולם. הייתי בוויפאסנה בעל כורחי. שתקתי, צברתי כושר התבוננות ופיתחתי חושים אחרים כמו הקשבה, הפנמה, יכולת להרגיש אווירה ופיתוח של מערכת יחסים עם מילים שלא ממצב של אוטומט".
עב"מ בבצלאל
בכיתה י' התקבלה למכללה לאמנות במוסקבה, שם סיימה תיכון והסמכה להוראת אמנות בבתי ספר. "אף על פי שבאותה עת הגמגום כבר הוקל, לא הספקתי ללמד. כשסיימתי את הלימודים עליתי ארצה בעקבות אחותי, אניה, שהייתה גדולה ממני בשנה ושלושה חודשים. היא חזרה בתשובה בגיל 20-19, נישאה לחוזר בתשובה, ילדה בן ובת ועלתה איתם ארצה. אני חזרתי בתשובה בעקבותיה ועליתי כמה חודשים אחריה. הורינו עלו לישראל שנתיים־שלוש אחרינו".
נדיה (אז בת 22), שכאן נוסף לה השם עדינה, הגיעה לישראל ב־1990 ונרשמה למחלקה לאמנות בבצלאל. "הגעתי לשם דתייה, לבושה בחצאית, מגמגמת שמנחשת את חומר הלימוד - מעין יצור מהחלל החיצון. אבל הרגשתי מצוין. התנסיתי בכל מיני חומרים וזרמים באמנות, ופיתחתי שפה משלי".
"הגעתי לבצלאל דתייה, לבושה בחצאית, מגמגמת שמנחשת את חומר הלימוד. אבל הרגשתי מצוין. התנסיתי בכל מיני חומרים וזרמים באמנות, ופיתחתי שפה משלי"
במקביל ללימודים הייתה עסוקה בחיפוש זוגיות: "מצאתי שדכנית במאה שערים, נפגשתי באמצעותה עם בחורים חרדים - אבל לא יצא מזה שידוך, אולי כי לא ראיתי את עצמי מנהלת בית כפי שהם ציפו".
את בעלה, מורה ליוגה יליד ירושלים, הכירה כשהתיישבה לידו באוטובוס מעפרה, מקום מגוריה אז, לבצלאל. הם נישאו כשסיימה את לימודיה.
מתי עזבת את הדת?
"לא עזבתי. היום אנחנו שומרים מסורת וכשרות, ואני מרגישה שאני אדם דתי עם אמונה פנימית שלכל דבר יש משמעות ושהעולם לא מתחיל ומסתיים ברובד הפיזי".
קרנף מעופף
בילדותה ובנעוריה חלמה רוז לאייר ספרי ילדים, וכאן הגשימה את חלומה. היא עבדה בין השאר עם דתיה בן דור ("גברת קרש ומר מערוך", "מעשה במלך אחד והרבה צבעים"), מיכל סנונית ("כמה דב בבית") ואורה מורג ("על נמר אי אפשר להמר"). "בשלב מסוים נמאס לי לרצות את הסופרות וההוצאות, וחשבתי לבקש ממישהו שיכתוב חרוזים לפי תכנים שלי ואז אאייר אותם. כשלא מצאתי מישהו כזה, החלטתי להתחיל באיורים ולחבר להם משפטים. זה לא היה פשוט, כי מילים היו התחום הפגוע שלי. ברוסית מעולם לא כתבתי טקסטים, ובבצלאל הייתי פטורה ממבחנים בכתב כעולה חדשה. אבל קפצתי למים, והתוצאה הייתה 'אז הקרנף התחיל לעוף' (הוצאת אבן חושן), שהמוטו שלו: אפשר להגשים משאלות גם אם הן נשמעות לא הגיוניות כמו קרנף שחולם לעוף".
הספר הראשון שהורכב מטקסטים ומאיורים מקוריים שלה, ויצא לאור בארץ ובחו"ל, הוקדש לחמשת ילדיה - השלושה שנולדו לה ולבן זוגה והשניים של אחותה המנוחה.
כשאירע האסון הייתה נדיה עדינה אם לשלושה: בני שבע, ארבע ושנתיים. "זה היה ב־29.1.2004. בבוקר לקחתי את בתי הקטנה לחיסון אחרון ומשם לגן וחזרתי הביתה. ואז בעלי התקשר ואמר: 'היה פיגוע באוטובוס. מתקשרים לאחותך והיא לא עונה'. אחותי, שהתגרשה מבעלה וגרה עם ילדיה בירושלים, הייתה בדרכה למשרד הממשלתי שבו עבדה. חיכינו כל היום, שבמהלכו ביקשו מאיתנו סימני זיהוי, ובערב קיבלנו את ההודעה. נאלצתי לבשר אותה לילדיה וגם להוריי".
מה הרגשת?
"שאני חיה בסרט. אבל מהר מאוד הבנו שזו המציאות שאיתה נצטרך להתמודד מעכשיו. בלי לדבר היה ברור לי ולבעלי שניקח את ילדיה של אחותי. מיד התחלנו לחפש דירה גדולה, ובתוך חודש עברנו לדירה שכורה מרווחת. היה בהחלט לא פשוט. הילדים שלי היו קטנים ממש, וילדי אחותי כבר היו בגיל ההתבגרות המסובך, שלא לדבר על הטראומה שחוו. אבל הדברים הסתדרו עם רצון טוב והרבה סבלנות. הם היו אצלנו עד שהגדול התחתן והבת כבר הייתה סטודנטית באוניברסיטת בר אילן".
על מות אחותה: "הפצע כל כך גדול, שלא דיברו עליה כדי לא לפגוע באחרים. כך הילדים, כך הוריי, כך אני. כל אחד בכה בנפרד. שנה אחרי הפיגוע נסעתי למוסקבה, וכשפגשתי חברים ששאלו 'ומה שלום אניה?', הייתי עונה 'הכל בסדר' ומעבירה נושא"
דיברתם על אמם?
"הפצע כל כך גדול, שלא דיברו עליה כדי לא לפגוע באחרים. כך הילדים, כך הוריי, כך אני. כל אחד בכה בנפרד. שנה אחרי הפיגוע נסעתי למוסקבה, וכשפגשתי חברים ששאלו 'ומה שלום אניה?', הייתי עונה 'הכל בסדר' ומעבירה נושא. רק כשהתחלתי לכתוב שירה והוצאתי את הספר הראשון, 'דיו של שלג' (הוצאת אפיק), הייתי מסוגלת לבטא את הכאב הנורא במילים".
איך זה לכתוב בשפה שאינה שפת אמך?
"כמו לשיר במקלחת. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לדרוך בהיכל השירה הרוסית, כי זה סוג של חוצפה. אבל בעברית, באיזשהו אופן, זה בסדר. אולי כי זרות היא משהו שאני מרגישה בו נוח".
בין גמגום לרהיטות
על כריכת הספר "בבטן הזאב" מופיעה יצירת אמנות שלה ומשולבות בו עבודות פיסול רך שהוצגו במוזיאון ישראל. כיום יש לה סטודיו בסדנאות האמנים בירושלים, היא מציגה את יצירותיה במסגרות שונות, זוכה להערכה כאמנית יוצרת, וזה כעשור מרצה לאמנות במכללת אמונה ("מקום מקסים לבנות מדהימות"). כשהיא נשאלת איך היא מלמדת נוכח הגמגום, היא מפתיעה: "כשאני מלמדת אני לא מגמגמת".
יצירותיה והגמגום שלה משתלבים לאירוע אמנותי יוצא דופן. ב־14.10 תיפתח בגלריה אלפרד בתל־אביב התערוכה "גדולות מפתח הדלת" שבה מציגה רוז עם האמנית הבינתחומית מיטל קובו. שם התערוכה מתייחס לאופן שבו יוצאות המילים מחלל הפה. בחלל הקדמי של הגלריה מוצגים מיצבים פיסוליים שרוז תופרת משמיכות, מכריות ומבדים בעלי ערך רגשי. קובו מציגה בחלל הפנימי מיצב סאונד. "היא ביקשה שאקליט את עצמי אומרת דברים - משימה לא פשוטה בשבילי - עובדת עם הקלטות של הקול שלי וחוקרת את הטווח שבין גמגום לשירה רהוטה", מסבירה רוז.
אגב, למה קראת לספר "בבטן הזאב"?
"בגדול, שירי הספר וגם יצירות האמנות שמשולבות בו, עוסקים במוות אבל דווקא מנקודת מוצא אופטימית. בטן הזאב זה סוג של מוות. אבל בעצם במצב שמתואר בסיפור 'כיפה אדומה' גלום סימן שאלה ותקווה בצדו. אולי גם הפעם יבוא צייד, יפתח את בטן הזאב, וכל המתים שלי יחזרו?".
