"כשאני הולכת לעשות לק ג'ל אני לגמרי יכולה לשפוך את הלב", אומרת ד"ר שגית ארבל־אלון, הרופאה הראשית של משרד הרווחה. “יש משהו טבעי מאוד בשיחה הזאת אחת על אחת, בעיקר לנשים עם טייטל שביום־יום גורם להן להיות אסופות ומוחזקות מאוד. כשאני עושה ציפורניים ושואלים אותי מה שלומי, אני עונה את האמת".
מתוך הפוטנציאל של החיבור האינטימי הזה מעל שולחן המניקור, שלרוב יוצר מערכת יחסים ממושכת של פגישות חודשיות קבועות, פיתחו במשרד הרווחה תוכנית מיוחדת שתהפוך את הנייליסטיות לסוכנות חוסן בקהילה, מה שרלוונטי בעיקר בתקופה שמאז 7 באוקטובר. מטרת המיזם היא לחזק גורמי השפעה בקהילה, כך שיוכלו לתמוך באנשים ולחבר אותם לגורמי סיוע. במסגרת התוכנית שנקראת "סוכנות חוסן מגיבות ראשונות", הנייליסטיות מקבלות הכשרה ממוקדת בזיהוי מצבי מצוקה וסיכון, כמו אלימות במשפחה ואובדנות, ולומדות לאן אפשר להפנות את הלקוחות במקרה הצורך.
3 צפייה בגלריה
ד"ר שגית ארבל־אלון (מימין) ענת ברונשטיין קלומק
(צילום: עודד קרני לע"מ, גלעד קוולרצ'יק)
"חוסן הוא שריר שאפשר לפתח", מסבירה ענת ברונשטיין קלומק, דיקנית בית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, יועצת אקדמית של משרדי הבריאות והחינוך, מהתוכנית הלאומית למניעת אובדנות. "נשות מקצוע כמו נייליסטיות שמדברות עם נשים במצוקה, יכולות להיות כלי חשוב לחיזוק החוסן בקהילה. העיקרון שלנו הוא שכשיש ספק - אין ספק. מניקוריסטית שאומרת למטופלת, 'אני דואגת לך, לכי לטיפול, תפני למוקד לקבל עזרה', יכולה לעשות שינוי. כבר יש מחקרים שמראים על עלייה בדיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות מ־7 באוקטובר, ובהכשרות אנחנו מלמדים מהם סימני הזיהוי למצוקה שצריכים להדליק אור אדום: עצבות, חוסר שקט, קושי ליהנות, שינויים באכילה ובמשקל, שינויים בשינה, תחושת חוסר ערך, קשיי ריכוז ומחשבות על מוות או על אובדנות".
"לא ללכת עם האיכסה הביתה"
"אני נייליסטית כבר 23 שנים, ותמיד אני אומרת לאנשים שאם הקירות בקליניקות שעבדתי בהן יכלו לדבר, הם היו רוצים לברוח", אומרת אנה רוזה משיח רוזנפלד, מנהלת סניף כפר־סבא של רשת Nail Studio, שבו החלו להתקיים "הכשרות חוסן" בשיתוף פעולה של משרד הרווחה עם משרד הבריאות והתוכנית הלאומית למניעת אובדנות. "בזמן הטיפול בנות שופכות את הלב. עם הזמן הן כבר מחכות לפעם הבאה כדי לבוא לספר מה התפתח מהפעם הקודמת. זה מפגש של שתי נשים, עם מגע פיזי קרוב. לא מפתיע שנוצרת פתיחות".
מה למשל בנות סיפרו לך לאורך השנים?
“על כל מה שקורה בחיים שלהן - אלימות במשפחה, פיזית וכלכלית, בגידות על ימין ועל שמאל. אחת הלקוחות ששיתפה אותי ברומן מחוץ לנישואים, ביקשה ממני פעם להיות אליבי למפגש עם המאהב שלה ולא הסכמתי. אמרתי לה 'עד כאן'. פעם אחרת התברר לי שאחת הלקוחות שלי נשואה לגבר שניהל רומן עם לקוחה אחרת".
כשסיפרו לך לאורך השנים כל מיני סיפורים קשים, איך הגבת?
"הגבתי כמו חברה טובה, אני חושבת, אבל הרבה פעמים הזדהיתי יותר מדי וגם לקחתי איתי את הסיפורים הביתה. היה לי קשה כי לא באמת ידעתי מה לעשות חוץ מלהקשיב. ההכשרה החדשה שמוצעת לנייליסטיות הישראליות עשויה לעזור לבנות לתת מענה וערך מוסף ללקוחות, ולא סתם ללכת עם האיכסה הביתה. כשיודעים איך לעזור ומה לתת, האנרגיות השליליות פחות נשארות איתך".
בהכשרה החדשה, שהתקיימה לפני כשבועיים, השתתפו כ־23 נייליסטיות. "היינו קשובות מאוד", מספרת משיח רוזנפלד, "והייתה הרגשה שאנחנו באמת מקבלות כלים להתמודדות עם הדברים שאנחנו שומעות, בעיקר מאז 7 באוקטובר. עבד אצלנו, למשל, שיפוצניק שהיה חייל מילואים בעזה וחזר עם פוסט־טראומה. היום, עם הידע שיש לי, יכולתי לדבר עם אשתו ולהעביר לה מידע על מקומות שהיא יכולה לפנות אליהם".
מירית מרן קארו, בת 42 מרעננה, עובדת בתחום הציפורניים 16 שנים. "תמיד הקשבתי לבנות שבאו לעשות אצלי ציפורניים", היא אומרת, "אבל אחרי ההכשרה אני יודעת קצת יותר לזהות מצוקה, ויש לי יותר כלים שאני יכולה להשתמש בהם, גם באופן התגובה שלי וגם בידע לאן להפנות אם יש צורך".
איך את מזהה מצוקה?
"אני יכולה לראות את האישה עם מצב רוח או בלי מצב רוח, אם זו מישהי שנוהגת לדבר ופתאום היא שותקת, אם היא נראית כבויה. אני מתחילה לדבר ולהתעניין, ולרוב מתישהו הן פותחות את הברז".
3 צפייה בגלריה
מימין: שני אוסקר, אנה רוזה משיח רוזנפלד ומירית מרן קארו
(צילום: אלבום פרטי, רונה טפר)
מה למדת לגבי הדרך הנכונה להגיב?
"הסבירו לנו כמה חשוב קודם כול להקשיב, להיכנס לנעליים של הצד השני, ואז להעצים. למדתי שחשוב לא לעשות השוואות לעצמי. לא להגיד 'כן, גם אני עברתי דבר דומה'. יש לי למשל לקוחה שהיא גם מטופלת פסיכיאטרית. לפעמים היא מגיעה אליי בדאון ואני מעודדת אותה להמשיך בטיפול. אני אומרת לה שהיא לא אשמה. קרה לי מאז 7 באוקטובר שבאו לקוחות שאיבדו מישהו יקר או שנכנסו לחרדות, ויכולתי לעזור אפילו אם זה רק ברמה של הקשבה ולתת טלפון שאפשר לקבל בו עזרה. היה גם מקרה עם שכנה חדשה בבניין. היא התקשרה אליי בלילה ואמרה שהיא מפחדת וסגורה עם הילד בחדר. היא נכנסה להתקף חרדה. נכנסתי אליה, בדקנו ביחד שאין שום דבר בבית, הרגעתי אותה, נתתי לה לשתות ויכולתי להציע לה לאן לפנות כדי לקבל עזרה".
"נשים שופכות את הלב בזמן הטיפול", אומרת שני אוסקר, בת 27 מראשון־לציון, בעלת עסק ומדריכה בתחום הציפורניים. "אני חושבת שנוח להן לשתף בגלל שאני גורם חיצוני. אני לא חלק מהמשפחה או מהסביבה שבה הן חיות. הטיפול אצלי הוא מין ברייק בטוח כזה".
במה הן משתפות אותך?
"בכול. גם בשמחות ובהצלחות, אבל בעיקר בקשיים ובנפילות. מאז 7 באוקטובר השיח לרוב קודר, וזה לא מפתיע. הרי כל אחד מכיר מישהו שקרה לו משהו".
ומה השתנה בתגובות שלך מאז ההכשרה?
"הסבירו לי שאני לא צריכה לקחת על עצמי דברים, וזה הרגיע אותי. תמיד הרגשתי שאם אני רק מדברת או מקשיבה, אני לא עושה מספיק. היו לי רגשי אשם שאני לא עושה יותר. היום אני מבינה שיש דברים שאני לא יכולה לעשות, והתפקיד שלי הוא רק לכוון למי כדאי לפנות. זו תובנה משחררת. היה לי פעם מקרה עם אישה מוכה שהייתה בהיריון. לקחתי על עצמי לטפל בה, אירחתי אותה בבית שלי, נסעתי לקחת אותה אחרי כל מיני דרמות עם בעלה, ובכל פעם היא חזרה אליו. בסופו של דבר אמרתי לה שאני לא מסוגלת יותר, שאם היא לא עוזרת לעצמה, אני יוצאת מהתמונה. ובאמת עשיתי את זה, אבל היה לי קשה מאוד. היום אני מבינה שעשיתי את הדבר הנכון. אני לא יכולה להציל אותה אם היא לא מעוניינת. אני גם לא יכולה לשקוע בגללה".
מה עוד למדת?
"למדתי שזה בסדר לשאול ישירות 'מה שלומך?', 'את זקוקה לעזרה?', לא ללכת סחור־סחור. למדתי לנסות לנתב את השיחה למקום שבו הלקוחה תבין שהיא צריכה לחפש לעצמה עזרה. אני בעצמי מתמודדת נפש בשל פוסט־טראומה, ואני מרגישה בנוח לספר על ההצלחות שלי ולהראות איך אפשר להרים את עצמך. למדתי לא להציע את עצמי אלא לשאול 'מי בסביבה שלך יכול לעזור לך?', למדתי להפנות את הלקוחה למקומות שיכולים לעזור לה, גם מקצועית וגם לדבר איתה על דרכים לחזק את עצמה".
אילו דרכים למשל?
"כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו - לרוץ, לצעוד, לשחות, להיפגש עם חברה. אני למשל רוקדת בצ'אטה, ובכל פעם שאני מרגישה מוצפת, אני הולכת לרקוד. ביום שלמחרת אני בן אדם חדש".
- מענה של משרד הרווחה והביטחון החברתי בווסטאפ בכל שעות היממה: 050-2270118, במוקד 118, במייל: infovdanut@moh.gov.il
