חלפה יותר משנה מאז שבנם החייל נפצע קשה במלחמה, ועדיין, בזמן שכבי ומושי אשר מספרים על התקופה שבה שהו לצד בן הזקונים שלהם אורי בבית החולים, עיניהם לא מפסיקות לדמוע. ואז מושי נזכר ברגע אחד שגורם לו עוד יותר להתרגש – איך באחד הימים הגיע חבר של המשפחה לביקור ונתן לו חיבוק. "מהרגע שהודיעו לנו שאורי נפצע, אני ואשתי היינו כל הזמן עסוקים בלהשגיח שאורי מקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר", מסביר מושי. "לא עזבנו את המיטה שלו, ניסינו להשיג כמה שיותר מידע, ובמקביל היינו צריכים לדווח כל הזמן לאחים שלו על מצבו. ואז פתאום, כשאותו חבר הגיע וחיבק אותי, הבנתי כמה הייתי זקוק לחיבוק הזה. עד כמה גם אני הייתי זקוק לתחושה של מעטפת, לתחושה שמישהו דואג לי, שדואג גם לנו – ההורים".
כמה חודשים לאחר מכן הבין מושי עוד יותר את משמעות הרגע – עד כמה משפחות החיילים הפצועים זקוקות לחיבוק. לא רק במובן הפיזי, אלא חיבוק כזה שגורם להן להרגיש שרואים אותן, שדואגים לצורכיהן, שהן לא לבד במערכה. חיבוק, שלמרבה הצער, לא קיים מספיק. או כפי שמושי מסביר: "מהניסיון האישי שלנו ושל בני משפחה אחרים שיצא לנו להכיר, הבנו שבעוד הפצועים הגיבורים מלווים על ידי הצבא ומשרדי הממשלה, ומחובקים על ידי עמותות רבות, המשפחות של הפצועים לעתים קרובות מרגישות שקופות, ואין למעשה מי שיטפל בהן".
לשם כך מושי ואשתו, יחד עם בתם משאת, יזמו לאחרונה את הקמת "אדוות" – עמותה שנועדה לשמש בית לקהילת משפחות הפצועים, ובמסגרתה תינתן תמיכה רגשית, כלכלית וחברתית, כולל אירועי הפוגה וקבוצות תמיכה. "המטרה היא לעזור ולחזק את המשפחות כמה שאפשר", מסבירה כבי, "ובכך לאפשר להן לאגור כוח וחוסן בזמן שהן ממשיכות ללוות את בן משפחתן הפצוע". כשמושי מוסיף: "בעיקר כי חיזוק משפחות הפצועים משפיע מיידית על חוסנם של הפצועים ועל יכולתם להבריא".
אבא אמא ותשעה אחים
אבל נחזור רגע אחורה. מושי וכבי, שניהם בני 65, מתגוררים בקדומים שבשומרון. הוא עוסק בניהול וייעוץ ארגוני, היא מורה בפנסיה. יחד הם הורים לחמש בנות וארבעה בנים. יום אחרי ה-7 באוקטובר גויסו כל ארבעת הבנים למילואים, "וזה היה מלחיץ מאוד ומפחיד מאוד", מספרת כבי.
בן הזקונים שלהם, אורי (27), יזם ומרצה לבינה מלאכותית ולוחם במיל' בחיל השריון, הוצב תחילה בדרום ואז הועבר לגבול לבנון באזור חניתה. ב-15 באוקטובר 2023 פגע טיל ששוגר מלבנון היישר לתוך הטנק שבו שהה. בעקבות זאת אורי נפגע קשות ברגלו והועבר לבית החולים בנהריה.
"רק בדיעבד התברר שגם האחים שלנו, שריה ויהודה, שירתו לידו בגבול", מספרת האחות משאת (32). "הם קיבלו דיווח על הפיצוץ, ונקראו עם היחידות שלהם לעזור בחילוץ ובהגנה. הם ידעו שיש נפגעים, כולל שניים באורח קשה, אבל לא היה להם מושג שאחד מהם הוא אח שלהם".
כבי ומושי, מתי התבשרתם על הפציעה של אורי?
כבי: "אורי נפצע ב-15:30 בצהריים. התברר שניסו להשיג אותנו בטלפון כמה פעמים, אבל בגלל שהאבות היו מגויסים, עזרנו במהלך היום לאמהות עם הנכדים ולא שמענו את הצלצול".
"משפחות החיילים הפצועים זקוקות לחיבוק, ולא רק במובן הפיזי, אלא חיבוק כזה שגורם להן להרגיש שרואים אותן, שדואגים לצורכיהן, שהן לא לבד במערכה"
מושי: "רק לקראת שבע בערב שמעתי את הטלפון שלי, ואז גם ראיתי שחיפשו אותי כמה פעמים. כשעניתי, על הקו הייתה חיילת. כשהיא אמרה לי שהיא מתקשרת מהצבא, ישר קפץ לי הלב. אני יודע מה זה צבא, הייתי חובש צבאי, וברור לי שבמקרה של מוות לא מתקשרים אלא דופקים בדלת. אבל באותו רגע אתה לא חושב. הייתי בטוח שמודיעים לי שאחד מארבעת בניי נהרג. כשהחיילת אמרה שאורי נפצע והובהל לבית חולים בנהריה, ביקשתי ממנה להישבע לי שאורי אכן רק פצוע. שהוא לא מת. שהם לא מסתירים ממני את האמת".
כבי: "בעודו מדבר בטלפון, מושי קרא לי. לפי הטון שלו ידעתי מיד שמשהו רע קרה. עזבנו הכול ומיהרנו לנסוע לנהריה. לא לקחנו איתנו כלום. רק את המטען של הטלפון. כשהגענו, אורי כבר היה אחרי ניתוח, מורדם ומונשם בטיפול נמרץ".
מושי: "לפי המדיניות של הצבא, אם חייל פצוע מגיע לבית החולים בהכרה, רגע לפני שמכנסים אותו לחדר הניתוח מתקשרים לבני משפחתו ומבקשים ממנו לדבר איתם. זאת כדי להרגיע אותם שהוא בחיים. אבל פספסנו את השיחה. לשמחתנו, היה שם מישהו חכם שביקש מאורי להשאיר לנו הודעה קולית. כשהגענו, נתנו לנו לשמוע את ההודעה שלו. הוא אמר: "אבא ואמא, אני בסדר. עם ישראל מאחורינו. מטפלים בי".
"תמיד הייתי קטוע, רק הרגל הסתירה את זה"
אחרי הניתוח הראשון אורי יצא מסכנת חיים. עם זאת, הרופאים הסבירו להוריו שהוא נפצע באורח קשה ברגל שמאל מעל הברך. "בימים הראשונים עוד ניסו להציל את הרגל ועשו לו כמה ניתוחים", מספרת כבי. "אבל בסוף הסבירו לנו, שגם אם יצליחו לשמר את הרגל, עקב הפציעה הקשה היא אף פעם לא תתפקד כרגיל ושהפתרון הכי טוב הוא לקטוע אותה ולהשתמש בפרוטזה".
מושי: "אורי קיבל את הבשורה בצורה מדהימה. אני זוכר שהוא אמר לי: 'תמיד הייתי קטוע, רק הרגל הסתירה את זה".
כבי: "עבורי זה היה קשה מאוד. אורי נפצע ממש בתחילת המלחמה, כשדיווחו על הכמות המטורפת והבלתי נתפסת של הנרצחים והחטופים. עוד לפני שהוא נפצע הייתי במצב נפשי ירוד. כשהגיעה הבשורה, זה עוד יותר החמיר אצלי ולא הפסקתי לבכות. עד שבשלב מסוים תפסתי את עצמי ואמרתי: 'יש הרבה אמהות שהיו מתחלפות איתך, שהיו אומרות: 'ברוך השם שהבן שלך חי ושהוא איבד רק רגל'. הבנתי שלפחות יש לי בן שאני עדיין יכולה לדאוג לו, לטפל בו".
אחרי שבוע בבית החולים בנהריה, אורי הועבר למרכז הרפואי שיבא, שם עבר ניתוח קטיעה ובהמשך החל שם את תהליך השיקום. להוריו חשוב להדגיש שבמשך כל התקופה שבה היה מאושפז, הרגישו שרואים גם אותם.
כבי: "אני ומושי היינו זכאים ל-12 טיפולים פסיכולוגיים בחינם. בנוסף, כדי שנוכל להיות קרובים לאורי ולא נצטרך בכל פעם לנסוע הביתה כדי להתקלח ולישון, שיכנו אותנו בשיבא במלונית של היולדות הטריות".
משאת: "אמא אמרה שבתקופה שהיא ילדה לא היה דבר כזה מלונית. מצד שני, מבחינתה אורי נולד מחדש, ככה שזה דווקא התאים. היא הרגישה ששוב נולד לה בן".
משאת: "הורים זכאים ל-12 טיפולים פסיכולוגיים בחינם. אבל מה קורה אחרי זה? הרי הפצוע ממשיך להיות פצוע. הטראומה, החרדה והקושי לא נפסקים"
איפה ומתי התחיל הקושי?
כבי: "באופן אבסורדי, דווקא כשאורי שוחרר מבית החולים. לפני שאורי נפצע הוא גר לבד. בעקבות הפציעה הוא היה צריך לעבור לגור איתנו. אנחנו היינו צריכים לטפל בו, לכלכל אותו, אבל לא היינו זכאים לשום עזרה. היחיד שמקבל עזרה כלכלית במקרה כזה הוא הפצוע עצמו. עכשיו אנחנו למזלנו בסדר. יכולנו להסתדר. אבל זה גרם לנו לחשוב מה קורה להורים שאינם יכולים להסתדר? אני לא רוצה חלילה להשוות בינינו ובין משפחה שכולה. אנחנו לא מפסיקים להודות על זה שברוך השם הבן שלנו חי. אבל יש פער גדול מאוד בין משפחה שכולה – שבה גם ההורים והאחים מטופלים, או אם הוא נשוי, גם האישה והילדים – ובין משפחה של פצוע. למשפחות של הפצועים אין שום זכויות או הטבות. אני זוכרת ששוחחתי עם נציגה של משרד הביטחון, והיא אמרה שאכן זה המצב: מבחינתם 'הלקוח' הוא רק הפצוע. אנחנו, בני המשפחה, אינם הלקוחות".
מושי: "וזה הופך את הכול למורכב מאוד. לנכה צה"ל, למשל, מגיעה גם הנחה בארנונה, בחשבון החשמל. אבל זה רק אם הנכס רשום על שמו. במקרה כמו שלנו, למשל, שבו אורי חזר לגור בבית שלנו, אנחנו לא היינו זכאים להנחה כי הנכס רשום על השם שלנו. בנוסף, בעוד שבבית החולים לפחות היה צוות סיעוד שדאג לארוחות ולמקלחות, ברגע שהפצוע משתחרר מבית החולים כל הנטל נופל על הוריו או על אשתו. במקרים שבהם הוא אכן נשוי, זה גם מונע מאשתו לצאת לעבודה או לעבוד במשרה מלאה, כי עליה לטפל בו ובנוסף לטפל לבדה בילדים. וכך, מבית שבו היו שתי הכנסות, נותרת רק הכנסה אחת".
בהחלט לא פשוט.
מושי: "יותר מזה – כל משרת שנפצע מפסיק להיות מוגדר כ'משרת' ומועבר ישירות למשרד הביטחון. כך שכל הזכויות וההטבות שהוא ומשפחתו היו זכאים להן בהיותו 'משרת', אוטומטית בטלות. בפועל זה אומר שבניגוד, למשל, לנשות המילואימניקים שמוגנות בחוק מפני פיטורים עקב המצב, אשת פצוע שלא יכולה להגיע לעבודתה או עובדת פחות שעות כי עליה לטפל בבעלה, אינה מוגנת. כמו כן, מאחר שהיא כבר אינה יכולה לעבוד או עובדת רק בחצי משרה, היא אינה זכאית לסבסוד חוק המעונות".
כבי: "במקרה של נכות, לפני שמשחררים את הפצוע מבית החולים, צריך להנגיש את הבית שבו הוא יתגורר. משרד הביטחון משלם עבור השיפוץ הדרוש, אבל זה לא תמיד קל ומספיק. אנחנו גרים בבית פרטי וזה עבר בקלות יחסית. מצד שני, אנחנו מכירים הרבה פצועים, ביניהם נשואים עם ילדים, שגרים בקומה גבוהה בבניין בלי מעלית. זה אומר שכל המשפחה צריכה לעבור עכשיו לדירה אחרת שתהיה מונגשת. משרד הביטחון עוזר אך לא מכסה את כל ההוצאות הכרוכות במעבר, הן מההיבט הכלכלי והן מההיבט הנפשי".
מושי: "בחרנו לקרוא לעמותה בשם 'אדוות' כי הפציעה היא כמו פגיעה במים שיוצרת סביבה מעגלים. כולם מושפעים ממנה"
משאת: "ההיבט הנפשי מהותי מאוד. להוריי נאמר, כאמור, שהם זכאים ל-12 טיפולים פסיכולוגיים בחינם. אבל מה קורה אחרי 12 טיפולים? הרי הפצוע ממשיך להיות פצוע. הטראומה, החרדה והקושי לא נפסקים. זה לא שאחרי 12 טיפולים הנפש בהכרח נרפאת. אבל אם רוצים עוד, צריכים לשלם. וזה עוד בלי להזכיר שיש התעלמות מוחלטת מיתר בני המשפחה: הסבים, האחים. ביררתי עם משרד הביטחון אם גם אחים – שאף הם בקרבה ראשונה עם הפצוע – יכולים לקבל טיפול פסיכולוגי. נעניתי בשלילה".
לדברי משפחת אשר, המדינה לא הייתה ערוכה למלחמה ולכמות גדולה כזו של פצועים, ואחרי שהבן אורי סיים את הליך השיקום וקיבל לאחרונה פרוטזה, הרגישו שעליהם לעשות משהו בנידון – לתקן את העוולות.
"הכול התחיל במהלך ארוחה משפחתית", מדווחת משאת. "אני מגיעה מתחום הנטורופתיה ואמרתי שאני חושבת אולי לעשות ריטריט למשפחות של הפצועים. פתאום כל אחד אמר מה הוא חושב שבאמת חסר למשפחות, והבנו שיש לא מעט דברים".
כבי: "אחרי שיזמנו את הקמת העמותה, היה חשוב לנו לדעת מהם באמת האתגרים הכי גדולים שאיתם מתמודדות משפחות הפצועים. לשם כך יצרנו שאלונים, העברנו אותם בין המשפחות, וניתחנו אותם. גילינו שהאתגר הכי גדול הוא התמודדות הנפשית. רבים ענו שהיו שמחים לטיפול פרטני או לקבוצת תמיכה. אתגרים גדולים נוספים הם גידול הילדים, צורך משווע לעזרה, וכן הפן הכלכלי".
מושי: "בחרנו לקרוא לעמותה בשם 'אדוות' כי הפציעה היא כמו פגיעה במים שיוצרת סביבה מעגלים. כולם מושפעים ממנה. למרבה הצער, כל עוד המלחמה נמשכת, המעגלים האלה ממשיכים להתרחב, ובעוד שאנחנו לא יכולים לעצור אותם, אנחנו מקווים שלפחות בזכות העמותה נוכל לסייע להם עד כמה שאפשר".
תגובת משרד הביטחון:
"משבעה באוקטובר מטפל אגף השיקום במשרד הביטחון בכ- 74,000 פצועים ופצועות, בהם למעלה מ- 12,500 פצועים מ"חרבות ברזל", כאשר בכל חודש נקלטים כאלף פצועים חדשים נוספים. האגף משקיע את מלוא המאמץ בטיפול בפצועים שנקלטו בו, ומסכים כי יש צורך בתמיכה בבני המשפחות, להם נדרש למצוא סיוע מוסדר וייעודי.
בנוגע לנושאים שהועלו בכתבה, בני משפחתו של פצוע "חרבות ברזל" זכאים לטיפולים נפשיים, כולל אחים בגילאי 7 ועד 18 ופיצוי בגין אובדן שכר בתקופת האשפוז. פצוע אשר נפגעה יכולת התפקוד שלו ותלוי בעזרת אדם אחר זכאי לסיוע מלווה רפואי. פצוע שמתגורר בדירה שאינה רשומה על שמו יכול להצהיר על מקום מגוריו ולקבל את ההנחות ברשות המקומית בהתאם.
המענים הניתנים על ידי האגף הינם על פי חוק. כל בקשה נוספת יכולה להתדיין בוועדה לפנים משורת הדין ולקבל מענה בהתאם כפי שנעשה אף במקרה המוצג בכתבה. זכאויות ושירותים נוספים לפצועים ניתן למצוא באתר אגף השיקום
