"מגיל צעיר חוויתי את הזיהוי ביני כילדה ובין עבודות ניקיון", נזכרת ד"ר מימי חסקין, חוקרת ומרצה לספרות במכללת סמינר הקיבוצים ומדריכת טיולים ספרותיים בארץ ובחו"ל. "הרביתי לעזור לאמא שלי במטבח ובניקיון. היא התגאתה בי על כך ואני הפנמתי שזה התחום שלי. ככל שבגרתי ועמדתי על דעתי התחלתי לשאול: למה אימצתי בחום את ההסללה לניקיון? ולמה זה קורה דווקא אצל נשים? בשלב השני התקוממתי: למה דווקא נשים מזרחיות, ובייחוד תימניות, נחשבות 'מומחיות' לניקיון? היה לי ברור שמבחינה ביולוגית אין להן גנים שמכשירים אותן לנקות טוב יותר. אם כך, מדוע במערך הכוח החברתי הנשים הללו הן אלה שמנקות? כיוון שמשפחת אמי הגיעה מעדן שבדרום תימן, התהייה לוותה בכאב. מה יש בארץ המוצא הזאת, שכנראה קיים גם בי, ומסליל כל כך הרבה נשים משם לעבודה המפרכת הזאת?".
"נולדתי בביירות, לבנון, למשפחה יהודית אמידה, אבל בניגוד לאחיותיי הייתי שחרחורת ולעתים חשבו שאני ערבייה לבנונית", מספרת ד"ר דינה חרובי, מרצה לספרות ומגדר, המלמדת בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב. "כילדה זה פגע בי, כי גדלנו עם תחושה של עליונות ביחס לאוכלוסייה המקומית. בגיל די צעיר עברנו לגור באפריקה בעקבות העבודה של אבי ושם הפכתי להיות 'לבנה' על כל המשתמע מכך. כשעלינו לארץ, במקום יהודייה זכיתי לכינוי חדש, 'מזרחית', מילה שלא נתקלתי בה קודם. בהתחלה לא הבנתי מה ההשלכות של הכינוי. בהמשך נחשפתי לדיכוי שעברו בארץ אוכלוסיות שעלו מארצות ערב. לעתים כשנשאלתי על מוצאי התגובה הייתה פחות קשוחה, זכיתי לקרדיט כי 'ביירות זה פריז של המזרח התיכון'. למזלי לא גדלתי כאן ולא חשתי בנעוריי את הדיכוי. אבל המעברים והתחושה שלפעמים אני על התפר בין אותן זהויות, אפשרו לי להבין את המורכבויות, לחוש את הפצע ולהזדהות עם המדוכאים".
העניין המשותף חיבר את חסקין וחרובי למחקר מאיר עיניים על הייצוג של עוזרות בית ומנקות בספרות העברית, ששיאו ספר חדש: "מומחית בספונג'ולוגיה" (הוצאת גמא).
ספונג'תי עלי עלי
הראשונות בהיסטוריה של החברה הישראלית שזוהו עם תפקידי הניקיון היו התימניות, עד כדי כך שהמילה "תימנייה" הייתה שם נרדף לעוזרת בית. נתן אלתרמן, מגדולי המשוררים שקמו לנו, כתב ב־1934 את "שיר התימניות": "בשמאלי סחבה ודלי / בימיני מברשת... ספונג'תי עלי, עלי / פה צריך להיות נקי!".
יעקב אורלנד מצדו תרם לשיח את התשובה הגברית, השיר "התימני" (1955): "ואם בשביל העבודה / נותנים לי לירה יחידה / אז מה יותר מזה דרוש לי, / סוף סוף מספיק גם רבע גרוש לי, / כי העיקר, ברוך האל, / שזוהי ארץ ישראל".
היחס הפטרוני כלפי העדה התימנית מטריד במיוחד כאשר הוא מופיע בטקסטים לילדים. בשנות ה־30 כתב לוין קיפניס את הספר "רומיה: המטפלת הקטנה" על ילדה מנקה: "טובה תימנית קטנה זו מבחורה אשכנזייה; עובדת הרבה ואוכלת מעט. העיקר, שצריך לדעת כיצד להתהלך עם כגון זו. בלי מקל ורצועה לא תזיזי אותן". בסוף הסיפור, כאשר רומיה כבר "מבויתת" לחלוטין, היא זוכה לשם חדש - מוריה - והזהות המקורית שלה נמחקת לחלוטין. "למרבה התדהמה, הסיפור פורסם שנית ב־1981 בהוצאת ב' ליכטנפלד, כלומר, המו"ל חשב שהוא עדיין רלוונטי", אומרת חסקין.
ערבייה בלי שם
אחרי מלחמת ששת הימים, עם הכיבוש, החלו ערביות לאייש את תפקידי הניקיון. לדברי החוקרות, מצד אחד הכנסנו אותן למרחב הביתי האינטימי שלנו, מצד שני חשדנו שהן אויבות שבאות להרע לנו. המנקה הערבייה הייתה כוח עבודה זול שלא צריך לתת עליו לכאורה דין וחשבון - נחותה כאישה, כפועלת ובעיקר כערבייה. מנגד, עצם האיום המיוחס לה העניק לה כוח.
במרכז הסיפור "ערבסקה" שכתבה עדנה שמש ב־2007 נמצאת חלימה, עוזרת בית ערבייה, אבל נקודת המבט של הסיפור היא ישראלית הגמונית. "בסיפור רואים היטב שבחברה הישראלית ערביוּת מתקשרת עם סכנה", אומרת חסקין. "יש שם מתיחות לאומית: חייל נורה, מטען צד, יריות. הפחד מחלחל מבעד למילים. כשבעלה של העוזרת מגיע לבית היהודי לתקן זכוכית שנשברה, המראה שלו מייצר חשד ורתיעה. הוא נוקב במחיר גבוה מדי, שמייצר תחושה של חוסר אמון. הבת מאחרת לחזור הביתה ויש חשש שהוא התנכל לה". "יש קושי להתמודד עם קיומה של העוזרת הערבייה, רצון להתעלם מהנוכחות המאיימת שלה", מוסיפה חרובי.
בטקסטים ספרותיים שבהם יש ייצוג לעוזרות ערביות, ההתייחסות אליהן מוחקת את זהותן האינדיבידואלית. למשל, בסיפור של א"ב יהושע "בתחילת קיץ" (1972) המנקה מתוארת כ"ישישה" וכ"קוף מצומק", אבל אין לה שם רשמי. "היא כל כך שקופה עד שהיא בלתי נראית כמעט. ייתכן שזה בגלל הניצול המובנה - עוברים לידה מבלי להסתכל עליה", אומרת חסקין. "יונית נעמן כתבה על זה ב־2015 בשיר 'דיוקן של עובדת ניקיון 1': "היא רגילה להיות ערבייה בלי שם".
יהודיות? לא בדיוק
בעקבות העלייה מברית־המועצות לשעבר בתחילת שנות ה־90 החלו מהגרות מרוסיה לאייש בלית ברירה את נישת השרתות והניקיון. בניגוד למנקות התימניות והערביות, המנקות הרוסיות בהירות עור וזה "משחרר אותן מתיוג שלילי אפריורי", כהגדרת החוקרות. האחרוּת שלהן מסתתרת ברובד אחר: יהדותן מוטלת בספק ולכן הן טמאות ונדחקות לשוליים. "הטקסטים שקראנו מראים שעוזרות הבית הרוסיות נתפסות בדמיון התרבותי הישראלי כזרות", כותבות החוקרות. "הספק ביהדותן מייחס להן חריגות ומגביר את הסללתן לעבודות מוכפפות כמו ניקיון".
בשיר של יונית נעמן "דיוקן של עובדת ניקיון 2" (2015), סבטלנה מנקה שירותים ומתבוננת בהשתקפותה במי האסלה. חרובי: "היא מנסה לקרצף ולנקות את מה שהיא הפכה להיות כדי להיות שוב סבטלנה". חסקין: "סבטלנה רואה נכוחה את מצבה, את דלותה, את הצטמצמותה לחיים שבמרכזם אסלה. הדמות המשתקפת לעיניה כאילו אומרת: 'ברחי!'".
המנקות הרוסיות בהירות עור וזה "משחרר אותן מתיוג שלילי אפריורי", כהגדרת החוקרות
כדי להתמודד עם ההשפלה הכרוכה בעבודת הניקיון, חלק מהמנקות הרוסיות מדגישות את עברן המכובד. בשיר של אסתר וולק, "חוק שימור המסה" (2018), לודה מביטה באירוניה בעבודתה: "במוסקבה הייתה מורה לכימיה / עם כפפות וחלוק לבן ומכובד / עכשיו יש לה שפריצר, קבלן / וכל שעה 25 שקלים". היא עובדת באוניברסיטה, כראוי להשכלתה, אבל מנקה בה את השירותים.
נתקלתן בטקסטים על מנקה שהיא שוות ערך לבעלי הבית?
חרובי: "לא ממש, אבל כדאי בכל זאת לציין שברומן של אבירמה גולן 'אישה זרה' (2013), המנקה סלאבה גורמת למעסיקה שלה מלי להבין את מצבה הרגשי והמשפחתי. במובן זה סלאבה היא השתקפות של מלי. גם בסיפור של שמעון בלס, 'אִיה' (1992), המנקה הערבייה המוכפפת נחשבת כבת המשפחה ובכך יוצרת גם אפשרות אמיתית של אחווה".
חסקין: "אני גם חושבת שלא ממש, אבל יש טקסטים בלי התנשאות. למשל, שירו של רוני סומק 'זה השיר על הנערה שביקשה שאכתוב עליה שיר' (2015) מתאר משיכה מינית, התאהבות וכמיהה בין הדובר ובין עובדת הניקיון הערבייה".
