את גופה של שירי קניגסברג לוי מעטרים 12 קעקועים. אחד מהם חדש יחסית, על הקמיצה: נקודה, מעליה שלושה קווים מפותלים, ומעליהם עוד נקודה. "הנקודה למטה מסמלת שלכל בן אדם יש רגע בחיים שהוא נמצא למטה", היא מסבירה, "אבל הנקודה למעלה תמיד נמצאת. היא אצלך אם אתה רוצה להגיע אליה. בסוף תמיד יש אור".
המקרה של שירי, שבתחילת הקורונה הפכה בן רגע לכוכבת רשת בזכות סרטון מצחיק שהעלתה לרשת והפך בתוך שעות ספורות לוויראלי, מדגים את זה היטב. שנה לפני שהתפרסמה בפתאומיות, החיים שלה וגם החיים של בתה האמצעית, מאי (כוכבת התוכנית הפופולרית "הבנים והבנות" של ערוץ הילדים), צללו עמוק לנקודה שלמטה. בסוף הגיע האור.
איך אמא לא ידעה מהחרם?
השנה הייתה 2019. שנה קודם, שירי, מורה לחינוך מיוחד, זכתה בתואר "המורה של המדינה" של "ידיעות אחרונות" והייתה מלאת סיפוק מחייה. זה 18 שנה שהיא נשואה לזיו, שוטר בעבר ומנהל ביטחון בהווה, והם הורים לארבעה: רז (17), מאי (15), ניר (12) וגיא (9). השגרה הרגועה הופרה כששירי גילתה שהיא סובלת מבעיה רפואית מלחיצה. כזו שדורשת בדיקות, ניתוח, טיפולים. באותה תקופה מאי עברה לחטיבת ביניים חדשה. "עד כיתה ו' מאי הייתה בבית ספר יסודי שבו למדו כל החברים שלה מהמושב שלנו, גיאה", מספרת שירי. "זה היה בית ספר נהדר. לא היו שם מושגים של 'מלכת הכיתה', 'מקובלת' ו'לא מקובלת'. החברים שלה עברו לבית ספר מסוים, אבל מאי וחברה טובה שלה החליטו להירשם לחטיבה אחרת כי הייתה בה מגמת ריקוד".
מאי: "אני וחברה שלי אמרנו שממילא נראה את כל החברים שלנו אחר הצהריים במושב".
אז מה קרה?
"הייתה איתנו חבורת בנות שפחות היו הסגנון שלי. הן היו מסוג הבנות שמעליבות, שרומסות. בהתחלה הן ניסו להתחבר איתי. הזמינו אותי לכל מיני מקומות. אבל בגלל שלא התחברתי אליהן, דחיתי את ההזמנות שלהן בנימוס. למשל, הן היו מצרפות אותי לקבוצת ווטסאפ 'בואו נצא לסרט', אז הייתי כותבת 'לא כל כך מתאים לי' ויוצאת מהקבוצה".
שירי: "וזה עלה לה ביוקר".
מאי: "הן התחילו להציק לי. עד עכשיו קשה לי לדבר על זה".
שירי: "אני אגיד לך מה היה: הקנאה עיוורה אותן. בתחושה שלי הן שמו להן למטרה לאמלל אותה, להשבית אותה, להשפיל אותה. למאי היה חבר בתחילת כיתה ז' והן הפרידו ביניהם".
מאי: "הוא הזמין כמעט את כל השכבה לבר מצווה שלו, ואותי לא".
שירי: "מזל שהייתה לה החברה מהילדות. הייתה שם גם אלימות פיזית. דחפו אותה, זרקו עליה כדורים בשיעור ספורט. היו פותחות באמצע שיעור את דלת הכיתה, צועקות 'מאי, את מכוערת', 'מאי, את כלבה', סוגרות ובורחות. אחרי הלימודים הן היו הולכות אחריה עד תחנת האוטובוס ומקללות. פשוט רוע טהור".
מאי: "בבית הספר היו שיעורי תיאטרון ולמרות שתמיד אהבתי לשחק, בשלב מסוים סירבתי להשתתף ולעלות לבמה. הן היו יושבות בקהל וצוחקות עליי בקול רם. מילדה עם שמחת חיים, הפכתי לכבויה ועצובה".
שירי: "הבנות דחפו את מאי, זרקו עליה כדורים בשיעור ספורט, פתחו באמצע השיעור את דלת הכיתה, צעקו 'מאי, את מכוערת', סגרו וברחו"
אבל רגע, שירי, למה לא עשית כלום?
"כי לא ידעתי! זה קרה בדיוק בזמן שבו גילו אצלי את אותה בעיה רפואית, ומאי לא רצתה להכביד עליי, ולכן לא סיפרה. במהלך אותה שנה ראיתי שמשהו עובר עליה. היא פתאום קמה בבוקר ואמרה שלא בא לה ללכת לבית הספר. בחיים היא לא אמרה דבר כזה לפני כן. אבל הנחתי שזה בגלל שהיא התחילה בית ספר חדש, שהגיוני שיהיו קשיי הסתגלות, שהיא בגיל ההתבגרות. לפעמים היא כן הייתה אומרת שיש קבוצת בנות שעושה לה פרצופים. אבל היא לא אמרה דבר על אלימות. לא דמיינתי את סדר הגודל של מה שהיא עברה. היא הייתה בתוך גיהינום. אין לי מילה אחרת".
איך גילית בסוף?
"ארבעה ימים לפני סוף השנה הקפצתי אותה ואת חברה שלה שלמדה איתה לחוג. בדרך החברה פתאום אמרה, 'מאי, זה היה מוגזם שהן זרקו עלייך את הכדורים. זו כבר אלימות'. אני זוכרת שבלמתי בבת אחת את הרכב, הסתובבתי אחורה ואמרתי לחברה, 'מה אמרת עכשיו?'. ואז מאי התחילה לבכות, החברה שלה בכתה איתה, ושתיהן התחילו לספר לי שנה שלמה בחמש דקות. אחרי זה הן יצאו לחוג, ובמשך דקות ארוכות ישבתי באוטו ובכיתי. התמלאתי רגשות אשם. חשבתי, 'אני, שירי לוי, שיודעת ששערה נופלת לבת שלי מהראש, לא ידעתי מה היא עברה'. לרוב אני נמצאת הרבה בבית ומאוד מעורבת, אבל זו הייתה תקופה שנסעתי המון לבית החולים".
מאי: "בגלל מה שאמא עברה, לא רציתי להכביד עליה. אם היא לא הייתה סובלת אז מבעיה רפואית, כן הייתי מספרת".
איך טיפלתן בחרם?
"קבענו פגישה עם המחנכת והמנהלת. אבל אלה היו הימים האחרונים של בית הספר, וזה כבר היה מאוחר מדי. החלטנו שהיא תעבור לבית הספר שכל החברים שלה מהיסודי הלכו אליו. עד היום גם אני וגם היא לא יכולות להסתכל על אותה חטיבה. שתינו בפוסט־טראומה. אני אומרת לך - כמו שיש 'הלום קרב', יש 'הלום חרם'. אני אדם סלחן מטבעי, אבל לבנות הללו ולאמהות שלהן אני לא אסלח לעולם".
שירי: "בדרך לחוג החברה אמרה, 'מאי, זה היה מוגזם שהן זרקו עלייך את הכדורים. זו כבר אלימות'. אני זוכרת שבלמתי בבת אחת את הרכב, הסתובבתי אחורה ואמרתי לחברה, 'מה אמרת עכשיו?'. ואז מאי התחילה לבכות"
דיברת עם האמהות ההן כשזה נודע לך?
"כן, הן אמרו באדישות, 'נדבר עם הבנות'".
מאי, איך היה בבית הספר החדש?
"מדהים. בדיוק כמו שהיה ביסודי, בלי שום מעמדות. כל אחד מבטא את עצמו איך שהוא רוצה, מתלבש איך שהוא רוצה, כולם מקבלים את כולם. בעיניי זה קשור לצוות החינוכי. מעבר ללימודים, תמיד חשוב להם להטמיע בנו גם ערכים".
שירי: "בתי הספר צריכים להתערב יותר בנושא חרמות. זה נושא שבמשך שנים כולם פחדו לגעת בו. אני מרגישה שהוא היה קבור בתיבת פנדורה עם 9,000 מנעולים, שאני באתי ופתחתי מנעול אחד ואז כל המנעולים התעופפו. רק עכשיו, למשל, בחלק מבתי הספר הכניסו לתקנון דבר סופר חשוב, שאם חוגגים ימי הולדת מזמינים את כולם או עושים לפי מגדר ומזמינים רק בנים או רק בנות. לכאורה זה משהו שלבית הספר אסור להתערב בו, כי אלה פעילויות שנערכות מחוץ שעות הלימודים. אבל הוא הכי צריך להתערב. אני לא יודעת אם זה קרה בזכות היוזמה שלי, אבל אני יודעת שבזכותה הרבה הורים ומורים התחילו לחשוב פעמיים".
למצוא חברים בפייסבוק
אחרי שמאי עברה לחטיבה אחרת והתחילה דף חדש, אמה האמינה שטראומת החרם מאחוריהן. אבל ערב אחד, בקיץ שעבר, צפתה בטלוויזיה, והכל צף. "היה שם סיפור על ילדה שעברה חרם. כל הלילה לא נרדמתי. בכיתי בלי הפסקה. זה החזיר אותי אחורה והציף אצלי הכל. למחרת עדיין לא הצלחתי להשתחרר מתחושת העצב. בדרך חזרה מהעבודה עצרתי את הרכב וצילמתי סרטון. מאי עוד לא הסכימה לחשוף את מה שהיא עברה, והבנתי אותה לגמרי. אז דיברתי על הנושא באופן כללי. גם הסרטון הזה הפך לוויראלי. קיבלתי המון הודעות, וביניהן אמא שסיפרה לי שהבת שלה, בת 15, כבר שנים עוברת חרמות ואין לה עם מי להיות בחופש הגדול. ברשותה פרסמתי סרטון שבו סיפרתי על המקרה, ובעקבותיו פנו אל האם המון ילדים מתנועות נוער והורים לילדים. כולם הציעו לעזור ולבלות איתה. כשזה פורסם, זה הוביל לגל של עוד ועוד הורים שפנו אליי עם סיפורים כואבים ובקשות דומות. אמרתי לזיו, 'מה אני אעשה? מצד אחד כואב לי על כל ילד והורה שעובר את זה, מצד שני אני לא יכולה להוציא מאות סרטונים כאלה'. ואז עלה לי הרעיון לפתוח קבוצה בפייסבוק שבה כל אחד יוכל לכתוב וניתן יהיה לעשות חיבורים. למשל, 'אני הורה לילד בן 10 מנתניה שישמח לחברים'.
"היום הקבוצה 'ים של חברים' מונה כמעט 16 אלף. אחרי שנוצרו הרבה מפגשים דרכה, אמרתי שנעשה גם פעילויות מרוכזות, טיולים עם הילדים. זה צמח בצורה מדהימה".
אבל התיוג הזה לא פוגע בילד? מתייג אותו כילד 'מוחרם שמחפש חברים'?
"הכל שאלה מה את שמה על כף המאזניים. את הלבד הנורא הזה או להודות שאת לבד ולמצוא חברים? את צריכה להבין שהילדים כבר רגילים לתיוג הזה. זה לא שאנחנו מחדשים להם משהו. אבל לפחות עכשיו הם מתמודדים עם זה ועושים משהו בעניין. אני גם מאמינה שאנחנו מחזקים להם את הביטחון העצמי. עכשיו, כשיש להם חברים, מכנה משותף עם ילדים אחרים, קבוצות ווטסאפ, הם שואבים מזה ביטחון ומשדרים את זה החוצה. בגלל זה בסוף גם אלה שמתעללים בהם, לאט־לאט יורדים מהם"
מאי, עם יד על הלב, היית מצטרפת לקבוצה כזאת? הולכת לטיול עם ילדים מוחרמים מכל הארץ?
מאי: "לא נראה לי".
שירי: "אבל מאי זו לא דוגמה טובה. כי היא אף פעם לא הייתה במקום הזה של בלי חברים בכלל. זה לא אותו דבר".
הפרסום של שירי
שירי התפרסמה, כידוע, בזכות סרטון שהעלתה בתחילת גל הקורונה הראשון, ביום השני של הלמידה מרחוק. למרות שהיא עצמה מורה, גם היא מצאה את עצמה אבודה בין זומים של ארבעה ילדים. "הדבר ששבר אותי היה כשהמורה של הילד הקטן שלחה תווים. אמרתי, 'עד כאן. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה?'. זה היה הרגע שבו עצרתי הכל, יצאתי מהבית, נכנסתי לאוטו ופרקתי. בהתחלה רציתי להעלות את הסרטון ל'מאמאצחיק', אבל בגלל שזו עוד לא הייתה השעה שבה אפשר היה להעלות שם פוסטים, שלחתי אותו רק לחברות שלי בווטסאפ. בתוך שעתיים זה כבר היה בכל הארץ. אני קיבלתי את הסרטון הזה בחזרה, בלי שידעו שזו אני".
מה זאת אומרת?
"דודה שלי שלחה אותו לי ולאמא שלי וכתבה 'אתן חייבות לצפות'. אמא שלי ענתה לה, 'מה יש לך? זו שירי!'. היא לא זיהתה אותי כי הייתי עם משקפי שמש ענקיים ובדיוק צבעתי את השיער. כבר באותו ערב קיבלתי טלפונים מכל ערוץ אפשרי. סלבס בארץ התחילו לשתף אותו ואז גם כוכבות כמו שרון סטון, ויקטוריה בקהאם והילרי דאף, ואפילו כתבו משפטים בנוסח 'היא הגיבורה שלי'. הסרטון תורגם ל־26 שפות. ראיינו אותי לכל כלי תקשורת בעולם".
מה הרווחת מהתהילה?
"ליהקו אותי לפרסומות כמו 'פרטנר' ו'מי עדן'. החלום הכי גדול שלי שילהקו אותי לקמפיין של משקפי שמש, כי אני חולה על משקפיים. גם לקבל תפקיד אורח בסדרות כמו 'חברות' או 'צומת מילר' יהיה מדהים".
מאי: "זה שאמא כוכבת רשת ממש לא מביך אותי. כל החברים שלי מתים עליה וגם יש לה טאקט. מלבד זה שבכיתה ג' היא נכנסה לי באמצע לכיתה עם דובי ענק"
איך הילדים שלך הגיבו לפרסום? התלהבו או התפדחו?
"רז, הגדול שלי, לחוץ מזה שאעשה לו פדיחות באופן כללי. אני יכולה למשל להקפיץ אותו ואת החברים שלו והוא יגיד, 'אמא, רק אל תעשי פדיחות'. ממאי, לעומת זאת, בחיים לא אשמע את זה".
מאי: "זה שאמא כוכבת רשת ממש לא מביך אותי. כל החברים שלי מתים עליה וגם יש לה טאקט. מלבד זה שבכיתה ג' היא נכנסה לי באמצע לכיתה עם דובי ענק. באותו יום היה לי יום הולדת, אבל זה לא שחגגו לי בבית הספר. פתאום, באמצע השיעור, היא נכנסה, רצתה לעשות לי הפתעה. לעולם לא אשכח לך את זה".
שירי (נדהמת): "מה? באמת? זה הביך אותך?".
מאי: "בטח, אמא. איזה עוד הורה נכנס עם דובי ענק? זו הייתה הגזמה. אם אני זוכרת את זה מכיתה ג', זה בטח אומר משהו".
שירי: "וואו מאי, סליחה! איזה מזל שיש את הריאיון הזה. זה כנראה ישב עלייך. למרות שאני חייבת להגיד שהייתי בטוחה ששימחתי אותך. אז נראית מאוד מרוגשת".
שירי, למה החלטת להביא לה דובי ענק דווקא באמצע השיעור?
מאי: "היא לא הביאה דובי! היא הייתה בתוך דובי!".
סליחה?
שירי: "בגלל שאני מפעילה בימי הולדת מגיל 16, היו לי בובות שהייתי נכנסת לתוכן. אז חשבתי להפתיע ככה את מאי. גם עשיתי לילדים בכיתה אחרי זה שערות סבתא. מה, לא מגניב?".
מאי: "אם היית באה בלי הדובי זה עוד היה סבבה. אבל מה באת בתוך דובי? בהתחלה אפילו לא ידעתי שזו את כשניגשת פתאום לחבק אותי".
שירי: "אז לא ללוות אותך לחופה בתוך דובי? נעשה סגירת מעגל? סתם, צוחקת. אני מקבלת את הביקורת הבונה שלך. באמת לא ידעתי".
מאי: "עכשיו כותבים לאמא בתגובה לסרטונים בטיקטוק, 'הנה אמא של מאי'". שירי: "וזה הכי מרגש אותי"
מזהים אותך ברחוב?
מאי: "היינו עכשיו באילת, ולא יכולנו ללכת בלי שיעצרו אותנו. למרות שעכשיו גם בגללי".
שירי: "אנחנו ממש 'מרגי ונועה' (צוחקת)".
מאי: "עכשיו כותבים לאמא בתגובה לסרטונים בטיקטוק, 'הנה אמא של מאי'".
שירי: "וזה הכי מרגש אותי".
הפרסום של מאי
בפסח האחרון הצטלמה מאי לתוכנית "הבנים והבנות", מעין גרסת ג'וניור ל"הישרדות", שמשודרת מדי קיץ בערוץ הילדים. בתוכנית, קבוצה של שמונה בנים ושמונה בנות מתכנסת בווילה ומתמודדת עם משימות שונות (בעבר השתתפו בה אנה זק, אבישג סמברג, טיילור מלכוב, קים אור אזולאי, אלין כהן, גל גברעם ואחרות).
"כשמאי הייתה בת שבע רשמתי אותה לסוכנות", מספרת שירי, "גם בגלל שהיא כל הזמן אמרה לי שהיא רוצה להופיע בטלוויזיה, וגם בגלל שכל הזמן עצרו אותי ברחוב ואמרו שהיא יכולה לדגמן. אבל אני לא מהאמהות הדוחפות. בגלל שאנחנו גרות רחוק מהמרכז, לקחתי אותה רק לשלושה אודישנים".
מאי, הבנתי שהודחת מהתוכנית והוחזרת במסגרת משימה על ידי מתמודד בשם אביב, שיש לך איתו משהו רומנטי.
מאי (נבוכה אבל נחרצת): "זה ממש לא נכון הקטע הרומנטי. מעולם לא היה ואין בינינו כלום. אין לי חבר כרגע".
שנה חדשה בצל קורונה
איך אתן מרגישות לקראת תחילת עוד שנה בצל הקורונה?
שירי: "מישהו מבין מה הולך להיות בשנת הלימודים החדשה? אני חושבת שמי שמבין את המתווה צריך גם להמציא תרופה לקורונה. זה על אותו משקל. אני החלטתי מראש שעד סוף אוגוסט אני לא קונה שום ציוד לבית הספר".
בתור אמא ומורה גם יחד, מה הציוד הכי מיותר בעינייך?
"מחוגה, סרגל משולש, ויומן. איזה ילד כותב ביומן? צריך להוציא את היומנים מחוץ לחוק".
אם את היית היום שרת החינוך, איך היית פועלת?
"בנושא החרמות הייתי פועלת למען השתלמויות למורים, שייתנו להם כלים להתמודדות. הייתי גם שמה יותר דגש על ענישה. בתור אמא אני אומרת לך שהייתי רוצה שהבנות שהתעללו במאי יעברו בית ספר בעצמן. לא הבת שלי. תמיד בסוף הילד שעובר חרם הוא זה שעובר. הילדים המתעללים נשארים, ואז גם עוברים לקורבן הבא. בתחום הקורונה, בתור מורה לחינוך מיוחד שגם ככה מלמדת בכיתה קטנה, אני הכי בעד קפסולות, עם או בלי מגפה. כיתות קטנות עושות פלאים לילדים. בנוסף, לא הייתי פותחת את השנה בספטמבר אלא רק באוקטובר. בגלל כל החגים באמצע זה רק יוצר חוסר יציבות ומועד לפורענות. כולם יוצאים לחופשות, חוזרים ומדביקים את כולם. וכן, הייתי מורידה בהתאם ימי חופש למורים, שלא תטעי".
שירי: "הייתי רוצה שהבנות שהתעללו במאי יעברו בית ספר בעצמן. תמיד בסוף הילד שעובר חרם הוא זה שעובר, הילדים המתעללים נשארים ואז גם עוברים לקורבן הבא"
הילדים שלך התחסנו?
"הבכור קיבל שתי מנות. מאי הספיקה לקבל חיסון אחד, אבל לפני המנה השנייה חלתה. זה קרה לפני חודש. היו לה תסמינים לא פשוטים. שלושה ימים חום גבוה וכאבי פרקים. ניר, האמצעי, חלה לפני חצי שנה. אז עוד לא חיסנו בני נוער, ועד כמה שהתסמינים של מאי היו קשים אחרי חיסון אחד, שלו היה קשים פי כמה. עשרה ימים קדח מחום ורזה בצורה מטורפת. אני וזיו כמובן מחוסנים, ולשמחתי הקטן לא נדבק".
בסרטון המפורסם שלך התלוננת שאת לא יודעת מה זה שבר מדומה. זה היה ברצינות?
"ברצינות לגמרי. יש לי מחסום קשה עם מתמטיקה מאז שאני ילדה. זה המקצוע היחיד שאני לא יכולה ללמד והמנהלת שלי יודעת את זה. גם לילדים שלי הפסקתי לעזור ברגע שהתחילו כיתה ד'. לא הבנתי את ההוראות".
שירי: "לילד מוחרם אין טייפ־קאסט. זו יכולה להיות הילדה עם המשקפיים, הילדה היפה, הילד השמן, הילד החכם"
מה העצות שלכן לילדים שעוברים חרם?
מאי: "שישתפו את ההורים בכל מה שעובר עליהם. שלא יחששו להעציב אותם ושלא יחסכו אף פרט".
שירי: "להורים הייתי אומרת להכיל ולתמוך בילד, לתת לו את התחושה שהוא לא אשם. בנוסף, להרעיד את האדמה: לפנות לכל הצינורות שיש כדי לעשות לזה סוף. הצוות החינוכי, ההורים של הילדים - כל החבילה. ואם אתם רואים שעשיתם הכל וזה לא עוזר, תעבירו את הילד מסגרת. אין צורך שהילד ימשיך לסבול. זה כמו לשלוח אותו למלחמה בלי נשק".
ומה אם גם בבית הספר החדש הוא יחווה אותו דבר? אולי גם לו יש חלק בעניין?
"אני לא מדברת על מקרים ספציפיים שבהם החרם נובע מבעיות מסוימות של הילד, זה משהו אחר, צריך לעבוד עם הילד ולתת לו כלים. לרוב החרמות נגד ילדים זה משהו נסיבתי, ומסגרת חדשה כן תפתור את הבעיה. חשוב לזכור שלילד מוחרם אין טייפ־קאסט. זו יכולה להיות הילדה עם המשקפיים, הילדה היפה, הילד השמן, הילד החכם. זה יכול לקרות לכל אחד".
