כבר חודש וחצי שמירב לשם גונן (54), אמה של רומי (23) שנחטפה פצועה לעזה מהמסיבה ברעים, ישנה באוהל מול הקריה בתל־אביב. "קיבלתי החלטה שעד שהם לא חוזרים הביתה, גם אני לא חוזרת הביתה", היא אומרת. "אני ישנה עם קבוצה משתנה של משפחות, בדרך כלל ישנים פה יותר הצעירים, אבל אני לא אזוז מפה עד שרומי לא תחזור".
איך הרגשת כשחלק מהחטופים שבו הביתה, ורומי שלך לא ביניהם?
"קודם כול אני שמחה ומאושרת על השבים, כמעט כולם ילדים או נשים מבוגרות שלא צריכים להיות במקום הזה. לא שהבת שלי צריכה להיות שם, אבל ילדים זה פשוט משהו אחר. אני יודעת כמה בני המשפחות שלהם חיכו וכמה ציפו להם ואני שמחה בשבילם. מה שמדהים הוא שכל המשפחות האלה נשארות להיאבק יחד איתנו".
בטח עלו בך עוד רגשות. זה כמעט לא אנושי רק לשמוח בנסיבות האלה.
"לא אמרתי שאני רק שמחה, אנחנו אף פעם לא מרגישים רק רגש אחד. מצד אחד אני שמחה בשביל כל משפחה שמתאחדת, ומצד שני יש בי כאב נוראי כי אני רוצה שגם הבת שלי תחזור, ולגביה אין אפילו צפי, כי היא לא ילדה ולא אמא. אז יש ציפייה ויש אכזבה כל פעם שקצין הקשר מתקשר למסור שמות. יש תחושה ראשונית של 'הלוואי שרומי תהיה ברשימה' ואז את מגלה שלא, והלא הזה מפיל. ואז אני בוכה, אוספת את עצמי וממשיכה, אין דרך אחרת להתמודד עם זה".
את חושבת שמטרת ההתנהלות של חמאס בבחירת המשוחררים היא לסכסך בין המשפחות?
"אני לא חושבת, אני בטוחה. זאת עובדה שחמאס מנסה לסכסך בין המשפחות, כי טוב לו שאנחנו מפולגים, אבל אנחנו לא נשחק לידיים שלו. יש פה אנשים מאוד עוצמתיים, יש מעט מאוד אנשים שמאפשרים לכעס, לפחד ולתסכול להשתלט עליהם, רוב המשפחות פה באות בטוב, גם כשיש אי־הסכמה או דעה הפוכה לחלוטין".
על מה יש אי־הסכמה?
"על אסטרטגיה. את מבינה שכשחמאס חטף את בני המשפחות שלנו הוא לא עצר לברר מה הדעה הפוליטית של כל אחד. בתוך החטופים יש את כל מדינת ישראל, אז יש לפעמים מחלוקת. למשל, יש כאלה שסבורים שצריך להחזיר את החטופים לפני מיטוט החמאס ויש כאלה שחושבים הפוך. הכי בסיסי בעולם, דיאלוג שקיים בכל המדינה וגם אצלנו".
שיחה מוקלטת
השיחה האחרונה שלה עם בתה רומי הייתה בשבת בשעה 10:13 ונמשכה 45 דקות. רומי הייתה ברכב של בן שמעוני ז"ל עם חברתה הטובה גאיה חליפה ז"ל, שישבה מקדימה. מאחור, לצידה, ישב אופיר צרפתי ז"ל.
בשיחתן האחרונה רומי אמרה למירב: "אמא, ירו בי, יורד לי דם, כולם באוטו מדממים. ירו על הרכב ואי־אפשר להזיז אותו". מירב ענתה לה: "רומי, מתוקה שלי, הכול יהיה בסדר, אנחנו ניסע לבית חולים והכול יהיה בסדר, את תרגישי טוב. את לא לבד, את איתי, מתוקה שלי". בשלב זה נשמעו קולות בערבית שקוראים 'תעלו הון' (בואו הנה) ושקט ארוך השתרר עד שהשיחה נותקה. מאוחר יותר באותו יום הטלפון של רומי אוכן בעזה.
ברגע שפורסמה בתקשורת השיחה האחרונה של מירב עם רומי, מדינה שלמה התאהבה באמא הלביאה שניהלה בקור רוח דיאלוג עם בתה המבוהלת ושידרה לה ביטחון ורוגע.
"בשניות האחרונות של השיחה שמעתי קריאות בערבית", היא מתארת. "לא ממש הבנתי מה הם צועקים שם, אבל ידעתי שאני צריכה לסתום את הפה כדי שאפשר יהיה להקליט את זה ולהבין אחר כך מה קרה לה", היא מספרת. "פחדתי מאוד, לא ממש הבנתי מה קורה. במשך שעות אחרי זה ניסינו לקבל מידע, נרשמנו במיליון טופסי אקסל וחיפשנו במיליון טופסי אקסל, היה כאוס מטורף. באיזשהו שלב הגענו ללהב 433 למסור די־אן־איי במחשבה שהיא נרצחה".
"רומי אובחנה יחד איתי בפיברומיאלגיה. היא הייתה אז בת 14 ואני זוכרת שהיא יצאה מהרופא עצבנית לאללה, ממש כעסה על האבחון"
ואז נודע לך שהיא נחטפה.
"כן. זה נתן לי שקט לדעת שהיא בחיים ותקווה שאנחנו עוד נראה אותה. התקווה הזו מלווה אותי עד היום".
מה את יודעת על מצבה?
"היא נורתה ביד והיא פצועה. כשראיתי את הסרטון של אחת החטופות (שכבר שבה) , מייה שם, שטופלה בעזה בבית חולים, עודד אותי קצת לדעת שהם כן מטופלים, זה נתן איזשהו פתח של תקווה שגם רומי קיבלה טיפול".
הצלחת לקבל עליה מידע כלשהו מהחטופים ששבו?
"אחת המשפחות ששבה סיפרה שראו את רומי. היא פצועה קשה, והפציעה המוכרת שהייתה לה ביד הוזנחה ולא מטופלת, אבל היא נראתה השבוע והיא בחיים. זה עצב מהול בשמחה, ומדגיש את הצורך להחזיר אותם".
הבית בכפר־ורדים
מירב נולדה וגדלה ברעננה ב"בית מורכב מאוד", לדבריה. "הייתה לי ילדות לא פשוטה, שאני לא באמת זוכרת ואני פחות רוצה לדבר עליה. יש לי חמישה ילדים כפיצוי על הילדות שלי", היא אומרת.
בצבא שירתה כמדריכת אימון גופני בנח"ל ואחרי שנפצעה בשכם ("זרקו עליי אבן לפנים כשיצאנו הביתה") הועברה לבית ספר לשריון. עם שחרורה החלה ללמוד הנדסת מכונות בטכניון, שם הכירה את בעלה לשעבר, איתן גונן (55), אביה של רומי.
לשניים נולדו חמישה ילדים: ירדן (30); שחף (27); רומי (23); דריה (18); ואדם (16). "התחתנו בין הסמסטר החמישי לשישי, וירדן נולדה בין הסמסטר השביעי לשמיני", היא מספרת. "כשסיימנו ללמוד איתן התקבל לעבודה בחברת ישקר בחבל תפן, והחלטנו לעבור למעלות כדי להיות קרובים לעבודה שלו. אחרי כמה שנים בנינו את הבית בכפר־ורדים, וגם אני התחלתי לעבוד ב'ישקר'. הייתי מנהלת צוות פיתוח, מנהלת לקוחות גלובליים במחלקת פרסום וחברה בצוות פיתוח עסקי של החברה, עד שהחלטתי לעשות שינוי ופרשתי לדרך עצמאית".
"בשניות האחרונות של השיחה האחרונה עם רומי שמעתי קריאות בערבית, לא ממש הבנתי מה הם צועקים שם, אבל ידעתי שאני צריכה לסתום את הפה כדי שאפשר יהיה להקליט את זה ולהבין אחר כך מה קרה לה"
לפני 12 שנה היא התגרשה מאיתן, בין היתר בעקבות מחלתו של בנה הצעיר, אדם, שסבל מגידול על שם וילמס (סרטן כליה נפוץ אצל ילדים) והחלים. "כשהוא חלה עברתי טלטלה רצינית, הבנתי שצריך לחיות את החיים כמו שצריך עד הסוף, לעשות את מה שבאמת אוהבים ולהיות מאושרים", היא אומרת. "זה היה משבר גדול והגירושים קרו בעקבותיו. עשיתי שינוי גדול בחיים שלי, התחלתי לרוץ מרתון, הלכתי ללמוד אימון בארבעה בתי ספר שונים. אגב, לפני שבועיים הסברתי לאדם שכשהוא חלה, שמתי את כל העולם בצד והייתי ממוקדת בהבראה שלו, וזה מה שאני עושה עכשיו. הוא העריך וקיבל את זה".
גם הפרישה מעבודתה כשכירה והמעבר לקואוצ'ינג לפני שמונה שנים, נבעו מסיבות בריאותיות, כשאובחנה עם פיברומיאלגיה (דאבת), תסמונת כרונית וקשה לאבחון המאופיינת בכאבי שרירים, תשישות רבה ועוד. "פרשתי מ'ישקר' והתחלתי לאמן בתחומי בריאות, מערכות יחסים ואימון עסקי. הקמתי חברה בשם 'תקשורת מרפאה' שנסגרה בינתיים ולפני שש שנים הקמתי חברה בשם 'המשפיעות - לחיות מתוך תשוקה', שבה אני עושה את מה שאני הכי אוהבת: ליווי עסקי לנשים".
איך גילית שאת חולה בפיברומיאלגיה?
"הרגשתי רע מאוד במשך זמן רב, סבלתי מקושי בנשימה, עייפות מתמדת, כאבי גוף בלתי מוגדרים. שמתי את זה בצד, עבדתי, גידלתי חמישה ילדים, התחלתי לרוץ מרתון. מאחר שלא הייתה אבחנה ברורה המשכתי כרגיל, לא ויתרתי לעצמי. במרץ 2012 אפילו הצלחתי במאמץ על־אנושי לסיים ריצת מרתון, אבל באוקטובר 2012 הרגליים פשוט הפסיקו לעבוד, לא יכולתי לרוץ כמו שצריך. זה היה מאוד מתסכל ובכל זאת המשכתי לרוץ שנתיים נוספות, כי אמרו לי שאין לי כלום, שזה הגיל.
"בסוף רומי אובחנה יחד איתי. קבענו תור לאותו שבוע, היא בשני ואני ברביעי, כך שבפועל היא אובחנה לפניי כחולת פיברומיאלגיה. היא הייתה אז בת 14 ואני זוכרת שהיא יצאה מהרופא עצבנית לאללה, ממש כעסה על האבחון. היא אמרה לי 'את לא מבינה שעכשיו אצטרך לחיות עם זה כל החיים ואין לזה פתרון?'. אבל האמת היא שיש פתרון כשמדובר בילדים, היא עברה טיפול שעזר לה. עבורי לא היה טיפול דומה, אבל החלטתי שאני יוצאת מזה ומצאתי את הדרך שלי".
"כשהבן שלי חלה בסרטן עברתי טלטלה, הבנתי שצריך לחיות את החיים כמו שצריך עד הסוף, לעשות את מה שאוהבים ולהיות מאושרים. זה היה משבר גדול והגירושים קרו בעקבותיו"
מהי הדרך הזו?
"התחלתי לעשות יוגה, מיידפולנס, שיניתי תזונה, זה עשה הבדל גדול. החלטתי לקחת את גורלי בידיי, כי אף אחד לא יעזור לי אם אני לא אעזור לעצמי. אני זוכרת שהרופא אמר לי אחרי הבדיקה 'הפרוגנוזה גרועה', וזה גרם לי להיות במיטה איזה חודש, עם כדורים מאוד חזקים. המילים שלו קיבעו לי משהו בראש שלא היה חייב להתקיים. כשאמרתי לעצמי 'פאק, אז מה אם הוא אמר', באותו רגע הרגשתי טוב יותר".
את משתמשת במומחיות שלך כיועצת עסקית ואסטרטגית לניהול משבר החטופים?
"זו שאלה נורא גדולה, כי בסופו של דבר מי שאני היום זה סך כל הדברים שלמדתי, תרגלתי ורכשתי בחיים. ברור שאני משתמשת במה שאני כבר יודעת והפך לחלק ממני. אני משתמשת באימון, במיינדפולנס וגם ביוגה, וזה מאפשר לי לעשות דברים שאולי אחרים לא יודעים לעשות".
היכרות בטינדר
חודשיים לפני שרומי נחטפה, הכירה מירב באפליקציית ההיכרויות "טינדר" את אסף אברמוביץ (49), איש שוק ההון ואב לחמישה, הצעיר ממנה בחמש שנים ("יש לי פרגית", היא צוחקת). את השבת הארורה ההיא היא עשתה בביתו בתל־מונד, ומאז הוא מעורב בפעילות המטה כמו בן משפחה.
"את רומי הוא פגש שבוע לפני שנחטפה ואת האחרים הכיר שבוע אחרי", היא מספרת. "אני מרגישה שדילגנו על מיליון שנה בקשר, מה שאנשים עושים בשנתיים־שלוש קרה אצלנו תוך כלום זמן, גם בשל הנסיבות וגם כי יש בינינו חיבור מאוד מיוחד. קיבלתי מתנה, חד־משמעית. זכיתי שיהיה לי את העזר שכנגד בזמן שאני הכי צריכה".
אפשר לומר שגם פורום הורי החטופים זכה. מהרגע הראשון הפכה מירב לקול ולפנים של המאבק - בין היתר בעידודו של בן זוגה. היא אורחת קבע באולפני הטלוויזיה הישראליים ונותנת אינספור ראיונות באנגלית משובחת לרשתות הזרות.
"כשאובחנתי עם פיברומיאלגיה הרופא אמר 'הפרוגנוזה גרועה', וזה גרם לי להיות במיטה חודש, עם כדורים חזקים. ואז אמרתי לעצמי 'פאק, אז מה אם הוא אמר'"
הפכת לדוברת הלא רשמית של מטה המאבק. איך את מסבירה את זה?
"שבוע אחרי הטבח, כשרומי עוד נחשבה נעדרת, מטה הנעדרים ארגן מסיבת עיתונאים ושאלו מי רוצה לדבר. האמת היא שאני בן אדם מאוד פרטי, אבל אסף אמר שאני חייבת ואני מאוד סומכת עליו. גם ירדן אמרה 'את חייבת, חשוב שנראה נוכחות'. אבל ממש לא רציתי, אז ירדן אמרה 'טוב, אני אבוא מכפר־ורדים'. זה באמת נראה לי לא הגיוני, מה, אני ילדה קטנה? שהיא תבוא מכפר־ורדים רק בגלל שלא בא לי ללכת? אמרתי לה 'מה פתאום שתבואי, אני אלך'. מאותו רגע נכנסתי לעולם מדהים עם אנשים עם לב ענק, מתנדבים שהרימו פה מטה מטורף, וצוותים מקצועיים שמלווים אותנו במסע הקשוח והקשה הזה.
"מרגע שדיברתי פעם ראשונה זו כבר לא הייתה שאלה, כי משכו אותי פנימה, אולי בגלל שאני רהוטה, אולי בגלל שאני לא מתלהמת. בהתחלה עשיתי 20-15 ראיונות כל יום, זה היה מתיש, אבל אני מוכנה לעשות הכול בשביל להחזיר את הבת שלי, גם אם זה להיכנס לפה של אלג'זירה".
את איתן, אבא של רומי, אנחנו כמעט לא מכירים.
"הוא מעורב מאוד בדרך שלו, הוא פחות אוהב תקשורת ובכל זאת נסע לחמישה ימים בארצות־הברית ודיבר שם באופן מדהים מול קהלים גדולים מאוד. הוא פחות בפרונט, אבל עושה דברים חשובים אחרים".
הריאיון המלא עם מירב לשם גונן מתפרסם בגיליון לאשה החדש, עכשיו בדוכנים
