עשר ניצולות מהטבח במסיבת נובה מספרות את סיפור ההישרדות שלהן, מדברות על היום שאחרי וההתמודדות היומיומית.
שירן ישראל: קעקוע עם כתב היד של ההורים ובן הזוג
בת 23, עובדת במלצרות, מפתח־תקווה
סיפור ההישרדות שלי. "אחרי שהתחילו הטילים אני ובן זוגי מצאנו טרמפ לתל־אביב, אבל כשהגענו לכביש מחבלים ירו עלינו מכל הכיוונים. ירדנו מהרכב וברחנו לשדות. רצנו כשלוש שעות כשהמחבלים לא מפסיקים לירות עלינו. בשלב מסוים הגענו לחוות חביביאן והסתתרנו שם ברפת, ואז חבר שלח לנו טלפון של בחור בשם אסף דוידיאן, ואמר לנו לשלוח לו את המיקום שלנו. בדיעבד התברר שאסף יצא מביתו במושב פטיש בניסיון לחלץ כמה שיותר אנשים. הוא הגיע אלינו והסיע אותנו למושב שלו. מאוחר יותר הבנתי שבתו, אופיר דוידיאן, נרצחה באותו יום בבסיס אורים".
החיבוק הראשון. "עם אבא שלי. אני הבנתי שיכולתי למות, והוא הבין שקיבל את החיים של הבת שלו במתנה".
היום שאחרי. "בימים הראשונים היה לי קשה לאכול, לישון, להתקלח. רק אחרי חודש התאוששתי מעט. לאחרונה חזרתי לעבוד, אבל בצורה מאוד מצומצמת".
הרגע הכי קשה ביום. "הלילה. אני נרדמת, אבל מתעוררת מסיוטים".
מי המעטפת שלך? "בן זוגי, חברים טובים והפסיכולוגית שלי, שהתחלתי ללכת אליה שבועיים אחרי האירוע".
מסר אופטימי לסיום. "הבנתי שבמקום לשאול למה זה קרה ולמה ניצלתי, אני צריכה להתרכז בחיובי ובעתיד. בגלל זה עשיתי קעקוע על הירך עם משפט מהשיר של רביד פלוטניק: 'הטוב עוד לפנייך'. בקעקוע משולב כתב ידם של בן זוגי, של אבא שלי ושל אמא שלי. בכל פעם שאני מרגישה שאני שוקעת, אני נוגעת בו ומזכירה לעצמי שכל הטוב עוד לפניי".
צפו בווידאו
נועה זוהר: לא הצלחתי לחבק אף אחד
בת 23, חיילת משוחררת, מקריית־אונו
סיפור ההישרדות שלי. "כשהתחילו הטילים אני וחברתי עלינו על טרמפ, התחלנו לנסוע ונעצרנו בגלל פקק שלא נגמר. אנשים התחילו לצעוק שיש מחבלים ושחייבים לעשות פרסה לכיוון השני. הסתובבנו לנתיב הנגדי אבל אז נתקלנו בחוליית מחבלים שירתה עלינו. עשינו עוד פעם פרסה והמשכנו לנסוע בזמן שלא מפסיקים לירות עלינו. הצלחנו איכשהו להיחלץ והגענו לקיבוץ צאלים".
החיבוק הראשון. "אמא שלי חיכתה לי בבית, אבל בכנות, לא יכולתי לחבק אותה או אף אחד אחר. הייתי פשוט בהלם. הגעתי הביתה כולי לבנה כשהלסתות שלי נעולות".
היום שאחרי. "בימים הראשונים לא הצלחתי לאכול ולישון. החושך הפחיד אותי. כל הלילה הייתי ערה ורק בבוקר הצלחתי להירדם לכמה שעות. נורא פחדתי להתקלח לבד, יכולתי לעשות את זה רק כשאמא שלי איתי בבית. גם להיכנס לרכב לא הייתי מסוגלת. כל הזמן פחדתי שיירו עליי".
הרגע הכי קשה ביום. "הבוקר. את יודעת שכולם סביבך מתחילים את שגרת החיים הרגילה ומרגישה שאצלך הכול השתנה. מלווה אותי חרדה תמידית".
כמה עולה המחשבה "איך אני ניצלתי ואחרים לא"? "אני עדיין מתקשה להאמין שיצאתי מהאירוע הזה ללא פגע. במהלך המנוסה הרגשתי שיש עליי איזושהי השגחה, אבל זה לא הופך את זה לנעים יותר. הלוואי שעל כולם הייתה השגחה".
מי המעטפת שלך? "גיליתי שמה שהכי עושה לי טוב זה להיות בחברת שורדים אחרים מהמסיבה".
מסר אופטימי לסיום. "הדבר היחיד שעושה לי טוב במצב הנורא הזה, הוא שאני רואה איך המצב של המדינה השתפר. כל האזרחים נראים כל כך מאוחדים, ורק רוצים לתת ולעזור".
שירה כהן: הרגשתי שאחי ז"ל שומר עליי
בת 28, מנכ"לית חברת תיירות, מרמת־גן
סיפור ההישרדות שלי. "הגעתי למסיבה עם ארבע חברות - לבנת, הדר, מעיין ועדן (שמרואיינת בהמשך). כשהתחילו הטילים לבנת והדר הלכו להביא את הרכב שהיה מרוחק מהמקום, אבל אז המטח הלך וגבר והתחילה פאניקה. החלטנו לעלות על טרמפ וקבענו עם לבנת והדר להיפגש במיגונית הראשונה שנראה. אחרי כמה דקות הגענו למיגונית, ואז התברר שהן עצרו במיגונית אחרת. כעבור חצי שעה מישהו במיגונית אמר שהודיעו לו שהמחבלים מתקרבים למקום. יצאנו משם עם מי שנתן לנו טרמפ, ונסענו עד שהגענו לכביש חסום שלידו מיגונית נוספת, וחיכינו גם בה חצי שעה. כשהבנו שהכביש נפתח יצאנו, המשכנו לנסוע והצלחנו להגיע לחיפה. כמה דקות אחרי שיצאנו מאותה מיגונית המחבלים הגיעו אליה, זרקו עליה רימון והיא התפוצצה. לבנת והדר (לבנת לוי והדר חושן, י"מ), שהיו במיגונית אחרת, נהרגו אחרי שמחבלים פוצצו אותה".
החיבוק הראשון. "אחי נהרג בתאונת אופנוע חודש לפני המסיבה. השרשרת שלו הייתה עליי ובכל זמן המנוסה הרגשתי שהוא שומר עליי, נותן לי חיבוק תמידי".
היום שאחרי. "העבודה הייתה כל חיי, אבל עד עכשיו אני לא מצליחה לחזור אליה. אני לא מצליחה גם לבלות עם חברים או לצפות בסדרות".
הרגע הכי קשה ביום. "הלילה. אז צפים אצלי בעוצמה רגשות האשם: למה התפצלנו, איך לא הצלתי את לבנת, שהייתה החברה הכי טובה שלי. אני חושבת עליה כל הזמן".
מי המעטפת שלך? "עדן ומעיין, המטפלים והמטופלים בפגישות של שורדי נובה וגם הטיפולים שניתנים על ידי מתנדבי EMDR".
מסר אופטימי לסיום. "אם אנחנו כבר פה, לא צריך רק לשרוד אלא לחיות. המשפט הזה מלווה אותי מאז ומתמיד, וגם עכשיו".
עדן שמואל: לא הפסקתי לצעוק שאני רוצה את אמא
בת 31, בעלת עסק אונליין למתנות, מראשון־לציון
סיפור ההישרדות שלי. "למסיבה הגעתי עם שירה כהן, שדרכה הכרתי את החברות האחרות שהיו איתנו. לסיפור ההישרדות שהיא סיפרה כאן, אני יכולה להוסיף שבכל הזמן הזה רק דמיינתי איך אני יוצאת מזה בחיים ומגיעה לבית של אמא שלי. לא הפסקתי לצעוק 'אני רוצה את אמא'".
החיבוק הראשון. "עם אמא שלי כמובן. היא התקשרה בזמן שהייתי במיגונית ולא אמרתי לה איפה אני. אחרי שניצלנו הלכתי מיד לבית שלה, אמרתי שאני צריכה לספר לה משהו ופרצתי בבכי מטורף".
היום שאחרי. "בחודש הראשון לא יכולתי לחזור לדירה שלי וישנתי אצל ההורים. רק לאחרונה חזרתי לעבודה. יש דברים שאני עדיין לא מצליחה לחזור אליהם, כמו אימוני כושר או בילויים עם חברים".
הרגע הכי קשה ביום. "הלילה. המחשבות לא מרפות ממני והחרדה מתגברת. בחודש הראשון נעזרתי הרבה בכדורי שינה, עכשיו קצת פחות".
כמה עולה המחשבה "איך אני ניצלתי ואחרים לא"? "כל הזמן. אני חושבת שזה 'אפקט הפרפר' קלאסי. כל שינוי קטן שהיינו עושות היה יכול להביא לתוצאה אחרת".
מי המעטפת שלך? "ההורים שלי, אחי ובעיקר שירה".
הראיונות המלאים עם עשר השורדות מתפרסמים בגליון "לאשה", עכשיו בדוכנים
- תודה לעמותת פטריציו פאולטי, חוות נערי האור, רשפון
- הפקה: לבנת סולימני. קריאייטיב וניהול סט: דור מרדכי. איפור ושיער: כנרת כהן ל"סולו" וירדן אייזיק. ע' סטיילינג: שרון זיידמן
