בחודש מרץ בשנת 1998 הצטרפה אורלי אזולאי לכנס של ארגון כתבים ממדינות דוברות צרפתית שהתקיים בביירות. היא נכנסה ללבנון עם הדרכון הצרפתי שלה, וצלם שפגשה שם הצליח לארגן לה ריאיון עם השיח' חיידר נור א־דין, סגנו של חסן נסראללה, במטה החִזבאללה. "ג'יפ לקח אותי ואת הצלם לאיזה חור, אחרי כמה דקות החליפו לנו רכב, ואחר כך החליפו שוב ושוב, ובסופו של דבר לא ידעתי איפה אני", היא אומרת. "הגענו לבניין משרדים ונכנסתי למשרד של השיח'. היה מאוורר, שולחן ריק לגמרי. לקחו לי את הדרכון ואת תעודת העיתונאי וצילמו אותם. השיח' לא דיבר אנגלית וצרפתית, רק גרמנית, ונעזרנו במתורגמן. היה ריאיון מרתק שבסופו הוא אמר לי: 'עכשיו אני הולך להלוויה של שני שאהידים שאתם הרגתם הבוקר".
אם כך, הוא ידע שאת ישראלית ולא צרפתייה?
"כנראה. נבהלתי, אבל שמרתי על פוקר פייס. מה אני אגיד? הוא קם ויצא מהחדר. ירדנו למטה. המסחר הושתק. גם חתולים לא הסתובבו ברחוב, ופתאום הגיע נחיל של אלפי אנשים עם הארונות של השאהידים. אני והצלם עומדים בתוך ההמון הזה שצועק: 'אטבח אל יהוד'. קטע מבהיל. את לא יכולה להגיד, 'רגע, אני עיתונאית', כי היצרים גדולים. ברחנו לרחובות הקטנים, התבוססנו בבוץ קילומטרים עד שעצרנו מונית".
"פתאום הגיע נחיל של אלפי אנשים עם ארונות של שאהידים, ואני והצלם עומדים בתוך ההמון שצועק: 'אטבח אל יהוד'"
איך זה נגמר?
"הגעתי למלון, ובכניסה ניצבו חיילים באקדחים שלופים. נבהלתי. חשבתי שממתינים לי. נכנסתי, עם הבוץ, לאוטובוס שחיכה לקבוצת הכתבים שלנו לערב חגיגי בקזינו. בסוף התברר שהחיילים היו שם כי כי הציבו שמירה לשר הפנים של לבנון שהגיע לשם".
תשמח להזמנה לסוריה
הסיפור הזה הוא רק אחד משורת הסיפורים המרתקים של אורלי אזולאי (68), מי שהייתה הכתבת המדינית והפוליטית של "ידיעות אחרונות" במשך 45 שנה, ולפני שנה פרשה מתפקידה כשליחת העיתון לוושינגטון. החיים האינטנסיביים הורידו קצת הילוך. נגמרו הטלפונים הבהולים מדסק החדשות. היא, שפעם "גרה במטוסים", כדבריה, ביקרה בסעודיה, בעיראק, בכווית, באפגניסטן ועוד, נשארת עכשיו כאן. הולכת לפילאטיס, יוצאת עם בתה לבלות.
בדירתה התל־אביבית היפה שבה היא מתגוררת עם בעלה, העיתונאי הווארד ארנשטיין (שפרש לאחרונה מתפקידו כראש מחלקת הרדיו של CBS NEWS בוושינגטון), יש פרחים טריים, מכונת אספרסו פעילה, מרפסת עישון ("בוושינגטון אני יורדת לעשן בחוץ גם בשלג, עם כפפות") וחבילות ספרים בניילונים, עותקים של ספרה החדש "הקרב על אמריקה, מסע בקו השבר" (הוצאת ידיעות ספרים). היא מתכננת להמשיך ולכתוב לידיעות אחרונות מאמרים, טורי פרשנות וכתבות. "זה כבר לא יהיה האטרף של להתעורר בבוקר ולמצוא 16 הודעות. אהבתי את ההקפצות האלה, עשיתי אותן עשרות שנים, ועכשיו אני רוצה לעשות את הדברים באיזי".
לא תתגעגעי לאקשן של מערכת החדשות?
"אם מחר אסד יזמין אותי לריאיון, אני אהיה על הטיסה הראשונה. במלחמת לבנון השנייה פגשתי בוושינגטון את השגריר הסורי. הוא ניסה לסדר לי ויזה ולא הצליח. אני אסע גם לאיראן אם אקבל ויזה, מה שלא נראה לי, אחרי שערפו שם ראשים, מטאפורית, כשגילו שהייתי שם לפני שש שנים".
מה קרה?
"כשפרסמתי סדרת כתבות ב'ידיעות אחרונות' על הביקור באיראן הייתה שם שערורייה. הייתי שם שבועיים, זה לא צחוק. פיטרו את שר הפנים שנתן לי ויזה והוציאו חוק שגם אדם עם דרכון לא ישראלי, אם כתוב שנולד בישראל, לא יוכל להיכנס לאיראן. לפחות ציינו שאני לא מרגלת ציונית".
אזולאי נולדה וגדלה בראשון־לציון. אביה עלה מאלג'יר, אמה הייתה בתם של פרדסנים מראשון־לציון, דור רביעי בארץ. יש לה שתי אחיות צעירות ממנה: הסופרת אילנה ברנשטיין, זוכת פרס ספיר לשנת 2019 ואריאלה אזולאי, פרופסורית במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת בראון בארצות־הברית.
אזולאי הייתה ילדה שקוראת כמה ספרים בשבוע, ומגיל 11 חלמה להיות עיתונאית. בצבא שירתה ככתבת בביטאון חיל הים בתקופת מלחמת יום הכיפורים, תקופה מכוננת מבחינתה. "הסתובבתי שבועיים בשטח וראיתי את הגוויות ליד החווה הסינית", היא נזכרת, "אז הבנתי שהזוועות האלה קורות כי אנחנו לא מכירים אותם והם לא אותנו".
"כשפרסמתי סדרת כתבות ב'ידיעות אחרונות' על הביקור באיראן הייתה שם שערורייה. פיטרו את שר הפנים שנתן לי ויזה והוציאו חוק שגם אדם עם דרכון לא ישראלי, אם כתוב שנולד בישראל, לא יוכל להיכנס לאיראן"
אחרי הצבא התקבלה ללימודי קולנוע בלונדון, וכדי לחסוך כסף החליטה לכתוב בעיתון - ונשארה. היא החלה במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות", המשיכה ב"7 ימים" ועברה לתפקיד כתבת חדשות באזור נתניה והשרון.
את בעלה הראשון, יעקב, הכירה כשהגיעה לפגישה אצל אביו יואל כץ ז"ל, איש מחלקת הספורט של קול ישראל, וגם יעקב היה שם. כשהייתה בת 26 נישאו ונולדו להם שני ילדים: שירה וסרמן, היום בעלת חברת "חצי שירה" לירידה במשקל, לאחר שבעצמה השילה 70 ק"ג ללא ניתוח, וד"ר ירדן כץ, חוקר מדעי המוח ומרצה באוניברסיטת מרילנד, המתגורר בארצות־הברית.
שירה התראיינה וכתבה הרבה על המהפך שעברה. צפית אותו?
"שירה הייתה ילדה יפהפייה עם משקל עודף, וכל מה שניסינו לא עזר. כשגדלה והחליטה לרזות, היא לא סיפרה לאף אחד. היא עשתה את זה לבד בכוח רצון אדיר. יום אחד אמא שלי התקשרה אליי לוושינגטון וסיפרה לי ששירה ירדה במשקל. כשבאתי לארץ, ראיתי אותה ושירה אמרה, 'זאת רק ההתחלה'. אני גאה בכך שהיא ידעה לקחת את הכאב שהיה לה בשנים שבהן סבלה ממשקל יתר, ולהפוך להשראה לאחרות".
בזכות נהג מונית בתוניס
ב־1991 התגרשה, ושנתיים אחר כך מונתה לשליחת העיתון בפריז ונסעה לשם עם שני ילדיה - שירה הייתה בת 13, ירדן היה בן שמונה - לשליחות בת שלוש שנים. "זו הייתה החלטה לא קלה להתגרש, כי הילדים היו קטנים, אבל ידעתי שיהיה להם טוב יותר אם ניפרד. ואז קיבלתי את השליחות. הם באו המון לארץ ויעקב ביקר אותם, אבל זה אף פעם לא קל להתגרש. צריך לדעת לתת מקום לטעויות ולכעסים, ואז לגשר מחדש. היום אנחנו חברים טובים".
מפריז יצאת לראיין במקומות שונים, כולל תוניס.
"כששלחו אותי לפריז חשבתי שאני הולכת להפוגה אחרי סיקור התחום המדיני־פוליטי, ושאכתוב על בית הקפה 'קלוזרי דה לילה'. בסוף זו הייתה עבודה קשה. כשהגעתי, הזמין אותי שגריר האיחוד האירופי לצ'ולנט בשבת. ישבו מסביב לשולחן עשרה אנשים, ומישהי שאלה, 'באיזו שליחות בעלך כאן?'. אמרתי לה, 'אני השליחה וגם אין לי בעל׳. זה כל כך הרגיז אותי. אגב, מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה ילדים ושהם יהיו אצלי במקום הראשון, לפני איראן וסקופים".
"כשגרנו בפריז, כל ערב בשבע הבת שלי הייתה אורזת ואומרת, 'היום אני חוזרת לארץ'. בסוף בגיל 18, היא נסעה ולמדה בסורבון"
זה עמד במבחן המציאות?
"כשנסעתי לתוניס, הילדים היו בפריז. הייתי צריכה להיות שם שבוע ולראיין במפקדת אש"ף. באמצע היה טקס סיום בבית הספר של הילדים, לקחתי על חשבוני טיסה לפריז בלילה, הייתי איתם בטקסים, לקחתי אותם לארוחת ערב, ולמחרת טסתי בחזרה.
"אתן לך עוד סיפור: יום אחד צלצל אליי משה ורדי, אז העורך של 'ידיעות', ואמר: 'הצלחנו לסדר לך ריאיון עם שר החוץ באוסלו, תכיני את הטיסה, הריאיון מחר'. הזמנתי שלושה כרטיסים לאוסלו, לי ולילדים. אספתי אותם בארבע מבתי הספר ושאלתי, 'תרצו להישאר בבית עם מרגריטה, הבת של כתב הניו־יורק טיימס בפריז שהייתה הבייביסיטר, או לטוס לאוסלו, להישאר במלון שעתיים, ואחרי הריאיון נצא לראות את העיר ולמחרת נחזור לפריז?' שניהם צעקו, אוסלו! ועם הילקוטים עלינו לטיסה".
אחרי פריז היית כתבת בוושינגטון. איך הילדים התמודדו עם המעברים?
"היום הם מודים לי על האנגלית והצרפתית שלהם, אבל לא היה להם קל. שירה לא אהבה את פריז. כל ערב בשבע היא הייתה אורזת ואומרת, 'היום אני חוזרת לארץ'. בסוף, כשמלאו לה 18 וגרנו בוושינגטון, היא חזרה לפריז ללמוד בסורבון. לירדן, הבן שלי, היה קשה להתאקלם בבית הספר בוושינגטון, לא היו לו חברים והוא היה מבודד. הבטחתי לו שאם אחרי שנה הוא לא יסתדר, חוזרים. היום ירדן אחרי פוסט־דוקטורט בהרווארד, הוציא ספר באוניברסיטת קולומביה על בינה מלאכותית, והוא חי שם. אי־אפשר להגיד שעשיתי קריירה מקרטעת כי הייתי אמא ואי־אפשר להגיד שהזנחתי את הילדים, אבל אני לא מושלמת וחפה מטעויות".
מה היית עושה אחרת?
"הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא על התקופות שבהן יצאתי לגיחות מעבר לקווי האויב והילדים שלי סבלו. כשחזרתי מאיראן צלצלתי לילדים משדה התעופה של פרנקפורט, ודני (שם החיבה של ירדן) אמר, 'סוף־סוף אפשר לנשום'. זה קרע לי את הלב".
לאורך השנים הרגשת תקרת זכוכית?
"מתחתי את הגבולות. התעקשתי לעשות תפקידים שהם גבריים כביכול, ובוודאי שהרגשתי תקרות זכוכית. למשל, במלחמת לבנון הראשונה, הכתבים הגברים היו צריכים לצאת ליום־יומיים לביירות לדווח משם, והייתה תורנות אצל רכז הכתבים. באתי לעורך העיתון, ושאלתי למה רק הגברים נוסעים. הוא אמר, 'איך אני יכול לשלוח אמא לילדה קטנה?'. אמרתי, 'זה לא בסדר ולא הגיוני ואני דורשת לנסוע', והוא הסכים. כעבור יומיים לקחתי את הרכב שלי ונהגתי לביירות.
"כשפרס נבחר לראש ממשלת האחדות בשנת 1984 תוכננה לו פגישה עם רייגן, נשיא ארצות־הברית דאז, ואני הייתי בתחילת ההיריון עם ירדן. הבטן כבר התחילה לצאת, ואף אחד לא ידע במערכת. כשהעורך הראשי הציע לי לטוס לסקר את הביקור, הגעתי לפגישה איתו עם טוניקה, כי רציתי להסתיר את הבטן".
"הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא על התקופות שבהן יצאתי לגיחות מעבר לקווי האויב והילדים שלי סבלו. כשחזרתי מאיראן צלצלתי משדה התעופה של פרנקפורט, ובני אמר, 'סוף־סוף אפשר לנשום'. זה קרע לי את הלב"
בשנת 1993, כשהייתה שליחת העיתון בפריז, נסעה אזולאי לסדרת ראיונות בתוניס ופגשה שם, בין היתר, את יאסר ערפאת וג'יבריל רג'וב. ״עוד לא ידעו במערכת על אוסלו, זה היה סוד, אבל הבינו שמשהו קורה", היא מספרת. "ואז ורדי אמר לי, 'סעי לתוניס לראות מה קורה שם'. צחקתי. 'יש לך כתובת? דופקים בדלת של מי?', שאלתי. הוא אמר, 'את תסתדרי'. סוכנת הנסיעות סידרה לי טיסה. הגעתי לתוניס וניסיתי לעצור מונית".
ככה, בלי פחד?
"כן. ניגש אליי אחד שלא היה מונית מורשית, ושאל לאן אני צריכה. הוא נראה בן אדם טוב והתחלנו לדבר. הוא שאל מה אני עושה בתוניס, ועניתי, 'סחפיה פרנסיה (עיתונאית צרפתייה)'. הוא אמר, 'אני רוצה להראות לך משהו', ולקח אותי לחוף הים בתוניס, עצר את המכונית והראה לי את הווילה שבה אנשי המוסד הישראלי רצחו את אבו ג'יהאד ואת אשתו בחדר השינה ב־1988. חשבתי, אוי, הוא יודע שאני ישראלית? הוא לא ידע. הוא חשב שכעיתונאית זה יעניין אותי. שאלתי אותו, 'אתה יודע איפה נמצאת מפקדת אש"ף בתוניס במקרה?' (צוחקת). הוא אמר, 'יש לי מישהו שיודע, מחר אגיע ללובי בשמונה בבוקר, חכי לי'. בבוקר הוא לקח אותי לכמה וילות שבכל אחת מהן גר בכיר".
מידע כזה היה ידוע לנהג מונית מקומי?
"כן, אחיו של הנהג הכיר אנשים, ודרכו סודרו ראיונות. פגשתי את ג'יבריל רג'וב והוא סידר לי את הריאיון עם ערפאת ונתן לי מספרי טלפון".
לא חששת שלא תצאי משם בחיים?
אם הייתי חושבת כך, לא הייתי עושה שום דבר, כי זה סיכון קטן לעומת הריאיון במפקדת החִזבאללה בביירות או ביקור באיראן".
האמנת שערפאת הוא פרטנר לשלום?
"האמנתי מאוד. ישבתי שעות איתו ועם אנשיו. הייתי מיודדת עם סוהא ערפאת. שמעתי את הכמיהה שלהם למשהו אחר".
אז למה זה לא קרה?
"אני לא בוחנת כליות ולב, לא אסטרטגית ולא שולטת בחומר המודיעיני. האמנתי שזה יקרה גם כי רבין הוביל, והוא לא היה משורר יפה נפש אלא הכיר את הצרכים הביטחוניים של ישראל, אבל כשהוא נרצח התהליך נעצר".
חורשט סבזי בטהראן
פעמיים נחתה אזולאי באיראן עם הדרכון הצרפתי שלה. בשנת 2005 סיקרה את מערכת הבחירות שם. עשר שנים אחרי כן חזרה לביקור של שבועיים. "אם רק יכולתי, הייתי עוברת לגור באיראן לשנה", היא מציתה סיגריה ומחייכת. "תשמעי, אנחנו ממש מפסידים. זאת אחת המדינות הכי יפות בעולם. שיראז יפהפייה ואיספהאן זו העיר הכי יפה שראיתי, ואין מדינה בעולם שלא הייתי בה. האנשים מקסימים, אירחו אותי נפלא, והגיעו איתי לשיחות".
איך התרשמת מהאיראנים שפגשת?
"אלה אנשים כמוך וכמוני, שרוצים לחיות את חייהם. בחדרי חדרים הם מתנגדים למשטר האייתוללות'".
"איראן זאת אחת המדינות הכי יפות בעולם. שיראז יפהפייה ואיספהאן זו העיר הכי יפה שראיתי, ואין מדינה בעולם שלא הייתי בה. האנשים מקסימים, אירחו אותי נפלא, והגיעו איתי לשיחות"
אזולאי ראיינה בהרחבה את פרופ' נאמט אחמדי, מרצה למשפטים באוניברסיטת טהראן. "הגעתי למשרד המפואר שלו. הוא לא מדבר מילה חוץ מפרסית, והביא את הבת שלו, תלמידת תיכון בת 16, שתרגמה. הייתה לנו שיחה מרתקת של שלוש שעות. ואז הוא אמר, 'אשתי הכינה ארוחת צהריים, ואנחנו מזמינים אותך להצטרף'. בלב אמרתי, 'אוי ואבוי, האם אני מסכנת אותם?' לא אספר לך על המאכלים כי שתינו נתפוס עכשיו רעב (צוחקת). קוקו סבזי, חורשט סבזי, ועזבי אוכל, דירה עצומה עם השטיחים הכי יפים וחפצי אמנות. אשתו, שעובדת כמורה, אמרה לי, 'אני חיה חיים שלווים, מגדלת שתי בנות, מה לנו ולטרור? למה מדביקים לנו את זה בכל מקום?'"
לא חששת להסתובב באיראן לבד?
"לא היית מכירה אותי. הייתי עם כיסוי מלא. ד"ר מנושאר גנג'י, שר החינוך לשעבר שמתגורר היום בצרפת, יעץ לי, 'אל תיקחי מונית מהמלון כי כולם שטינקרים של המשטר, צאי מהכניסה האחורית, תעצרי מונית מזדמנת, סעי איתה קילומטר, רדי ותעצרי מונית אחרת'. זה אזור שנשים לא מסתובבות בו לבד".
את שמחה על הסכם הגרעין עם איראן?
"בלעדיו אנחנו בסכנה גדולה. הוא לא מושלם אבל הוא טוב לישראל. זה 150 עמודים, ואני נותנת את ראשי שטראמפ, שביטל בזמנו את ההסכם, מעולם לא קרא אותו. ישבתי עם פרופ' ארנסט מוניז, שר האנרגיה של אובמה ואדריכל ההסכם. הוא אמר לי, 'עשינו את ההסכם כי אנחנו לא מאמינים להם, בנינו מערכת פיקוח שלא הייתה כמותה בהיסטוריה'".
סיפור אהבה בוושינגטון
את בעלה השני, הווארד ארנשטיין, פגשה ב־2003. ארנשטיין בן ה־71, יהודי שמאוהב בישראל ועשה לאחרונה עלייה רשמית, חי כאן בעבר שמונה שנים כשהיה כתב סוכנות UPI, ששכנה בקומה השלישית של בניין "ידיעות אחרונות" בתל־אביב (ולפני כן התגורר בימית). אזולאי משוכנעת שראתה אותו פעם בחניון של הבניין. הוא זוכר שראה אותה כמה פעמים בלובי. שניהם היו אז נשואים. הם נפגשו שוב כשהיא כבר הייתה בוושינגטון, גם הוא היה גרוש עם שני ילדים וגם הוא סיקר את הבית הלבן. "נראינו מוכרים אחד לשני, והתברר שעבדנו באותו בניין, לא מדהים? לא חשבתי שאשאר לחיות בארצות־הברית, אבל הייתי בת 49-48, רציתי זוגיות אך בלי להתפשר, והקשר התפתח נפלא. שירה והנכדות קוראות לו סבאווי, בשם חיבה. הן מתות עליו. חשבתי שאשאר בארצות־הברית עד שירדן יסיים לימודים באוניברסיטה, אבל ירדן נשאר שם, וב־2007 הווארד ואני התחתנו בג'מייקה ואחר כך עשינו בוושינגטון חתונה עם רב כי ההורים לחצו".
ספרה החדש, הרביעי (בעבר כתבה על פרס, נתניהו ואובמה), מנתח את השבר בארצות־הברית ומתאר את השיח הנוכחי שם ואת החרדה ממלחמת אזרחים. אזולאי משוכנעת שטראמפ הוא מי שיצר שבר בין אמריקה ובין העולם ו"שבר את הזרקור של אמריקה כמובילת העולם החופשי. היציאה מההסכם עם איראן היא רק דוגמה אחת".
את הספר הבינה שתכתוב כבר בשנת 2015, כשטראמפ הודיע שהוא רץ לנשיאות. "באותו הרגע חשבתי כמו כל הכתבים והפרשנים שזה קוריוז, שהרפובליקנים לא ייתנו לו", היא נזכרת. "כשהוא הפך למועמד שלהם, אמרתי, זה לא יכול להיות. נסעתי לאספות שלו, נפגשתי עם אנשי הקמפיין שלו ושל הילארי, ואמרתי, אם הבן אדם הזה נבחר לנשיאות, זה ספר".
למה טראמפ, לשיטתך, אשם בשבר שיש בחברה האמריקאית?
"אגיד משהו שיפתיע אותך: מי שיצר את השבר זה אובמה, כי כשהוא נבחר, אלה שדוגלים בעליונות הגזע הלבן אמרו, לא יכול להיות ש'השחור הזה, שצריך לחלק תה בבית הלבן', הוא הנשיא. הם התחילו להתאחד, והשטח בעבע - הקבוצות האלה והקבוצות שתומכות במכירה חופשית של נשק, וטראמפ נתן להם את מה שהם רוצים. בקלות הוא היה מוביל אותנו למלחמת עולם שלישית. הוא לא מבין מה זו דיפלומטיה. אנשים בתקופתו דיברו על שנאת הזרים באופן גלוי. אמריקה הפכה לגזענית יותר. כשאוהדיו פרצו לקונגרס אחרי הבחירות, הם עשו את זה לא כי הם דאגו לטוהר הבחירות או לטראמפ, אלא היו אחוזי אימה שהולכת להיות פגיעה בגזע הלבן".
"בארץ יש אהבה חסרת גבולות לטראמפ, ואני כתבתי כתבות שמציגות אותו כמו שאני רואה אותו, ליצן"
הרבה ישראלים חושבים שהוא היה נשיא מצוין לישראל.
"בארץ יש אהבה חסרת גבולות לטראמפ, ואני כתבתי כתבות שמציגות אותו כמו שאני רואה אותו, ליצן. העובדה שהוא יצא מהסכם הגרעין, זה גרוע לישראל. והדבר הקריטי ביותר היה להגיע להסכם עם הפלסטינים, ובזה הוא לא טיפל בכלל".
לאן אמריקה הולכת?
"ביידן מלא כוונות טובות, אבל לא ירפא את אמריקה בקדנציה אחת, הוא גלולת הרגעה אחרי הרעש של קודמו. החברה האמריקאית תעבור עוד הרבה קשיים לפני שיהיה טוב".
את מכירה את רוב מנהיגי האזור. יש לנו היום פרטנר להסכמי שלום?
"זה לא מעניין היום את רוב הישראלים. יש הדחקה והתעלמות, לא לשאול מה קורה בעזה. אם היה מנהיג אמיץ פה ומנהיג אמיץ שם, ועם עוד קצת דחיפה של המעצמות, היו יכולים לשחרר אותנו מהאסון הזה שנקרא אפרטהייד. זה לא בגלל שאני אוהבת את הפלסטינים, זה בגלל שאני אוהבת את המדינה".
את יודעת מה גולדה אמרה - ביום שהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו, יוכל להיות שלום.
"(צוחקת) טוב, היא גם אמרה על הפנתרים השחורים שהם לא נחמדים ושאין עם פלסטיני. אני שמחה שהייתה פה ראשת ממשלה, אבל לא הייתי נתלית בגולדה".
שקלת פעם להצטרף לפוליטיקה?
"חס וחלילה. להיות נחמדה ולרצות אנשים זו לא אני".
- לרכישת ספרה של אורלי אזולאי - "הקרב על אמריקה" בהוצאת "ידיעות ספרים" - לחצו כאן
