מי שחיפש את האמנית הירושלמית נעמי שלו במהלך פסטיבל ירושלים לאמנויות שנערך בתחילת החודש, היה פשוט צריך לעמוד בכיכר ספרא ולהרים את ראשו. היא יצאה מאחת המרפסות, ובמשך שעתיים שרה אריות מאופרה ושירים מקוריים, פרפורמנס שלם.
וזה לא הדבר הכי צבעוני ששלו עשתה. "במסגרת 'לילה לבן' בירושלים בשנה שעברה (אירוע הספקטרום) הפכתי להיות אריאלה, מדריכת טיולים. לקחתי קבוצות גדולות של אנשים בין תחנות שהמצאתי, ההרצאה הייתה נונסנסית ומצחיקה. בלילה הלבן לפני שנתיים, הפכתי לפקידה בעמדת מודיעין בבניין העירייה. נכנסתי לדמות, רק שבמקום לעזור, עשיתי עם האנשים שיחות של דודה. זוגות עברו אצלי ייעוץ זוגי".
אין דרך להתחמק מההגדרה המחייבת הבאה: שלו (27) משתייכת למשפחת אצולה ישראלית. סבה, יצחק שלו, היה משורר וסופר. סבתה, בתיה שלו, הייתה לא רק מורה מיתולוגית לתנ"ך, אלא גם משוררת. אחיו הבכור של אביה הוא מאיר שלו, שנפטר באפריל האחרון. הסופרת צרויה שלו והמתמטיקאי והסופר ענר שלו הם בני דודים של אביה, כמו גם רם בן ברק, פעם סגן ראש המוסד והיום חבר כנסת.
איך המשפחה מתייחסת לעשייה הפרינג'ית שלך?
"זו האמנות שלי. אני אוהבת את מה שאני עושה ואני אוהבת את המשפחה. אנחנו משפחה מאוד קרובה, מותר להם לא לאהוב את מה שרואים. לי חשוב שמה שאני עושה יעמוד במצפן האמנותי שלי. בסוף יולי אני מעלה מופע שעוסק בשושלת שלי ואני משערת שכל המשפחה המורחבת תגיע. הלכתי אחורה, לעבר הרחוק של המשפחה. דרך תמונות וסיפורים שעוברים מדור לדור, מיד ליד, הגעתי עד לסבא רבא־רבא שלי. אני מרגישה חלק משבט ואני מתעסקת במה זה אומר, להיות חלק מהם".
עוד בערוץ לאשה:
"הקמתי דוכן של 'מגדת ההווה'"
חוץ מלהיות יוצרת ואמנית פרפורמנס, שלו שדרנית בתחנות המוזיקה של "כאן". "כן, זו אני שאומרת 'שמענו את הרביעייה האמריקאית של דבוז'אק'", היא אומרת בחיוך. "ב־88 וברשת גימל אני עורכת תחקירים וכותבת לעצמי את הטקסט. ב'קול המוסיקה' זה בדרך כלל טקסטים שהעורכים כותבים. אבל אני גאה במיוחד בתוכנית שהגשתי ביום השואה בקול המוסיקה. עשיתי תחקיר על יוסימה פלדשוה, ילדה פסנתרנית גאונה שניגנה בגטו ורשה. היא מתה בגיל 14 אך השאירה מאחוריה יצירות".
"במסגרת 'לילה לבן' עשיתי הרצאה נונסנסית מצחיקה: גילמתי מדריכת טיולים ולקחתי קבוצות של אנשים בין תחנות שהמצאתי"
שלו נמצאת בשנה האחרונה ללימודים בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ושולחת זרועות לתחומים נוספים. היא עושה מוזיקה - ספרנו לפחות שלושה הרכבים. בכולם היא מנגנת על כינור וקלידים ובאחד מהם, שנקרא "הילדים הנוראים", הרכב שהקימה עם בן זוגה, היא גם הסולנית. חוץ מזה, היא ייצרה עבור עיריית ירושלים סדרת סרטוני רשת שבהם היא גם משחקת ושנועדו לקדם את תרבות ההפי האוור בברים בעיר.
ספרי קצת על דברים נוספים שעשית.
"בשנה שעברה, ב'שאון חורף', פסטיבל תרבות ואמנות בירושלים, יצרתי פרפורמנס בשיתוף הקהל. פתחתי במדרחוב דוכן וקראתי לעצמי 'מגדת ההווה'. אנשים עמדו בתור וחיכו שאנבא להם את ההווה. השנה במסגרת הפסטיבל עשיתי לקהל שיעורי פיתוח קול וניתוח טקסט משותף לשירים. ירדנו לפרטים. אחרי שהתלמיד הראה מוכנות, אישרתי לו לגשת לעמדה שכוללת מיקרופון וטלוויזיה ענקית ולשיר את שיר הקריוקי שבחרנו".
אדיר. יש גם דברים כבדי ראש שאת עושה?
"כתבתי טקסט להצגת הילדים 'אלה והירח', המבוססת על סיפור חייה של ענקית הג'אז אלה פיצג'רלד. המופע עלה לראשונה השנה, בפסטיבל קווינטה לג'אז נשי ומתחיל לרוץ עכשיו ברחבי הארץ. השתתפתי כפרפורמרית ב'נונה', מופע שעלה בפסטיבל ישראל וב'לינהרד פוקזי', מופע שעלה בפסטיבל עכו".
קשה ליצור אמנות בירושלים? בכל זאת, הצביון שלה שונה לחלוטין משל תל־אביב.
"אני חלק מקולקטיב של יוצרים צעירים מקומיים. אחת מחברות הקבוצה, למשל, היא עלמה קיני ששיחקה ב'המפקדת'. אנחנו מגיעים מתחומים שונים - מוזיקה, וידיאו, אנימציה, ניו מדיה ואמנות חזותית, ומשלבים כוחות כדי ליצור אירועים תרבותיים בעיר. אף על פי שהסצנה האמנותית בירושלים קטנה ואי־אפשר להשוות אותה לגודל ולאפשרויות בתל־אביב, היא סצנה מדהימה ומלוכדת. כולם מכירים את כולם.
"חלמתי להיות זמרת אופרה ולשיר ב'לה סקאלה', אבל כבר בתיכון הבנתי שזה קצת צר לי. באופרה את לומדת רק ביצוע, ואני רציתי לביים את הסצנה"
"אני לא מרגישה בקונפליקט עם העיר ואוהבת אותה מאוד. אולי זה עניין משפחתי. על המצבה של סבא שלי, יצחק שלו, נכתב לבקשתו 'עבד העיר הזו'. כשאני מסתובבת בירושלים של מטה, אני מרגישה שמרחפת מעלינו ירושלים של מעלה. היא הדבר הכי קרוב לאגדה, ועדיין, היא כל כך אמיתית ומטורפת ולחוצה".
"לא התקבלתי כמוזיקאית מצטיינת, זה שבר לי את הלב"
שלו נולדה בירושלים. אביה, ד"ר צור שלו, הוא היסטוריון חוקר רנסנס וראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. אמה היא אדריכלית שימור. נעמי היא בת אמצעית, אחותה הגדולה אנימטורית ואחיה הקטן מסיים תיכון. כשהייתה בת שנתיים, המשפחה עברה להתגורר בניו־ג'רזי בעקבות לימודיו של האב באוניברסיטת פרינסטון. כשהייתה בת חמש עברו לאוקספורד, אנגליה, בעקבות לימודי ההמשך של האב. כשהייתה בכיתה ד', חזרה המשפחה לארץ והשתקעה בחיפה.
איך עברה עלייך החזרה לארץ? עזבתם כשהיית פעוטה וחזרת בגיל עשר. זו בטח הייתה חוויה לא פשוטה.
"כל קיץ הגענו לארץ לכמה שבועות. התארחנו אצל סבא וסבתא ואצל מאיר ואשתו רינה. ההורים דיברו איתנו עברית בבית ועדיין, הגעתי לארץ עם עברית מזעזעת. דיברתי 'עיבליש', ערבוב בין עברית לאנגלית. קשה להגיע למקום שאת לא יודעת לקרוא ולכתוב בשפה שמדברים בה, אבל תפסתי את זה מהר".
איך נראתה הילדות שלך?
"הייתי בעולמות הקלאסיים, ניגנתי בכינור, שרתי במקהלת הנערות של אוקספורד ועם התזמורת הסימפונית של חיפה - ממוזיקה ליטורגית ששרים באיטלקית וגרמנית ועד סשה ארגוב. כשהייתי בת 15 שרתי בהפקה 'חליל הקסם' שעלתה באופרה הישראלית. החלום היה להיות זמרת אופרה ולשיר ב'לה סקאלה' (אחד מבתי האופרה הידועים, הממוקם במילאנו, איטליה), אבל כבר בתיכון הבנתי שזה קצת צר לי. באופרה את לומדת רק ביצוע, איך להפעיל את מיתרי הקול ולהיות זמרת טובה. לא נדרש ממך להבין את המניעים הרגשיים של הדמות. אני רציתי לעבוד על הדמות, לביים את הסצנה. אפילו לחשוב על איך הבמה צריכה להיראות".
אחרי שסיימה את התיכון לאמנויות ויצו חיפה עם 15 יחידות במוזיקה, הלחנה והרמוניה, המשיכה לשנת שירות. "לא התקבלתי למסלול של מוזיקאי מצטיין וזה שבר לי את הלב. שיניתי כיוון ועשיתי שנת שירות בירושלים עם ילדים ונוער בסיכון".
בצבא שירתה בגל"צ. "הגרעין שלי התגייס לנח"ל והתלבטתי אם להמשיך איתם. התקבלתי לגלי צה"ל, למרות שבשונה מאחרים, זה לא היה החלום שלי מגיל שלוש. התגלגלתי לזה. הגעתי לשם ונפתח לי עולם שלם אחר. עשיתי תחקירים, כתבתי והגשתי. ראיתי שאני יכולה לעשות עוד דברים חוץ ממוזיקה קלאסית. זה שחרר אותי".
בסוף השירות הצבאי שלה עשתה פרויקט משותף עם אביה ועם דודיה. "הציעו לאבא שלי, לדוד שלי (מאיר) ולדודה שלי (הציירת רפאלה שיר, שכונתה רפי) להפוך את 'פרשת גבריאל תירוש' שכתב סבא שלי לאודיו בוק, ספר דיגיטלי. הם אמרו 'אוקיי, נעמי תקריא את הספר'. פתחנו קבוצת ווטסאפ, וכשהייתי קוראת את הפרקים כהכנה לפני ההקלטה, שאלתי מלא שאלות. הספר כתוב בעברית ישנה וקשה מאוד ויש שם הרבה מילים שלא נתקלתי בהן. רפי הייתה אומרת 'אני חושבת ככה' ואבא שלי היה אומר 'נדמה לי שזה ככה', ובסוף, מה שמאיר אמר זה מה שהוחלט שעושים".
למה?
"הייתה לו עברית מאוד־מאוד טובה והוא ידע ניקוד בצורה יוצאת דופן. היינו מדברים המון בטלפון והוא היה אומר לי איך להגות את המילים. זה היה זמן משפחתי מרגש".
"רוצה לעסוק 'בניהול אמנותי"
אחרי הצבא, גרה בתל־אביב ועבדה במשרד לניהול אמנים. במקביל, ניהלה הצגות באופרה הישראלית והעבירה הרצאות בפני הקהל שמגיע, על האופרה שהם עומדים לשמוע. "הרגשתי שאני צריכה ליצור את הדבר שלי, לא לעשות בשביל הפקות אחרות. זה לא העניין של הפרסום, אלא להיות חלק מתהליכי היצירה, לא לעבוד בלקדם יצירות של מישהו אחר".
ואז הגעת לבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים.
"חיפשתי מה לעשות עם עצמי ואז אמא שלי סיפרה לי על בית הספר. כשהייתה סטודנטית בירושלים היא הייתה הולכת לראות שם הצגות. היא תיארה את המקום כ'מאוד מגניב ומאוד משונה'. נכנסתי לאינטרנט לקרוא את הסילבוס שמורכב משיעורי קולנוע, מחול ומשחק, וזה נראה לי מדהים".
מה החזון המקצועי שלך? לאן כל זה הולך?
"אני רוצה לעשות תוארי המשך באירופה, לחזור לארץ ולעסוק בניהול אמנותי - לעמוד בראש של מוסד או לנהל פסטיבלים. אני מקווה שאצליח לתכלל למשהו אחד את כל הדברים שאני מתעניינת בהם".
אנחנו נפגשות בתל־אביב, בסיום מופע ההוקרה למאיר שלו שנערך בהבימה. היא הגיעה לערב מירושלים, שם כאמור היא לומדת ומתגוררת עם בן זוגה זה שלוש שנים, ניב לוי, בן גילה, סטודנט למוזיקה וסקסופוניסט.
במופע ההוקרה היא היחידה מבני המשפחה שעלתה להקריא קטע מספר של דודה. "אני הקריינית של המשפחה", היא מתארת בחיוך, "אז הם ביקשו שאקריא".
"במפגשים המשפחתיים שלנו יש התבדחויות ושנינות. זו הדרך שלנו לתקשר אחד עם השני. וכמובן, סיפורים. בזה המשפחה שלי ממש מומחית"
באיזה קטע בחרת?
"תיאור המפגש של סבא וסבתא שלי כשהיו צעירים, מתוך 'הדבר היה ככה'. הקטע מסתיים בתיאור של סבתא שלי שהגיעה מנהלל לירושלים והייתה 'כמו פרח אדום וגדול על האבנים של העיר העצובה הזו'. זה משפט שריגש אותי כשקראתי את הספר וכששאלו מה אני רוצה להקריא באירוע, זה ישר קפץ לי לראש. אגב, בסיפור שפותח את הספר מתואר איך אחותי רוני ואני צבענו את הציפורניים של מאיר בלק בזמן שהוא ישן. האמת היא שהוא היה ער והרשה לנו לצבוע לו את הציפורניים".
כמה היית קרובה אליו?
"אבא שלי היה צעיר ממנו ב־19 שנה וב־14 שנה מאחותם האמצעית, רפי. הוא נולד כשמאיר היה בצבא, אז רוב הזמן הוא לא גדל איתו בבית. זו חוויה אחרת, ועדיין הם היו מאוד קרובים. כשסבא וסבתא שלי נפטרו באותה השנה, אבא שלי היה רק בן 23 ומאיר ורינה פרשו עליו חסות. הם היו מאוד נוכחים בחיינו. הוא תמיד היה כותב לי 'אני שומע אותך עכשיו ברדיו'. אני לא יודעת אם זה היה במקרה או שהוא פתח כדי לשמוע".
אני יכולה לדמיין מפגשים משפחתיים שלכם. בטח הרבה פוליטיקה.
"ממש לא. במפגשים המשפחתיים שלנו יש התבדחויות ושנינות. זו הדרך שלנו לתקשר אחד עם השני. וכמובן, סיפורים. בזה המשפחה שלי ממש מומחית. יודעים לספר סיפור ונהנים מזה. מאיר היה איש מאוד־מאוד מצחיק. הוא תמיד הסתובב עם עט בכיס החולצה ואם היה נוצר שם כתם דיו, הוא היה קורא לזה 'תאונת עבודה'".
איך ההרגשה לגדול במשפחת בנאי של הכתיבה?
"נולדתי למשפחה שבה יצירה היא אופציה. זו סביבה מיוחדת לגדול בה, והחיים היו נדיבים אלינו. ליצירה יש המון ביטויים. רפי הייתה ציירת, אמא שלי אדריכלית. כתיבה היא חלק ניכר ממה שאני עושה, אבל בסוף זה מיתרגם לתוצר אחר. מבחינה ציבורית, אני משערת שתמיד יקשרו אותי למשפחה שלי, אבל זה לא דבר כבד בחיים שלי, אלא דבר חיובי. אני אוהבת להיות שייכת אליהם".
מה לקחת ממאיר?
"הוא היה אומר שכדי לכתוב טוב, צריך לקרוא הרבה, וספרים ממש טובים. הוא היה חרוץ והאמין שעבודת הכתיבה היא מלאכה לכל דבר. קמים בבוקר ומתיישבים לכתוב. לא מחכים למוזה. למדתי ממנו לא לחכות שדברים יגיעו, אלא לפעול וליצור כל הזמן. לקראת הכתבה הזו, כשהתלבטתי אם להתראיין, בגלל הפרסום ובגלל שהכול עוד טרי מאוד, חשבתי לעצמי שחבל שאני כבר לא יכולה להתייעץ עם האדם הכי מנוסה שאני מכירה, שזה דוד שלי".
פגשת אותו לפני מותו?
"יחסית לקראת הסוף, אחותי ואני נסענו אליו לאלוני־אבא. ישבנו כולנו ביחד, קראנו מכתבים של סבא שלי וקטעים מהיומן שהשאיר ודוד שלי סיפר לנו סיפורים על סבא שלי שלא הכרנו. היה כיף ומעניין ומצחיק. לא דיברנו על המוות שלו. לא היה צורך. התרכזנו בלהיות ביחד. היה לו ברור מההתחלה שהמוות בלתי נמנע. כולנו היינו צריכים להתרגל למציאות המוזרה הזו והוא עשה את זה עם המון קבלה של המצב. הוא לא התחמק מזה, אלא הישיר מבט".
אבא שלך, בן הזקונים, נשאר בגיל 54 לבד. ההורים מתו מזמן. אחותו רפי נפטרה לפני שלוש שנים והשנה גם מאיר.
"כשיש הרבה אהבה וקרבה בתוך המשפחה, חוסר של בן אדם הוא מאוד בולט, כי הוא היה חלק מהמארג הזה. ברור שזה עצוב שאבא שלי נשאר לבד, אבל יש לו אותנו, את המשפחה שהקים".
נעמי היא נומי
"נוֹמִי סוֹפֶלֶת חָלָב וְרוֹנִי מָצָה מִיץ/ כִּי מִיץ אַף פַּעַם לֹא מַחְלִיב/ אֲבָל חָלָב מַחְמִיץ"
(מתוך "רוני ונומי והדב יעקב", הוצאת עם עובד).
"הייתי בת שבע שהספר יצא", מספרת שלו. "גרנו אז באנגליה. דוד שלי התקשר וביקש ממני אישור לכתוב נומי ולא נעמי, כדי שזה יתאים לרוני. ברור שהסכמתי. חשבתי שזה הכי מגניב בעולם שיצא ספר עם דמות שנקראת בשם שלי. התרגשנו כשהספר יצא, דוד שלי שלח לנו עותקים בדואר. עד היום, זה ספר הילדים שלו שהכי אהוב עליי".
