"גברים מתחילים איתך?", שואלת אמא שלי באוטו בחזרה מהצגה. השעה מאוחרת. הלכנו לבד להצגה, הספקנו לנסוע לתל־אביב, לשבת לקפה, לצפות בהצגה ורק עכשיו היא מנסה להשחיל שאלה "על הדרך". בשאלה הזאת יש הרבה מעבר. "מה זאת אומרת 'מתחילים איתי'? איפה?", אני עונה. "בלימודי הבודהיזם שלך, בקורס כתיבה אולי", היא עונה. "לא באופן מיוחד... למה את שואלת את זה פתאום?", אני עונה תוך כדי איתות לפנייה.
אני יודעת למה היא שואלת. החיישנים שלה עובדים היטב. מאז ומתמיד היא קלטה כשמשהו עובר עליי. היא יודעת לאבחן שקרה משהו לפי ה"הלו" שבו אני עונה לטלפון. האינטואיציה האימהית שלה טובה, אבל אין ספק שכשאת בת 40 האינטואיציה של אמא שלך הופכת לפעמים למטרד. אמא שלי שואלת שאלות בקוד מורס פולני. החיישנים שלה משתגעים בחצי השנה האחרונה, מאז שפתחנו את הנישואים. אמא שלי מרגישה שינויים מתחת לאף, היא פשוט לא יודעת איך לאכול אותם או איך לנתח את המצב. היא רואה שהבת שלה ירדה במשקל, החליפה את כל המלתחה, נראית נפלא כמו שלא נראתה שנים. היא רואה שהזוגיות שלנו במקום אחר, את הקרבה בינינו, הרבה יותר חום ומגע. היא גם שמה לב שאני יוצאת הרבה יותר מפעם.
"לפני כמה ימים ראיתי אותך הולכת עם הטלפון לשירותים", אומרת סוכנת השטאזי. "כן, אמא, נתקעתי בשירותים כי שלחתי תמונה של התחת שלי לבחור שהכרתי בטינדר
באופן פולני קלאסי היא לא מבינה למה כל הטוב הזה קורה, והמנטליות הפולנית היא להיות מוטרדת גם כשקורים דברים טובים. מבחינת אמא שלי מאחורי כל דבר יש מניע נסתר, והיא חייבת לדעת הכול. היא סוחרת במידע וכשהיא מבחינה שחסר לה כזה, היא לא בוחלת באמצעים. "לאחרונה את יוצאת כל כך הרבה, את חושבת שזה בסדר לילדים כשאת נעדרת ככה מהבית בערבים?", היא עוברת למתקפה ישירה. אין לי לאן לברוח, אני כלואה באוטו בכביש מהיר. "הילדים גדלו, הם מקסימים והכול טוב", אני אומרת בטון מתנצל.
"אולי את מוצאת חן בעיני מישהו בקורס שלך, ואתם מדברים? לפני כמה ימים ראיתי אותך הולכת עם הטלפון לשירותים", אומרת סוכנת השטאזי. "כן, אמא, נתקעתי בשירותים כי שלחתי תמונה של התחת שלי לבחור שהכרתי בטינדר. מחר אנחנו נפגשים והולכים לקרוע אחד מהשנייה את הבגדים", לא עניתי אבל רציתי. אני מגייסת את כל הסבלנות שלי: "אמא, את שואלת אם אני בוגדת ביואב?" אני אומרת בקול מזועזע, "גם את איתן את שואלת שאלות כאלה?" (איתן הוא אחי הגדול). "איתך מתחילים, אמא?". "לא... למה שיתחילו איתי?" אנחנו שותקות באוטו.
כשהייתי קטנה לא עזבתי את הרגל של אמא שלי. הייתי מהילדות שבוכות כשאמא הולכת לעבודה. תמיד היינו קרובות. אני מתקשרת אליה כל בוקר, פעם בחודש אנחנו הולכות להצגה, פעם בשנה לחו"ל - רק שתינו. כששכבתי לראשונה עם גבר, היא הייתה הראשונה שסיפרתי לה. היא הייתה במסיבת הרווקות שלי, החזיקה לי את היד בכל הלידות. אבל אני לא יכולה לספר לה שפתחתי את הנישואים. דווקא בגלל הקרבה שלה, דווקא כי היא כל כך מעורבת בחיי ויודעת תמיד לתת עצה, לחוות דעה ולהיות לעזר. אני מכירה אותה טוב כל כך שאני יודעת שזה לא יעבור לה בגרון. לצערי, כשזה קורה, היא שוכחת שהיא לא מחנכת אותי יותר. היא שוכחת שגדלתי. לפעמים נראה שהיא רוצה שאחזיק לה ברגל כמו פעם ואז בועטת בי. אני יודעת שהסתרה יוצרת מרחק, זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מסתירה מאמא שלי משהו בסדר גודל כזה. אבל הפתיחה של היחסים היא הזדמנות בשבילי לצמוח. אולי ספרציה מאמא בגיל 40 היא חלק מהמסע שלי להפוך מילדה גדולה לאישה, ולהיות עצמאית בלי לקבל אישור מאף אחד.
* השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
