בוקר יום הולדתה ה־24 התייצבה אמה האוהבת של נוי אליהו לצד מיטתה והגישה לה את העוגה המועדפת עליה: קרם שניט ועליה נר דולק. "האמת שרציתי מאוד את העוגה הזאת", משחזרת אליהו, "אבל פשוט לא יכולתי לקחת אפילו ביס אחד. קלטתי את עצמי צורחת על אמא: 'קחי את זה ממני!'. היא כל כך נעלבה ולא הבינה למה אני מגיבה ככה על עוגה שרק יום קודם אמרתי שאני כל כך אוהבת. ואני רק בכיתי שאני מצטערת".
אליהו (25), בוגרת תואר ראשון לאמנות וחינוך בסמינר הקיבוצים, הפכה את אירוע עוגת יום ההולדת לסרטון וידיאו בן ארבע דקות, שבו צילמה את עצמה כשהיא יושבת בלילה מול עוגת שוקולד עם דובדבנים, נוגסת בה בתאווה ויורקת לפח כל נגיסה. כשהסרט צולם היא כבר הייתה חולה בהפרעת אכילה קשה, אבל עדיין לא ידעה רשמית את מה שהיא יודעת היום ומודה בו בפה מלא: "אני בולימית. עד לפני כחצי שנה לא הייתה אבחנה ספציפית. לא עמדתי בקריטריונים של אנורקסיה, כי לא הייתי בתת־משקל, ובתקופה ההיא גם לא הקאתי, לכן לא נחשבתי לבולימית. אבל הגעתי לטיפול אחרי שירדתי 25% ממשקל גופי במשך כשלושה חודשים, הפסקתי לקבל מחזור, עשיתי ספורט בצורה קיצונית כדי לכפר על כל מה שאכלתי. באותה תקופה צמצמתי את האכילה למינימום - 200 קלוריות ביום ודאגתי להוריד את מה שאכלתי בעזרת דיווש על אופני ספורט ומשלשלים שאפשר להשיג בכל בית מרקחת ללא מרשם רופא".
לטיפול הגיעה בעקבות תרגיל שהייתה צריכה להגיש במסגרת אחד הקורסים לתואר. הנושא: אובייקט שמסמל שליטה וחוסר שליטה בחיים העכשוויים. "אני רקמתי על מכנסי ג'ינס שכבר היו גדולים עליי את כל המשקלים שלי", מספרת אליהו. "בכל פעם שנשקלתי, ישבתי ותפרתי מספר על הג'ינס. המורה, מלי דה-קאלו, ראתה את העבודה הזו, כמו גם את עבודת הווידיאו שהכנתי, אמרה שהיא מאוד מרגשת אבל גם מאוד מדאיגה, והוסיפה: 'את צריכה טיפול'. הרגשתי סוג של הקלה, כי באותה תקופה פשוט התעללתי בעצמי ולא יכולתי לעצור. מרוב שהרעבתי את עצמי, הגוף שלי התחיל לקרוס, ובגלל הרעב הפכתי גם לאדם רע, כעוס ולא נחמד. כבר בקושי היו לי חברות".
"רקמתי על מכנסי ג'ינס שכבר היו גדולים עליי את כל המשקלים שלי. בכל פעם שנשקלתי, תפרתי מספר נוסף. המורה ראתה את העבודה ואמרה: 'את צריכה טיפול'"
המורה לא הסתפקה בהבעת דאגה פסיבית אלא שיתפה את דיקנית הפקולטה, ניבי שנער, שהתגייסה לסייע בנושא באופן פעיל, כולל בסבסוד טיפולים פסיכולוגיים ובליווי צמוד של אליהו לכל אורך הדרך, מאז ועד היום. "זה מאוד ריגש אותי. הרגשתי שאכפת להן ממני", אומרת אליהו, שסרט הגמר על הבולימיה שלה, "חוזר חלילה", מוקרן במסגרת תערוכת הגמר של הפקולטה לאמנויות במכללת סמינר הקיבוצים (עד 14 באוגוסט, קמפוס הפקולטה לאמנויות, אחד העם 9, תל־אביב).
סרטה של נוי אליהו "חוזר חלילה"
(במאית ואנימטורית: נוי אליהו)
הריטלין הפחית תיאבון
נוי אליהו נולדה ברמת־השרון, בת להורים שהתגרשו כשהייתה בת שש. "הם לא סיפרו לי שהם נפרדים. כשאבא עזב, אמא אמרה שהוא הלך לישון אצל חבר. כשהוא לא חזר, הרגשתי נטושה. אבא חידש את הקשר בהמשך, אך חרדת הנטישה לא נטשה אותי. היא ממשיכה איתי גם היום ופוגעת בכל מערכת יחסים שיש לי", אומרת אליהו.
אחרי הגירושים עברה עם אמה ואחיה לרעננה. היא הייתה בכיתה ב' כשהגיעה לכיתה שבה לא הכירה אף אחד. "הייתה לי הפרעת קשב וריכוז קשה שהתבטאה בהיפראקטיביות, חוסר יכולת להתרכז וציונים נמוכים. אני זוכרת שהייתה כלפיי בריונות פיזית ומילולית מההתחלה וגם בהמשך, כשהתחלתי להתפתח מוקדם משאר הבנות בכיתה. כל היסודי היה בשבילי סיוט. אמא שלי דיברה עם המורה והמנהלת, אבל ההתערבות רק גרמה להעצמת הבריונות כלפיי. גם אבא, שחזר לקיים קשר איתנו, ניסה לעזור לי חברתית. מאחר שהיה צלם מקושר לעולם הזוהר, הוא הזמין לבת מצווה שלי מפורסמים כמו יהודה לוי ונינט, ליאור סושרד ואפילו הביא אלינו הביתה את רן דנקר בתקופת 'השיר שלנו', אבל זה לא הפך אותי ליותר פופולרית, המצב אפילו החמיר. כך היה גם בחטיבה, כי המשכתי ללמוד עם אותם ילדים. כשעברתי לתיכון בבית ספר אחר הצלחתי להשתלב, החוויה החברתית השתפרה, וסיימתי עם בגרות מלאה".
מתי לראשונה הופיעה הפרעת האכילה?
"בגלל הפרעת הקשב והריכוז קיבלתי ריטלין לאורך שנים. הוא מפחית את התיאבון, ומאז שהייתי ילדה נושא האוכל היה בעייתי. הייתי רזה מאוד, ואוכל היה בשבילי משהו ששמים בפה כדי לחיות. כשהתגייסתי הפסקתי את נטילת הריטלין על דעת עצמי. הייתי מורה חיילת במכללה הטכנולוגית של חיל האוויר ותפקדתי די טוב, אבל מדי פעם התחילו לי בעיות קטנות של דיכאון והתקפי חרדה, שייחסתי אותם לעובדה שפעם ראשונה נתנו בידיי אחריות לקבוע שיעורים, לעמוד מול כיתה של בני נוער וללמד - וזה לא היה לי פשוט.
"בצבא גיליתי את האוכל. שירתי בבסיס שהיה מוקף מסעדות רחוב, וכל יום יצאתי עם הצוות לאכול. דפקנו טורטיות, לאפות עם פלאפל, המבורגרים, והתיאבון נפתח. בערבים, כשהגעתי הביתה, הכנתי לעצמי אוכל מטוגן בשמן עמוק או שאכלתי מלא חטיפים. זה היה מאוד מנחם. התחלתי להיות אובססיבית לאוכל. זה התבטא כמובן בעלייה דרסטית במשקל. בצבא עליתי 15 קילו, אבל באותו זמן דימוי הגוף לא העסיק אותי בכלל. לא הייתה לי מודעות לזה".
"בצבא גיליתי את האוכל. שירתי בבסיס שהיה מוקף מסעדות רחוב, וכל יום יצאתי עם הצוות לאכול. דפקנו טורטיות, לאפות עם פלאפל, המבורגרים, והתיאבון נפתח"
ההבנה שהיא חייבת להתאפס הגיעה כשהשתחררה מהצבא, והתקפי החרדה והדיכאון נמשכו. אמה שלחה אותה לפסיכיאטר, שרשם לה תרופות נוגדות דיכאון. "אחת מתופעות הלוואי שלהן הייתה הגברת התיאבון, ואני חגגתי עם האוכל, שהיה הדבר הוודאי היחיד בחיי. הרגשתי שאני תמיד יכולה לאכול ולהרגיש מסופקת".
באותה תקופה עבדה כפקידת קבלה במלון והכירה את בן הזוג הראשון שלה. "אחד התענוגות הגדולים שלנו היה לאכול. כל יום היינו במסעדה, כל הזמן בישלתי, ואכלנו בשעות לא הגיוניות. באותו זמן לא שקלתי את עצמי, כי זה לא היה אישיו מבחינתי, לא ידעתי שאני עולה במשקל וגם לא היה לי אכפת", היא אומרת.
פפריקה על הגוף
נקודת המפנה חלה לפני ארבע שנים, במהלך הלימודים בסמינר. "בשנה השנייה, במסגרת קורס וידיאו פרפורמנס (פעולה מול מצלמה), ביקשו מאיתנו עבודות אישיות. הדבר הראשון שרובנו חקרנו היה זהות תרבותית. אני התעסקתי בזהות המזרחית שלי וצילמתי את עצמי עומדת עירומה ומורחת על עצמי שמן ופפריקה, תבלינים שמשתמשים בהם בקביעות במטבח המרוקאי. זה היה שילוב של חיבור עם עצמי, עם זהותי ועם מאכלים שאני מכירה מילדות. במהלך עריכת הווידיאו, כשהייתי אני מול עצמי, ראיתי את הגוף שלי כמו שהוא נראה באמת. פתאום הרגשתי שמנה, ענקית ודוחה, עם צלוליטיס וחזה גדול ונפול, ושאלתי את עצמי ממתי אני נראית ככה. זכרתי שהפעם האחרונה שראיתי את עצמי בעירום הייתה ביום הגיוס, אז שקלתי 49 קילו, שהתפרסו על גובה 1.54, ולא הבנתי איך הצלחתי לדרדר את עצמי להיראות ככה. התחלחלתי. הרגשתי שאני מסתכלת על מפלצת".
זו הייתה הפעם הראשונה, לדבריה, שהיה לה אכפת איך היא נראית בעיני אחרים, ובעריכת הסרטון היא מחקה קטעים לא מחמיאים לפני שהציגה את עבודת הווידיאו בפני חבריה לכיתה. בהמשך התחילה בדיאטה. "עשיתי ספורט (הליכות וריצות), החלפתי את האוכל המשמין באוכל בריא ואת הקולה בזירו. במקביל התחלתי לשקול את עצמי פעמיים ביום, אבל לא היו תוצאות. כלום לא זז. שקלתי 62 קילו, ומאוד רציתי לחזור ל־49 קילו של הגיוס, אבל לא הצלחתי".
אז גם החלו לצוץ בסלולרי שלה סרטוני יוטיוב שעסקו באכילה ובדיאטה. "האלגוריתם של היוטיוב מאוד מתוחכם. כשאת מחפשת חומר על אוכל ודיאטה, הוא שם לך בפיד חומרים בנושאים שחיפשת. התחלתי לקבל סרטוני 'מוקבנג' (Mukbang)".
"מישהו, בדרך כלל אדם שמן מאוד, תוקע אוכל בכמויות מסחריות, מדבר על חייו ומעלה ליוטיוב. צפיתי בסרטונים האלה וכאילו אכלתי דרכם. זה עזר לי להתאפק"
תסבירי.
"אלה סרטונים שהתחילו בקוריאה: אנשים מצלמים את עצמם אוכלים, ואנשים בודדים צופים בהם תוך כדי הארוחה כדי להרגיש כאילו הם אוכלים בחברה. האמריקאים הפכו את זה למשהו מפלצתי: מישהו, בדרך כלל אדם שמן מאוד, אוכל שלוש עוגות, מלא שוקולד, נודלס ומה לא, תוקע אוכל בכמויות מסחריות, מדבר על חייו ומעלה ליוטיוב. התחלתי לצפות בסרטים האלה, וזה היה כאילו אכלתי דרכם. בגלל שבאותה תקופה הייתי בדיאטה, ראיתי אותם מסופקים ודמיינתי שאני במקומם, אבל לא הרגשתי רע עם עצמי, כי הם אכלו בשבילי. זה עזר לי להתאפק. הייתי מאוד גאה בעצמי.
"מאחר שהמצולמים היו רובם שמנים, אמרתי לעצמי, 'איך לא בא לי להיראות כמוהם', וזה עזר לי להמשיך להרעיב את עצמי. היום, כשאני נמצאת בקבוצות של אנשים עם הפרעות אכילה, אני מבינה שהדבר הזה משותף לכולם. כולן אומרות: 'גם אני צפיתי בזה כדי לרדת במשקל'. זה משהו מטורף".
בחופשה שבין שנת הלימודים השנייה לשלישית כבר שקלה את עצמה תריסר פעמים ביום, אחרי כל פעולה, כמו אכילה־שתייה־הליכה־שירותים, ואז מצאה אפליקציות המחשבות את הקלוריות שאדם אוכל מדי יום. "ספרתי הכל: גם את התה והקפה ואפילו את המסטיקים - ארבע קלוריות כל אחד. באותה תקופה כמעט לא אכלתי. ממש פחדתי מפחמימות. ואם במקרה אכלתי ביום מסוים יותר מ־200 קלוריות, עשיתי ספורט כפול כדי להעניש את עצמי".
"הרגשתי מלכה. הרגשתי שאני שולטת בעצמי, בגוף שלי ובחיי, שהכל בידיים שלי ושאני מסוגלת לעשות הכל. מבחינתי זו הייתה הצלחה אדירה - הרגשה שלא הייתה לי מעולם"
בהמשך נכנסה לסרטונים שעלו לה בפיד, ובהם בנות מתעדות את עצמן ומספרות מה הן אוכלות, כמה קלוריות הן צורכות ומדווחות על משקלן - כולן בנות עם הפרעות אכילה. "התוכן החינמי הלא מצונזר הזה דפק אותי. פתאום הרגשתי שמה שאני עושה זה נורמלי לגמרי".
לשנת הלימודים השלישית חזרה כשהיא שוקלת עשרה קילו פחות. "כולם התפעלו. שמעתי מסביבי 'כל הכבוד', וזה עודד אותי להמשיך להחמיר עם עצמי. הרגשתי מלכה. הרגשתי שאני שולטת בעצמי, בגוף שלי ובחיי, שהכל בידיים שלי ושאני מסוגלת לעשות הכל. מבחינתי זו הייתה הצלחה אדירה - הרגשה שלא הייתה לי מעולם".
5,000 קלוריות ביום
זה היה המצב כשנורה אדומה נדלקה אצל המורה בקורס שהבחינה במצוקה שצצה בין הרִקמות שעל מכנסי הג'ינס. משם קצרה אך רבת מהמורות הייתה הדרך לניהול מלחמה בהפרעת האכילה שלה, שעדיין נמצאת בעיצומה.
"הפסיכולוגית שהגעתי אליה הפנתה אותי למכון להפרעת אכילה של קופת חולים", מספרת נוי. "הגעתי לשם כשאני שוקלת 47 קילו, נמוך מהיעד שחתרתי אליו, אבל לא הצלחתי להפסיק לרדת. אכלתי אז תפוח במשקל 100 גרם בבוקר, בערב עוד פרי או יוגורט קפוא, וביניהם שתיתי המון קפה. שם נתנו לי תפריט מסודר ואמרו שאני חייבת להתחיל לאכול. אמא שלי דאגה שאבצע את ההוראות, ולא הייתה לי ברירה. אבל ברגע שהתחלתי לאכול, התחיל אצלי רעב קיצוני. הגוף שלי היה במחסור כל כך גדול של שריר ושומן לאורך כל כך הרבה זמן, שכל דבר שהכנסתי לפה - הגוף רצה עוד ועוד. הגעתי למצב שגם 5,000 קלוריות ביום לא סיפקו אותי. הייתי רעבה ביום ובלילה, וזה יצר אצלי בולמוסי אכילה. הייתי קמה באמצע הלילה, אוכלת כל מה שהיה בבית, מכינה לעצמי פנקייקים, פותחת את הפריזר, אוכלת מתוקים קפואים ומה לא. לפעמים, מרוב חרטה, הייתי זורקת אוכל לפח, ואז בגלל תחושת הרעב - מוציאה מהפח ואוכלת אותו. הבולמוסים נעשו ממש בלתי נסבלים. התחרטתי שאכלתי, שנאתי את עצמי ואת גופי, והמשקל עלה מהר כי דפקתי לעצמי את חילוף החומרים בגוף. כל דבר שהכנסתי לפה הגוף אגר כשומן. המצב הפיזי שלי השתפר כביכול, אבל המצב הנפשי הידרדר. במיוחד היה לי קשה עם היעדר תחושת השליטה. הרגשתי שהכל מתפרק".
"לפעמים, מרוב חרטה, הייתי זורקת אוכל לפח, ואז בגלל הרעב - מוציאה ואוכלת אותו. הבולמוסים נעשו ממש בלתי נסבלים. שנאתי את עצמי"
בחופשה שבין שנה שלישית לרביעית הופנתה נוי לאשפוז יום במחלקה להפרעת אכילה באחד מהמרכזים הרפואיים בארץ. שם טופלה שש שעות בכל יום במשך חודשיים. "בכל פגישה הדיאטנית שקלה אותי, וברגע שראיתי שהמשקל עולה התחלתי לבכות בלי הפסק. הרי עבדתי כל כך קשה כדי לרדת במשקל, ועכשיו אני עולה ועולה. יחד איתי טופלו שם אנורקסיות ובולימיות, ואני הרגשתי שאני לא מתאימה לשם, כי אני לא רזה מספיק כמוהן, לא מקיאה, לא משתמשת מספיק במשלשלים. גם אני רציתי להקיא, אבל פחדתי וקינאתי במי שיכולה".
אחרי חודשיים הועברה, בגלל מצבה הנפשי הקשה, לאשפוז יום בבית חולים לבריאות הנפש. "שם התחלתי להקיא", היא אומרת. "יום אחד עלה לי בפיד סרטון של מישהי שצילמה את עצמה אוכלת ואז מקיאה בעזרת מברשת שיניים שדחפה לגרון. ניסיתי את זה בבית, והצלחתי. זה היה השפל הכי גדול בחיי - גועל פיזי ונפשי, הוריי, שעשו הכל כדי שאבריא אבל לא ידעו איך עוד לתמוך בי ולהתמודד איתי, בן זוג חדש שנאלץ להכיל אותי, הסביבה שצריכה לסבול אותי. עם כל הרצון הטוב של כולם ידעתי שבעצם אף אחד לא מסוגל להבין בהיגיון שלו מה אני עוברת".
"יום אחד עלה לי בפיד סרטון של מישהי שצילמה את עצמה אוכלת ואז מקיאה בעזרת מברשת שיניים שדחפה לגרון. ניסיתי את זה בבית, והצלחתי. זה היה השפל הכי גדול בחיי"
בתום ארבעה חודשים של אשפוז יום היא חזרה ללימודים, והפעם עם הגדרה רפואית חד־משמעית: בולימיה. "אני חייבת לציין לטובה את הצוות הנהדר של המכללה, במיוחד את יאיר ברק, ראש המחלקה שלי, שסייע גם במהלך האשפוזים. צוות המכללה הוא בעצם היחיד שממנו אני מרגישה תמיכה וקבלה לא מסויגת, הכלה וגם אהבה".
לפרויקט הגמר לתואר הראשון היא קוראת "חוזר חלילה". מדובר בסרט קצר בן שש דקות (בהנחייתה של מלי דה-קאלו) שמשלב צילומי וידיאו עם אנימציה. "הסרט מתאר לילה די מוכר אצלי, של בולמוס והקאות וחוזר חלילה, לופ אינסופי. הוא נגמר במוזיקה של שעון מעורר שהולכת ומתגברת ומתחיל במוזיקה הזו שהולכת ונעלמת. זה מה שמחבר את הסוף להתחלה".
איך הגעת להחלטה לעשות סרט על הבולימיה שלך?
"היה ברור שזה יהיה הנושא, כי זה מה שמעסיק אותי. בהתחלה חשבתי שיהיו רק צילומי וידיאו, אבל ראש המחלקה ואני הגענו למסקנה שאנחנו רוצים לתאר את המלחמה התודעתית שהולכת לי בראש בזמן הבולמוס. יש ממש מלחמה בין הקול הבריא לקול של הפרעת האכילה. זה כמו ריב בין שניים שאומרים: תפסיקי־תמשיכי! הוויכוח הזה בין הקולות בראש שלי משתקף בעזרת אנימציה המשתלבת עם צילומי הווידיאו, שבהחלט אינם קלים לצפייה".
איפה את נמצאת היום מבחינת הטיפול בהפרעת האכילה?
"אני עדיין נמצאת בלופ של אכילה והקאה וממתינה לטיפול יותר אינטנסיבי ב'בית מאזן', שהוא תחלופה נעימה יותר לאשפוז".
איך את מרגישה כשאת רואה את הסרט שלך?
"עד היום קשה לי מאוד לצפות בו".
"הקורונה החריפה מאוד את תופעת הפרעות האכילה"
את רצף הנזקים שהקורונה מייצרת לא תמיד אפשר לכמת, אבל כבר ברור שאחת ההשפעות ההרסניות של המגפה היא עלייה חדה בהפרעות אכילה, כפי שאומרת עמית גנור, מנכ"לית "עתיד", עמותת הדיאטנים בישראל ומחברת הספר "תזונת המעגלים הנשית".
"העלייה מתבטאת הן בזמני המתנה ארוכים לטיפול במחלקות הייעודיות להפרעות אכילה, הן בהמתנה לדיאטניות שמטפלות בהפרעות אכילה בקהילה (קופות החולים) וגם לדיאטניות שמטפלות באופן פרטי".
האם מדובר בהחמרה חוצת מגזרים?
"עדיין אין לי נתונים מבוקרים אלא רק התרשמות מהשטח של אנשי מקצוע מכל סוגי הטיפול: הציבורי, הקהילתי, הפרטי. התופעה בהחלט התגברה אצל בני נוער, במיוחד אצל בנות עשרה, שהן האוכלוסייה המועדת מלכתחילה ללקות בהפרעות אכילה (90% בנות מול 10% בנים)".
הסיבות, לדבריה, מגוונות: "סגרים וניתוק, בידוד חברתי, חרדה קיומית ואווירת סיר לחץ, סדר יום לא מסודר, שהייה רבה יותר ברשתות החברתיות והתמכרות לתוכניות שבהן עוסקים בדימוי גוף - בנות רואות נערות גבעוליות שנראות מאושרות ורוצות להיות כמוהן".
איך מונעים הידרדרות להפרעת אכילה?
"הורים צריכים לגלות ערנות ולהיות מודעים מאוד למצב. אם הם מבחינים בתחילתו של תהליך, חשוב לפנות לעזרה מקצועית. כשלא מאבחנים ולא מטפלים בזמן, יש סכנה מוחשית להידרדרות להפרעת אכילה, שהיא מחלה קשה. חשוב מאוד להיזהר ממטפלים שרלטנים ולפנות רק לאנשי מקצוע מורשים על ידי משרד הבריאות".
