כמו רוב הילדים, הבת שלי משוגעת על ימי הולדת. כבר למחרת החגיגות, היא יוצרת טבלת ייאוש חדשה עד יום הולדתה הבא. כמו רוב המבוגרים שחצו את גיל 30, אני פחות מתלהבת מימי הולדת. בתור התחלה, בגלל הגיל. כלומר, העובדה שבכלל יש דבר כזה "גיל". כי אם שואלים אותי, גיל זה דבר לגמרי מיותר.
אני בהחלט מבינה למה גיל נחוץ בשנים הראשונות, כן? אין ספק שחשוב לדעת שלתינוק כבר מלאו שנה והגיע הזמן שיגיד משהו ומתי לרשום לבית הספר, ואצלנו גם יש את הצבא. אה, ולא יזיק לדעת שאת מתקרבת לגיל 35, משמע שהביציות שלך כבר עשו לך שימוע. אבל בואו נגיד שמגיל 40, אפשר לגמרי לוותר על הגיל. צריך ליזום הצעת חוק שבה אנשים בגיל הזה יוכלו לקפוץ למשרד הפנים, למסור את תעודת הזהות שלהם ולקבל אחת חדשה. תהיה בה רק תמונה, ואולי גם החודש והיום שבו נולדת (לא חייבים לבטל לגמרי את החגיגה), אבל זהו. בלי שנה.
מהשלב הזה אנשים פשוט יוכלו להצהיר שהם "בפורטיז". אפילו אם כרונולוגית למעשה הם כבר יהיו ב"פיפטיז" או אפילו ב"סבנטיז". זה לא משנה. מרגע שנכנסת לשלב "הפורטיז", כל מה שחשוב זה רק איך אתה מרגיש ואיך אתה נראה.
עכשיו אוקיי. נניח שמגיע הרגע שבו הגב שלך מתחיל לחרוק ומהפה שלך יוצאות מילים כמו "הופה'לה". אז במקרה כזה את מגיעה למחשא"ה (מדור חשאי שבודק את הגיל שלך בשושו), והפקידה מקלידה את תעודת הזהות שלך ומבשרת לך בדיסקרטיות שלמרות שהיא באופן אישי לא הייתה נותנת לך יום מעל 50, מתברר שאת חיה כבר 63 שנה בעולם הזה ורשאית לצאת לפנסיה.
בעולם של הגו"ג, חוק "ביטול הגיל" בכלל יוכל להפוך לשוס. בטח בכל מה שקשור לאפליקציות. חסל סדר סינון מצד אחד ושקרים מצד שני. היא לא תכניס טווח של 40 עד 50, אתה לא תיאלץ לחשוף בדייט שאתה בעצם בן 60 אבל ממש רצית צ'אנס איתה. "הוא נראה ממש טוב, הוא מצחיק והוא בפורטיז", תספרי לחברה על הבחור שהכרת בטינדר. אם המראה שלו תואם לתמונה, מה זה משנה?
מצד שני, זה לא יפתור את הבעיה של פילטרים ותמונות לא עדכניות, כך שעדיין יש לנו בעיה. מה שמוביל אותי לבעיה נוספת שיש לי עם ימי הולדת: חשבון הנפש. הקטע עם ימי הולדת הוא שאנחנו יודעות בדיוק איפה היינו שנה קודם. ובמקרה שלי, אחרי שהתגרשתי, יום ההולדת הפך ליום הקבוע שבו אני עושה השוואות בין מה שקורה איתי היום לעומת השנה החולפת, ובמקביל תוהה מה יהיה איתי בשנה הבאה.
זה מתפרס על פרמטרים רבים: אימהות, עצמאות, עבודה, זוגיות. אם ביום הולדת מסוים, למשל, מצאתי את עצמי לבד וכמהתי לאהבה, שאלתי את עצמי "מה יקרה בעוד שנה? האם אמצא עד אז את פרק ב' שירעיד לי את הלב?". בחלוף שנה, אם אכן דברים שייחלתי להם קרו, ימי ההולדת עברו עליי יחסית בנעימים. אבל אם מצאתי את עצמי דורכת במקום, הם הפכו בעיקר לתזכורת מדכאת.
ולמה אני כותבת את כל זה? כי השבוע יש לי יום הולדת. ובעוד שיש דברים טובים שבהחלט קרו מאז השנה הקודמת, יש דברים שלא. ועדיין, השנה אנסה לחגוג וליהנות עד כמה שאפשר. כי איך אומרים? לפחות עם הזקנה מגיעה גם תובנה. ואין משפט נכון יותר: עדיף להתבגר בשנה, מאשר האלטרנטיבה.
