סיפורן של אביבה לנדאו מתל־אביב (84), שרטטת ומזכירה בגמלאות, אלמנה, אם לשלוש בנות, סבתא לשמונה נכדים וסבתא רבתא לארבעה נינים ונכדתה, גל שטרן מתל־אביב (24), סטודנטית לפסיכולוגיה וניהול, מנהלת פרויקטים בחברת הייטק:
גל: "לפני חודש וחצי שכבתי במיטה אצל הוריי אחרי ניתוח לייזר לתיקון הראייה. ראיתי מטושטש ולא יכולתי לראות מסך או לקרוא, אז הקשבתי לשיחת טלפון של אמא שלי עם אחת מאחיותיה. הן דיברו על נסיעתן הקרבה לפולין יחד עם סבתא אביבה, שלא הסכימה לדרוך על אדמת פולין מאז המלחמה".
אביבה: "כל השנים היה לי פחד לנסוע לפולין, שאדמתה רווית דם. איך אסע לפולין? איפה שהיה הגטו יש היום קניון".
גל: "שמעתי את אמא שלי אומרת, 'אולי נמצא את הקבר של אנה'. שמעתי על אנה כל חיי. היא הייתה הנוצרייה שהחביאה את סבתא במלחמה".
אביבה: "נולדתי בוורשה, וכשהנאצים כבשו את פולין נשארנו בבית שלנו, שהיה בגטו. כשהתחילו הסלקציות, התחבאנו. הייתי מקוררת והשתעלתי, וכולם במחבוא אמרו שאני חייבת לצאת, אחרת יגלו את כולם. לכן יצאנו, ואז קראו לנו לסלקציה. הגענו לכיכר השילוח, שנקראה בגרמנית אוּמשְלאג פְּלאץ. היו שם המון אנשים מורעבים וגרמנים שמיינו את היהודים, מי לחיים ומי למוות. הרכבות שעמדו לצאת לטרבלינקה כבר עמדו ממול.
5 צפייה בגלריה
משפחתה של אביבה אחרי המלחמה: הוריה, גניה ודוד ברכפלד, ואחותה הגדולה הדסה
(צילום: אלבום פרטי)
"אחותי הדסה ואמא נשלחו בחזרה לגטו, אבא ואני נשלחנו למוות. אבא חשב מהר מה אפשר לעשות כדי להציל אותנו, הוריד שעון זהב יקר ונתן לגרמני שעבר לידו. הגרמני לקח את השעון והחזיר את אבא לגטו כשרובה נעוץ בגבו. נשארתי לבד.
"פתאום בא גרמני שקיבל שוחד ממשפחה יהודית עשירה כדי להבריח ילדה מהתור. הוא קיבל תמונה של הילדה, וכנראה שהייתי דומה לה. הוא הכניס אותי למזוודה שבתוכה שמיכה ולקח אותי לבית של המשפחה העשירה. כשהם פתחו את המזוודה, הם ראו את הטעות הנוראה. לא יכולתי, כמובן, להישאר אצלם, אז הוא זרק אותי עם המזוודה והשמיכה ברחוב. בבית היו בטוחים שנשלחתי למוות.
"כעבור כמה ימים מישהו מהמכרים של אבא אמר לו שראה אותי מסתובבת ברחוב פרסובסקי. אבא לא האמין. כשהוא בא לקחת אותי, הוא אמר, 'את לא עוזבת את השמיכה הזו בחיים שלך'. כיום השמיכה נמצאת ב'יד ושם'. אני חושבת הרבה על הילדה שהייתה אמורה להיות במזוודה. אני חיה את החיים במקומה. אם אגלה שהיא שרדה אשמח מאוד, אבל קשה לי להאמין.
אביבה: "הייתי בת שש כשהגעתי לאנה, שהתגוררה בוורשה היא הייתה לי כמו אמא, אהבה אותי ודאגה לי. אחרי כמה זמן כבר לא זכרתי שיש לי הורים אחרים. באיזשהו שלב אבא אמר לה, 'אין לי יותר כסף, תעשי עם הילדה מה שאת מבינה', אבל אנה שמרה עליי"
"כשאבא הבין שלא אשרוד בגטו, הוא הלביש אותי חם, נתן לי בקבוק עם חלב חם והושיב אותי מחוץ לגטו, בתקווה שתעבור אישה שתרחם עליי ותיקח אותי. מדי כמה שעות הוא הציץ דרך הגדר לראות אם כבר לקחו אותי. ישבתי שם עד הלילה. אני לא כועסת עליו, הוא ידע שאין לי הרבה סיכוי לשרוד. זה היה צעד של ייאוש. כשהוא ראה שאני עדיין שם, הוא לקח אותי בחזרה לגטו.
"כמה זמן אחר כך תפסו אותי והעלו אותי על עגלה מלאה אנשים, בדרך לשילוח. שנייה לפני שהעגלה נסעה, יהודי שהכיר אותנו הוריד אותי מהעגלה, מתחת לאפם של הגרמנים. שוב ניצלתי. כמה ימים אחר כך אבא החליט שזהו, צריך להוציא את אחותי ואותי מהגטו. הוא מצא שתי נוצריות שהסכימו לקבל אותנו תמורת תשלום אחרי שראו תמונה שלנו ובדקו שאין לנו מראה יהודי. כל אחת מאתנו הגיעה לנוצרייה אחרת. אני, שהייתי אז בת שש, הגעתי לאנה, רוסייה שהתגוררה בוורשה וקראה לי זוֹשה. היא הייתה לי כמו אמא, אהבה אותי ודאגה לי. אחרי כמה זמן כבר לא זכרתי שיש לי הורים אחרים. מעת לעת אבא נתן לה כסף לאוכל בשבילי. יום אחד גנבו לאמא שלי את האבנים הטובות שבהן אבא שילם. אבא אמר לאנה, 'אין לי יותר כסף, תעשי עם הילדה מה שאת מבינה', אבל אנה שמרה עליי ואפילו אמרה שאם בסוף המלחמה ההורים שלי לא יחזרו, אשאר אצלה.
5 צפייה בגלריה
אביבה ואחותה הדסה בגטו ורשה, דצמבר 1942. זו התמונה שנשלחה כדי להוכיח שהילדות לא נראות יהודיות ולכן אפשר להחביא אותן
(צילום: אלבום פרטי)
"אחרי שנתיים אנה כבר פחדה שיגלו אותי, ושלחה אותי לכנסייה ששכנה בתוך בית אבות. לא רציתי להיפרד ממנה ובכיתי. כשנגמרה המלחמה, אבא בא לקחת אותי משם ומצא אותי במצב איום ונורא, עם בטן נפוחה מרוב רעב ולבושה בסמרטוטים. הוא פרץ בבכי. בהתחלה קראתי להורים שלי דוד ודודה, חשבתי שאני נוצרייה וביקשתי להתפלל. גם אחותי, שהייתה אצל הנוצרייה השנייה, שרדה, ואחרי שנה בפולין היגרנו כולנו לפריז, שם קרובי משפחה עזרו לנו. ב־1949 עלינו ארצה ולא דיברתי על כל מה שקרה לי במלחמה עד שהנכדה הבכורה שלי עשתה עבודת שורשים.
אביבה: "במכתב האחרון לפני מותה, בשנת 1985, אנה הודתה לי על זה שאני זוכרת אותה. לא ידענו איפה היא קבורה, כי לא היו לה שארים. הבן היחיד שלה, בודאן, נרצח במלחמה בגלל פעילותו במחתרת"
"לאורך השנים התכתבתי עם אנה, שהמשיכה לקרוא לי 'זוֹשה הקטנה' גם כשהייתי מבוגרת. אבא שלי שלח לה כסף, תפוזים ומתנות, ותמיד אמר לי, 'אסור לך לשכוח את אנה לעולם, היא הצילה אותך'. גם במכתב האחרון לפני מותה, בשנת 1985, היא הודתה לי על זה שאני זוכרת אותה. לא ידענו איפה היא קבורה, כי לא היו לה שארים. הבן היחיד שלה, בודאן, נרצח במלחמה בגלל פעילותו במחתרת".
גל: "כששיחת הטלפון של אמא שלי ודודה שלי הסתיימה, אמרתי לאמא שלי, 'אולי אני יכולה לברר איפה הקבר של אנה? מה אכפת לי לנסות? ממילא אני שוכבת במיטה ומחפשת איך להעביר את הזמן'. ביקשתי מסבתא לצלם כמה מכתבים מאנה, כדי שאראה את הכתובת. על אחד המכתבים היה כתוב ששם משפחתה הוא נקלסובה ועל השני נקלוס, והכתובת לא הייתה ברורה. ידענו שהיא עברה מוורשה לעיירה כלשהי, אבל לא הצלחנו לקרוא את שם העיירה. אמרתי לעצמי, אוקיי, איך מגיעים לקבוצות פייסבוק פולניות? כתבתי Poland ,Polska ו־Warszawa בפייסבוק, הגעתי לכל מיני קבוצות וכתבתי שסבתא שלי רוצה לפקוד לראשונה בחייה את הקבר של האישה שהצילה אותה.
"היו המון לייקים ותגובות כגון 'בהצלחה, הלוואי שתמצאי', וחיברו אותי לכל מיני היסטוריונים. אחד המגיבים כתב שאין שם משפחה כזה, נקלסובה, ושזה חייב להיות נקלוס, ומצא תעודת זהות של אנה נקלוס עם שנת לידה ופטירה שהתאימו למה שידענו. עדיין לא אמרתי שום דבר לסבתא, כי רציתי להיות בטוחה ב־100 אחוז. בשלב זה מישהי כתבה לי שהעיירה שעל המעטפה היא קוז'יניצה, והמליצה לי להצטרף לקבוצת הפייסבוק של העיירה. שאלתי אם מישהו הכיר אותה, קיווינו שמישהו יידע לשפוך אור על מי שהיא הייתה. בתגובה, מישהי תייגה שתי נשים והוסיפה כמה סימני קריאה. תוך שעה הגיבה מישהי בשם אנייסקה, שסיפרה שאנה נקלוס הייתה אחות של סבתא שלה! התחלתי להתכתב איתה בפולנית, בעזרת גוגל טרנסלייט, והיא סיפרה שאנה סיפרה לה רבות על סבתא שלי, זושה. כשסיפרתי לה שלסבתא יש נינה בשם אלכס־אנה, על שמה, היא מאוד התרגשה. אמרתי שסבתא מגיעה לוורשה בעוד ימים אחדים ושתשמח לפגוש אותה ואת משפחתה. בהמשך התכתבתי עם קרובות נוספות של אנה, שהתרגשו לגלות שיש אנשים מסביב לעולם שזוכרים אותה. הן שלחו לי המון תמונות של אנה, דבר שמעולם לא היה לנו.
גל: "לא הצלחנו לקרוא את שם העיירה על המעטפה. אמרתי לעצמי, אוקיי, איך מגיעים לקבוצות פייסבוק פולניות? כתבתי Poland ,Polska ו־Warszawa בפייסבוק, הגעתי לכל מיני קבוצות וכתבתי שסבתא שלי רוצה לפקוד לראשונה בחייה את הקבר של האישה שהצילה אותה"
"כשהבנתי שזה זה ואין כאן טעות, צלצלתי לסבתא ואמרתי לה, 'נכון אתמול התחלתי לחפש מידע על אנה? אני מבקשת שתבואי היום להורים שלי'. היא הגיעה, נרגשת, והושבתי אותה מול המחשב. התחלתי לספר לה על הממצאים. היא הייתה בהלם. כשהראיתי לה תמונות של אנה, היו לה דמעות בעיניים.
"לפני שסבתא ואמא נסעו לפולין הכנו תמונה ממוסגרת של סבתא עם הנינה שקרויה על שם אנה, וסבתא צילמה את כל המכתבים שאנה שלחה לה. לצד ההתרגשות במשפחה, היה גם לחץ. בכל זאת, סבתא לא הייתה בפולין 75 שנה, והתרגשות יכולה להיות מסוכנת בגיל הזה".
אביבה: "נחתנו בוורשה בספטמבר האחרון והתחלנו לטייל. דיברתי פולנית ופתאום השפה חזרה אליי. כשביקרנו באומשלאג פלאץ, הצטמררתי. הנה אני בוורשה, עומדת במקום שבו כמעט איבדתי את חיי.
"ביום השלישי נסענו לקוז'יניצה. בבית הקברות פגשנו את קרובות המשפחה של אנה והנחתי פרחים על קברה. אחר כך ישבנו בבית קפה וסיפרתי להן את סיפור ההישרדות שלי. זו הייתה חוויה מרגשת בצורה בלתי רגילה לשני הצדדים, והן אמרו 'זה נס'. נפרדנו בחיבוקים. כל השנים חזר אליי חלום שבו אני מחפשת בית ולא מוצאת. באותו לילה חלמתי שאני מוצאת את הבית".
גל: "הצטערתי שלא יכולתי להצטרף לנסיעה. יש עכשיו במשפחה תחושה של סגירת מעגל, שהצלחנו לאפשר לסבתא שלי לשמוע עוד על הסיפור שלה ולפגוש אנשים שקשורים אליו".
אביבה: "למעשה אני עדיין שם וקשה לי לעכל את זה. פגישה עם המשפחה של אנה, זה לא משהו שהאמנתי שיקרה. אני מרגישה כאילו השתחררתי ממשהו".
גל: "קצת מוזר שהכל קרה בזכות ניתוח עיניים. בסך הכל רציתי לראות קצת יותר טוב, ובסוף פתחו לי את העיניים, תרתי משמע. הלכתי לשפר את הראייה וחזרתי עם תגליות. עכשיו אנחנו מתכננים להגיש בקשה להכיר באנה כחסידת אומות העולם".
שורה תחתונה: "אם יש לכן חור לא ברור בהיסטוריה המשפחתית, כדאי לטרוח ולברר. כל המידע זמין, צריך רק לחפש. אין ספק שזה שווה את הזמן".
