כשהטלפון של כוכבה הררי (80) הונח על השולחן, לא היה אפשר שלא להבחין שעל שומר המסך שלה מתנוסס השער בכיכובה מ"לאשה", ובו מופיעה אישה צעירה ויפהפייה. "עברו עשרות שנים מאז, הייתי בת 21, ואני עדיין מתרגשת מזה. השער הזה הולך איתי לכל מקום", היא מתמוגגת.
את הנסיבות שהובילו אותה אל שער "לאשה" היא זוכרת במעורפל: "נדמה לי שהלכתי להצטלם לתמונות פספורט, והצלמת אמרה לי שאני מאוד יפה ושאלה אם אני מוכנה לעשות תמונות סטודיו. היא שלחה את התמונות למערכת 'לאשה' וכמה שבועות אחרי זה מצאתי את עצמי מככבת על השער. בכלל לא עשו עליי כתבה, רק את השם שלי רשמו".
שמה היה אז כוכבה צעירי. היא עלתה לארץ מתימן עם הוריה וחמשת אחיה במבצע "מרבד הקסמים" בשנת 1950. היא הייתה אז רק בת תשע, אבל היא זוכרת היטב את המסע הרגלי שארך כשנתיים, עד שהגיעו למחנה בסמוך לעדן, שם חיכו להם מטוסים מישראל. "הלכנו במדבר, שיירה ארוכה ושקטה, בחום ובסופות, הרבה מתו בדרך ולא זכו להגיע", היא מספרת. "כשהגענו, שמו אותנו בבית עולים בעין־שמר ומשם העבירו אותנו למעברה בכפר שלם בתל־אביב. אבא שלי כבר היה שבור מהמסע ולא היה יכול לעבוד, ואמא שלי פרנסה לבד תשעה ילדים, ששלושה מהם נולדו פה. בגיל 14 נאלצתי לצאת לעבוד אחרי בית הספר בניקיון מדרגות".
"במשך שנים לא יכולתי לישון בלילות, רוב היום הייתי כמו זומבי. הוכרתי כנכת צה"ל והתביישתי בזה. מאז אני מייסרת את עצמי, איזה חוסר אחריות להשאיר בבית שלושה ילדים קטנים וללכת למלחמה"
איך הפכת לזמרת?
"יום אחד ניקיתי מדרגות ברחוב יהודה הלוי ושרתי לי להנאתי. יצא אליי אחד הדיירים, ניצול שואה ערירי שניגן על פסנתר, ואמר לי שאני שרה מאוד יפה. הוא הציע לי עסקה: הוא ילמד אותי לשיר ואני אנקה לו את הבית. התברר שהוא היה חלק מחבורת מוזיקאים וביניהם היה שלמה וייספיש, שכתב שירים מאוד פופולריים כמו 'סימונה מדימונה' ו'בדרך מאילת'. יום אחד הוא הציע לי לנסוע איתו לכנרת, לשיר בכנס של הצנחנים. ככה נכנסתי לעניינים והגעתי ללהקה צבאית. בהתחלה הייתי בפיקוד צפון ואחר כך בפיקוד מרכז, עם צדי צרפתי, אביבה פז ודני ליטאי. הייתי סולנית הלהקה, השתחררתי ככוכבת והתחלתי להופיע ב'מועדון התיאטרון' וב'הבימרתף'. שמעון דז'יגאן, הקומיקאי היידישאי המפורסם, ראה אותי ולקח אותי לסיבוב הופעות שלו באוסטרליה שנמשך ארבעה חודשים. שם התחלתי לשיר גם ביידיש". הררי חזרה לישראל והמשיכה להופיע. בין השאר מזוהים איתה שירים כמו "זמר לגדעון" שכתבה נעמי שמר, "עלם ועלמה" ו"הצריף הקטן" ("התדעו את הצריף הרעוע") שכתב לה משה וילנסקי.
את בעלה, עו"ד יעקב הררי (91), הכירה כשנתבעה על ידי אקורדיוניסט שהופיע איתה על הלנת שכר. "באתי לעורך דין כדי לבדוק איך אפשר לפתור את זה, ובסוף התחתנתי איתו" (צוחקת). לבני הזוג נולדו שלושה ילדים: עו"ד יריב הררי (51), נשוי ואב לשניים, שעובד עם אביו במשרד המשפחתי; סיגל קפלן (54), יועצת משפחתית ומדריכת הורים ואם לשלושה ילדים, והבכורה, הזמרת ורד הררי ז"ל, שנפטרה לפני שבע שנים בגיל 51 מסרטן השד. היא הותירה את בעלה, המוזיקאי שי וצר, ושני ילדים. "ורד עליה השלום לא רצתה טיפולים, אפילו ניתוח לא רצתה", מספרת הררי. "מה לא עשינו, רציתי ללכת איתה לבית־משפט כדי להכריח אותה לקבל טיפולים, אבל ירדתי מזה. היה לה גורו שהיא הלכה איתו עד הסוף, למרות שהסוף היה ידוע מראש".
צעקה מהמדבר
לאחר יותר מעשר שנים פוריות, הקריירה של הררי נקטעה באחת. במהלך מלחמת יום הכיפורים היא נסעה לשמח חיילים בשדה הקרב, נפצעה בראשה וחדלה לשיר.
איך נפצעת?
"עברתי חוויות מאוד קשות בתקופת המלחמה בסיני, עוד לפני הפציעה. היו מקרים שאמרתי, 'זהו, אני לא רואה יותר את הילדים'. גם עכשיו כשאני מדברת על זה אני מתה מפחד. יום אחד לקחו אותנו להופיע בג'בל עתקה. מסוק הוריד אותנו והתרומם בחזרה, ורמקול ענק פשוט עף לי על הראש. איבדתי את ההכרה ופינו אותי. הייתי במצב ממש קשה, איבדתי את השמיעה, הזיכרון שלי נפגע, ובעיקר סבלתי מפוסט־טראומה - ואז עוד לא אבחנו את זה. במשך שנים לא יכולתי לישון בלילות, רוב היום הייתי כמו זומבי. הוכרתי כנכת צה"ל והתביישתי בזה. מאז אני מייסרת את עצמי, איזה חוסר אחריות להשאיר בבית שלושה ילדים קטנים וללכת למלחמה".
"את הצעקה שאני צועקת על הבמה לקחתי מאישה שהלכה איתנו במדבר. מהלך המסע נולדו לה שני בנים. איך שירדנו מהמטוס אמרו לה, 'אנחנו ניקח את הילדים, נחזיר לך אותם אחרי שתסתדרי', וכעבור שבועיים באו ואמרו לה ששניהם נפטרו. מילא תיקחו אחד, אבל את שניהם?"
מאז הבליחה מדי פעם בתפקידי משחק, בעיקר בתיאטרון לילדים ולנוער ע"ש אורנה פורת וגם בסרטים, ביניהם "מבצע יונתן" (שם גילמה את אחת החטופות) ו"זוהר" (היא שיחקה את אמו). "התגעגעתי לבמה, אבל לשיר לא יכולתי כי השמיעה שלי נפגעה. אני לא שומעת כלום בלי מכשירי שמיעה ואני לא יכולה לשים אוזניות. עשיתי הסבה מקצועית, למדתי קוסמטיקה ופתחתי מכון יופי", היא מספרת.
לאחרונה חזרה הררי לבמה, ובימים אלה היא משחקת בהצגה "גלבי", עיבוד של חגית רכבי־ניקוליבסקי לספר שכתבה איריס אליה כהן על פרשת חטיפת ילדי תימן. הררי מגלמת את רומיה, עולה מתימן שאיבדה את אחד מילדיה. "מעולם לא שיחקתי ב'הבימה', זכיתי לקבל מתנה נהדרת ליום הולדתי ה־80", הררי צוהלת.
איך הגעת להצגה?
"אני מכירה את הבמאי רזי אמיתי המון שנים, וכשהמחזה התקבל ל'הבימה' הוא נלחם עליי. הם רצו לקחת שחקנית משלהם, אבל אני חושבת שהם לא מצטערים. אני מודה למנכ"ל נעם סמל ולמנהל האמנותי משה קפטן על האומץ להמר על הצגה בנושא כל כך רגיש".
הכרת משפחות שילדיהן נעלמו?
"הכרתי כמה מקרים כאלה. את הצעקה שאני צועקת על הבמה לקחתי מאישה שהלכה איתנו במדבר. היא ובעלה היו מאוד צעירים, ובמהלך המסע נולדו להם שני בנים. איך שירדנו מהמטוס אמרו לה, 'אנחנו ניקח את הילדים, נחזיר לך אותם אחרי שתסתדרי', וכעבור שבועיים באו ואמרו לה ששניהם נפטרו. מילא תיקחו אחד, אבל את שניהם? הייתי אז ילדה קטנה, אבל את הצעקה שהיא צעקה שם לא אשכח לעולם. את יודעת איך הם הודיעו למשפחות על ילדים שכביכול נפטרו? במגפון מהטנדר. 'משפחת זה וזה, הילד נפטר וקברנו אותו'. התייחסו לעולים כמו לחיות. כבר אז התחילו כל מיני סיפורים, היה חשד, אבל אנשים היו כל כך אסירי תודה על זה שהביאו אותם לפה, שלא עשו רעש.
"התמזל מזלי להשתתף בהצגה כל כך חשובה וכל כך טובה, מתברר שגם בגיל 80 אפשר להגשים חלומות. עכשיו אני חולמת להישאר ב'הבימה' ולקבל עוד תפקידים. הגזמתי, לא?".
