משהו כמו שנתיים שכבה המעטפה שהגיעה מבית הספר לסיעוד באיכילוב על מדף נידח בביתה של סיון קליין. לא מושלכת לפח, אך גם לא נפתחת. קליין, מגישת טלוויזיה ודוגמנית, הייתה זו שהרימה טלפון וביקשה שישלחו לה חוברת מידע על הלימודים, אך כשזו הגיעה, הדחיקה את זה. בכל זאת, לא פשוט פתאום לשנות מסלול, להשיל את הזהות הישנה ולתת למשהו חדש לצמוח. קליין, שנמצאת בפרונט מגיל 18, מאז זכתה בתחרות מלכת היופי ומשם במסלול מקוצר לטלוויזיה, התקשתה לקבל החלטה. "אני חושבת שאלמלא הסיפור עם הלידה של הבן הבכור שלי, בנו, לא הייתי מגיעה לזה בכלל".
זה קרה כשהייתה לקראת החודש השמיני להיריון עם בנה. "ערב אחד התחיל לי טפטוף. לא קלטתי שזו ירידת מים. זיו הגיע הביתה ועדכנתי אותו. הוא נלחץ והתקשר לרופא ששלח אותנו למיון. הגענו לבית החולים ב־11 בלילה ואושפזתי במחלקת טרום לידה.
"אני זוכרת שנכנסתי לשירותים וראיתי שאני מדממת. יצאתי משם עם המכנסיים למטה, לא היה אכפת לי, וצעקתי 'הלך התינוק'. זה איבוד צלם אנוש. אושפזתי עשרה ימים, קיבלתי שתי זריקות להבשלת הריאות של העובר. בשבוע 34, בנו נולד ונלקח לפגייה. הוא היה מאושפז חודש, והאחות שטיפלה בו סיפרה לי שהייתה עורכת דין עד שנולדה לה פגה, ואז הבינה שהיא רוצה להיות אחות. הקשבתי לה, אבל האסימון עוד לא ירד. רק בדיעבד הבנתי עד כמה מה שעברתי היה אירוע מכונן".
"נכנסתי לשירותים וראיתי שאני מדממת. יצאתי וצעקתי 'הלך התינוק'. זה איבוד צלם אנוש. רק בדיעבד הבנתי עד כמה מה שעברתי היה אירוע מכונן"
אם כל זה לא מספיק, זריקת האפידורל שקיבלה בלידה גרמה לקליין לשיתוק ברגל למשך כמה חודשים, והיא התקשתה לעמוד וללכת בכוחות עצמה. "אחרי הלידה ניסיתי לעמוד ונפלתי. הסביבה בהתחלה לא האמינה לי. הייתי גוררת רגל בבית תוך כדי שאני מחזיקה בקירות, ומיכל אנסקי, שהיא חברה טובה שלי, הייתה הולכת איתי ומורידה לי את היד כדי שאנסה לבד. אבא שלי, שהוא קטוע רגל, היה מגיע מירושלים והולך איתי יד ביד. הייתי עושה איתו סיבוב ברחוב כמו עלובה. היה קשה להתחבר לילד בתוך כל כך הרבה התמודדויות. קינאתי באנשים שהולכים.
"הייתי חודש וחצי בפיזיותרפיה פסיכית. ניסיתי הכל, גם דיקור. אחרי חודש וחצי הגעתי למאמן כושר שראה אותי צולעת על ההליכון, ואמר לי שאני עוד ארוץ. לא האמנתי לו", מספרת קליין ולא מצליחה לעצור את הדמעות. זה מחזיר אותה לימים המעוננים ההם.
אחרי שבנו חזר הביתה וקליין התחילה לחזור לעצמה, היא החלה להשתעשע ברעיון של הסבת מקצוע. "כשבנו היה בן עשרה חודשים התחלתי לברר. התקשרתי לאחות שליוותה אותנו ושינתה גם מסלול, ושאלתי אותה אם זה קשה. הרעיון הזה עלה והודחק. כשהבת שלי נולדה כבר ביקשתי שישלחו לי חוברת הרשמה, אבל אז העפתי אותה למדף מלא ניירת, כאילו זה חומר נפץ. זה נראה לי כמו הזיה. פחדתי מהשינוי הזה. זה הרגיש כמו משהו ששייך לחיים אחרים. למדתי בתיכון ביולוגיה, ואם לא הייתי זוכה בתואר מלכת היופי כנראה הייתי ממשיכה ללימודי רפואה".
"אחרי הלידה ניסיתי לעמוד ונפלתי. הסביבה בהתחלה לא האמינה לי. הייתי גוררת רגל בבית תוך כדי שאני מחזיקה בקירות. אבא שלי, שהוא קטוע רגל, היה מגיע מירושלים והולך איתי יד ביד. הייתי עושה איתו סיבוב ברחוב כמו עלובה"
העובדה שקליין נעדרה מהמסך בשנה שלאחר לידת בתה עזרה לרעיון להבשיל. "אחרי שילדתי הייתי בבית, לא מבחירה. אחרי שנה אינטנסיבית של הגשת התוכנית היומית 'הרדאר' ברשת 13, שירדה כשהייתי בחודש תשיעי, הופתעתי לגלות שאין הצעות. חשבתי שאלד ואחזור. זו הייתה תקופה מדכדכת. קשה נפשית להתמודד עם תקופות השקט האלה. קרו הרבה שינויים בעולם הטלוויזיה, הסתכלתי עליהם מהצד וחשבתי שאני כבר לא אהיה שם יותר, שנשארתי מחוץ ללופ. ואז, בוקר אחד קמתי ופשוט הלכתי פיזית להירשם. זה היה בינואר, חודשיים לפני פרוץ הקורונה. התכנון היה שעד תחילת שנת הלימודים עוד אתלבט".
אבל אז הגיעה הקורונה. "הקלפים נטרפו. הרבה תוכניות בטלוויזיה ירדו. אי־אפשר היה לנסוע לשום מקום והיו זמן ופניות לעשות שינוי. היה גם זמן לחשוב על מהות ומשמעות. כשהקורונה נחתה הבנתי שזה הזמן הנכון".
כשמבינים שהרעיון נבט מתוך טראומה, לא קשה לחזור לאותו המקום שבו זה קרה?
"מבחינתי, זו סגירת מעגל מושלמת למה שקרה לי. חוויתי טראומה מטורפת. כשאני נכנסת עכשיו לבית החולים ומנקה את הידיים עם הספטול (חומר חיטוי), זה מחזיר אותי לרגע ההוא בפגייה - שאני לובשת חלוק, מחטאת את הידיים ונכנסת לראות את בנו. יש לי גם אהבה לאנטומיה, לגוף האדם, לציוד מתכת. יש לי משיכה ואיזה ידע קדום. אני אוהבת בתי חולים. אני גם מאמינה שעוד אגיע לעבוד בפגייה".
אני קצת לייט בלומר
קליין (37), שסיימה תואר ראשון במשפטים במרכז הבינתחומי כולל התמחות, הלכה על מסלול הסבה לאקדמאים. היא סיימה שנה אחת ונשארה לה עוד שנה וחצי בטרם תהפוך לאחות מן המניין. זה יקרה באפריל 2023, מיד אחרי הבחינות של משרד הבריאות. כבר מההתחלה, קיבלה החלטה שלא תעזוב את עולם הטלוויזיה אלא תנוע בין שני העולמות. כרגע היא מנחה (לצד דפנה שחר) את תוכנית הנדל"ן השבועית "סודות הנדל"ן" (קשת 12), ומשמשת כמנחה מחליפה בתוכנית של "גלית ואילנית" וגם ב"פאולה וליאון".
בימים אלה, קליין משובצת במחלקת כירורגיית לב־חזה במסגרת התנסות קלינית. "ראיתי כבר שני ניתוחי חזה עם שלושת המנתחים הכי נחשבים במדינה", היא זוהרת. "אחד מהם נכנס לחדר ניתוח עם רמקול שהשמיע את When a man loves a woman. יש כאלה שבניתוח הראשון שלהם, הפנים מקבלות את הצבע של הקיר. יש כאלה שמקיאים. לי היה מדהים. אני אוהבת את האדרנלין. היה לי מרתק לצפות באחות חדר הניתוח, שיודעת מהלכי ניתוח שלמים ואיזה מכשיר הרופא צריך באותו רגע".
יש דברים שעוד קשים לך, שאת צריכה להשתפשף בהם?
"אני עדיין מפחדת להכאיב, לחטט כדי למצוא וריד, לדקור. הביאו לנו חיסונים לשפעת וביקשתי שייתנו לי לחסן חבר ללימודים. אני סאקרית של כל דבר שנותנים לי. שואלים מי רוצה לרוקן שתן, מיד אני אומרת 'כן!' זה למדוד כמה שתן החולה נתן ולהעביר לשקית. גם מזה אני מתרגשת. הפרשות גוף לא מטרידות אותי".
חשבת באיזשהו שלב לוותר לגמרי על הטלוויזיה?
"אני אוהבת לעשות טלוויזיה, אני אוהבת את המצלמה ואני אוהבת מאוד לראיין. שמתי לב שאני מראיינת גם רופאים שאני פוגשת. אני סקרנית ושואלת שאלות. בהתחלה היה לי נורא קשה, כי היה לי ברור שאני צריכה לעשות בחירה. שזה או־או. אבל אז זיו אמר לי, למה שלא תעשי גם וגם?".
"היו פידבקים אמביוולנטיים. לא הבינו למה אני הולכת על מקצוע שמנקים בו קקי. זה הציטוט. אדוה דדון אמרה לי שהמהלך הרואי, כי אין בו זוהר. זה מחמיא לי, אבל לא הלכתי בשם השליחות. אני שם כי אני אוהבת את זה"
מה הסביבה שלך אמרה על הצעד?
"היו פידבקים אמביוולנטיים. לא הבינו למה אני הולכת על מקצוע שמנקים בו קקי. זה הציטוט. אדוה דדון אמרה לי שהמהלך הרואי, כי אין בו זוהר. להיות רופאה זה זוהר. מחמיא לי שרואים בזה הרואיות, אבל לא הלכתי בשם השליחות. אני שם כי אני אוהבת את זה".
מה משאת הנפש שלך? באיזו מחלקה את רואה את עצמך אחרי הלימודים?
"אני רוצה להיות מיילדת. כבר אמרו לי שכל אחת שבאה רוצה להיות מיילדת, אז נחיה ונראה".
יכול להיות שהבחירה לעשות עוד משהו קשורה לכך שלא מצאת את עצמך בטלוויזיה? שלא הגעת לפריים טיים?
לקליין לא פשוט עם השאלה. היא בוררת מילים, והפנים שלה עונות במקומה: "אני קצת לייט בלומר. אני חושבת שהרבה שנים לא כל כך ידעתי מה אני רוצה להיות בתוך עולם הטלוויזיה ולא הייתי מדויקת. לנוע בלי לדעת מה את רוצה זו בעיה. אני זוכרת שחיפשתי מה מעניין אותי והלכתי לקורס משחק ב'יורם לוינשטיין', וזה לא היה זה. משחק לא בער בי. גם קשה לי עם הזהות של מלכת היופי. זה הדבר הראשון שקופץ לאנשים כשהם פוגשים אותי. אני לא יודעת כמה באמת מכירים אותי.
"אני גם לא טובה בכוכבנות. אני אדם יותר ביישן ולא עובדת בקידום עצמי. במקרו אני כן כל הזמן עובדת ועושה דברים, אבל במיקרו, אני חסרת סבלנות וקשה לי לחכות לדברים שימלאו לי את הלו"ז. אני אוהבת שהיום שלי מלא או בטלוויזיה או בבית החולים. אני שמחה שהבת שלי תגדל ותראה שאמא שלה לא יושבת ומחכה שיתקשרו אליה וירצו אותה למשהו, אלא יוצאת לעבודה ולעשייה".
,אני אוהבת שהיום שלי מלא או בטלוויזיה או בבית החולים. אני שמחה שהבת שלי תגדל ותראה שאמא שלה לא יושבת ומחכה שיתקשרו אליה וירצו אותה למשהו, אלא יוצאת לעבודה ולעשייה".
בשנת 2003, כשהייתה בת 18 וחצי, זכתה בתחרות מלכת היופי של "לאשה", אבל ההתנהלות סביב המראה שלה התחילה עוד קודם. "אמא שלי אמרה לי שאני יפה מאז שאני זוכרת את עצמי. הסביבה שמה לב אליי בגיל 14. מי שהמליצה עליי לתחרות הייתה אמא של חברה. רציתי את התחום, להיות בפרונט. הרגשתי שאני יכולה להיות שם. אני זוכרת שבתחרות היו איתי בנות שכל החיים רצו להיות מלכות יופי. אני לא. כאמור, רציתי להיות רופאה. ההמשך הטבעי של התחרות היה דוגמנות וטלוויזיה, אבל תמיד היה חסר לי משהו".
את מתמודדת עם דעות קדומות בגלל שההתחלה שלך הייתה בדוגמנות?
"תמיד נחמד לקבל תגובות ותשומת לב למראה שלי, אבל התסביך שלי הוא עם 'רק יפה'. אומרים 'היא נורא יפה'. אוקיי, ו?. קשה לי עם אלה שפוגשים אותי ומתפלאים שיש גם תוכן. גם נשים שופטות אותי. דווקא עכשיו, כשאני עובדת עם נשים, אני מקבלת רק תגובות מפרגנות. זה מקצוע של חמלה, אכפתיות וטוב. אני, אגב, אף פעם לא הרגשתי רק יפה, והיום, אני מרגישה ממש לא רק יפה. הלימודים מילאו אותי. אני מרגישה שאני ממש טובה במה שאני עושה".
הראיון המלא עם סיון קליין מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
