בעוד שלושה חודשים תחגוג הזמרת דיקלה 50 להיווסדה, והיא מקבלת את הגיל הזה ברגשות מעורבים. "מצד אחד אני מרגישה שרק עכשיו התחלתי ולא הספקתי כלום", היא אומרת. "מצד שני יש לי איזה שקט, ברוך השם עשיתי והספקתי הרבה דברים בחיים שלי. לא דמיינתי שאגיע לגיל 50. כשהייתי קטנה הגיל הזה נראה לי נורא מבוגר, ועכשיו אני רואה שהוא לא. הזמן עובר ואנחנו לא שמים לב איך החיים חומקים מאיתנו. לשמחתי אני נמצאת במקום די טוב עם עצמי. זו תחושה מהממת לפנות לכל מיני אפיקים אחרים כמו משחק וכתיבה, שפתאום קפצו לי בחיים".
"אחרי שרנה נולדה הבנתי שטוב לי להיות אמא, שזה שם אותי במקום שאני אוהבת להיות בו: לאהוב ללא תנאים, שאוהבים אותי ללא תנאים"
גיל 50 תופס את דיקלה בצומת מרגש ומאתגר בחייה, אבל אם יש מישהי שנענית לאתגרים ושאפשר ללמוד ממנה על נחישות והתמדה, זו היא. שנים לקח לה להיות במקום שבו היא נמצאת היום, שבו תמיד חלמה להיות: זמרת ויוצרת מצליחה. לפני שלוש שנים וחצי הצליחה להגשים גם את החלום להיות אמא, כשהביאה לעולם את בתה, רנה ליליאן. גם זה לא בא לה בקלות: נדרשו עשר שנות טיפולי פוריות מפרכים, שבמהלכן עברה 22 הפריות, בטרם פנתה ביחד עם הפרטנר להורות משותפת, הבמאי שלומי אלקבץ, להליך פונדקאות בגיאורגיה. בימים אלה היא נמצאת בעיצומו של מבצע להבאת ילד שני לעולם, שוב בגיאורגיה, באמצעות פונדקאית אחרת. העובדה שהסיבוב הראשון היה ארוך ומתיש לא עוצרת אותה לרגע.
למה כל כך חשוב לך להביא לעולם עוד ילד, אחרי כל מה שעברת?
"אחרי שרנה נולדה הבנתי שטוב לי להיות אמא, שזה שם אותי במקום שאני אוהבת להיות בו: לאהוב ללא תנאים, שאוהבים אותי ללא תנאים, להעניק למישהו, שיש לי אחריות על מישהו, שלא מבקרים אותי, שמקבלים אותי איך שאני. אני אוהבת את הממד שזה הכניס לחיים שלי".
לא יכולתי לעמוד בבכי של הפונדקאית
הלידה של רנה, בתה הבכורה של דיקלה, לוותה בתגובות קשות נגדה, לאחר שחשפה בריאיון כי העדיפה לא להכיר ולא לראות את הפונדקאית. התגובות הגיעו בעיקר מתנועות פמיניסטיות המתנגדות לפונדקאות בטענה לניצול נשים.
"העדפתי לחשוב שקיבלתי את רנה מהחסידה", היא מסבירה היום, "אחרת היה לי קשה מאוד לחיות עם הידיעה שאישה אחרת סחבה אותה תשעה חודשים ולקחתי אותה ממנה. לא רציתי רשמים ממנה. פחדתי מהרגע שבו אקח לה את הילדה, פחדתי מהפיזיות הזאת, כי זה רגע קשה. כל ההיריון הקפדתי לא לראות אותה, ובסוף יצא שראיתי. באתי לקחת את הילדה, והיא הייתה שם. לא הייתה לי ברירה, אז נתתי לה לראות את רנה, וזה היה קשה מוות. ראיתי אותה בוכה ולא נרדמתי חודש. לא יכולתי לעמוד בזה".
"העדפתי לחשוב שקיבלתי את רנה מהחסידה, אחרת היה לי קשה מאוד לחיות עם הידיעה שאישה אחרת סחבה אותה תשעה חודשים ולקחתי אותה ממנה"
גם הפעם, היא אומרת, תנקוט אותה גישה. כן, גם אחרי כל התגובות שקיבלה בפעם הראשונה. "כשיצאו עליי כל מיני אנשים לא הייתה לי טיפת נקיפות מצפון, כי ידעתי את האמת. ידעתי שבלתי אפשרי בשבילי לראות את הפונדקאית ואחר כך להיפרד ממנה, ולא הבינו את זה. לרגע לא הרגשתי רע עם עצמי כי ביכולות שלי, של דיקלה, אני לא יכולה לעמוד בזה. אני לא אמא תרזה, יש בי איזו רתיעה, אבל אי־אפשר להאשים אותי בניצול ואי־אפשר להאשים אותי בהתנשאות. זו לא אני. אני מודה לה הכי בעולם, הכל בזכותה, ולעולם לא אשכח את מה שהיא עשתה בשבילי, אבל מה לעשות שאני כזאת רגישה ופחדנית".
את הילד הבא תביא לעולם עם חבר טוב שלה, שאינו שלומי אלקבץ, אביה של רנה (ואחיה של השחקנית רונית אלקבץ ז"ל). "הוא חבר קרוב מאוד שלי כבר הרבה שנים", היא אומרת על האב המיועד, "אנחנו בתהליך הזה ביחד כבר שנה וחצי, ואני מקווה שאלוהים יבוא לעזרי. עכשיו, כשאני יודעת מה זה להיות אמא, אני פי מאה יותר רוצה ופי מאה יותר במתח מאשר בסיבוב הראשון".
4 צפייה בגלריה
"יש משהו בהורות מאוחרת שמרגיש יותר שלם, בוגר ועגול"
(צילום: עמרי רוזנגרט, סגנון: תומר אלמוזנינו)
לא היית רוצה שלבן או לבת שייוולדו יהיה אותו אבא?
"רציתי, אבל שלומי לא בעניין. אני מאמינה שכל אחד צריך לעשות את מה שמתאים לו. מה שחשוב הוא שזו אותה אמא, אם תהיה לה אחות עם הגנים שלי, זה יהיה מהמם. שלומי שמח שאני עושה את זה".
יש יתרון בהורות מאוחרת?
"יש משהו בהורות מאוחרת שמרגיש יותר שלם, בוגר ועגול. אני לא סוחבת עליי תסכולים שיוצאים על הילדה. אני כבר בגיל בינה. כל ההוויה שלי זה הילדה שלי. היום אני יודעת יותר על סדרי עדיפויות שצריכים להיות לי, וקודם כל זה הילדה".
על ההחלטה לא לפגוש את הפונדקאית של בתה: "לא הייתה לי טיפת נקיפות מצפון, כי ידעתי את האמת. ידעתי שזה בלתי אפשרי בשבילי. אי־אפשר להאשים אותי בניצול ובהתנשאות, זו לא אני"
איך זה לגדל ילדה בהורות משותפת?
"בהתחלה היה לי מאוד קשה שרנה לא ישנה איתי. עד היום יש לי לילות לא פשוטים בכלל, אבל תמיד יוצא שאני לוקחת אותה יותר כי שלומי נמצא הרבה בחו"ל. אנחנו גרים קרוב, והבית שלנו פתוח אחד בשביל השנייה, אז מתי שאני רוצה אני יכולה ללכת לראות אותה, גם אם היא אצלו. אנחנו חברים טובים, אז יותר קל לנו לנהל את זה, אבל בטח שהייתי רוצה אותה יותר אצלי".
יש יתרון בלגדל ילד עם מישהו שהוא לא בן זוג?
"המודל הזה של חצי־חצי עוד לא הוכיח את עצמו בפרספקטיבה של 30 שנה, אבל נראה לי שזה מודל טוב. יש רגעים טובים בזה. יש את המרחב, במיוחד לאנשים כמוני, קרייריסטים. כשאני עם רנה אני לא עושה כלום מבחינת עבודה, אז טוב שלפעמים היא גם לא אצלי. יש לה שני בתים וגם זה יכול להיות מגניב. יש שפע בדבר הזה. בנוסף, תחשבי שלפעמים יש מתח בזוגיות, מריבות, צעקות - כל זה נחסך ממנה".
על ההורות המשותפת: "היה לי בהתחלה קשה מאוד שרנה לא ישנה איתי. עד היום יש לי לילות לא פשוטים בכלל. אנחנו חברים טובים אז יותר קל לנו, אבל בטח שהייתי רוצה אותה יותר אצלי"
סיפרת לא פעם שאת באה ממשפחה די שמרנית. איך ההורים שלך קיבלו את הרצון להביא ילד במסגרת משפחה אלטרנטיבית?
"לא הייתה להם שום בעיה. הם גם התרככו עם השנים והם רצו את זה. אמרו לי 'רק תעשי ילד'. ההורים שלי היו בתמונה מהרגע הראשון, אמא שלי ליוותה אותי לכל הטיפולים לאורך כל הדרך. היא הכי רצתה להיות סבתא לילדים שלי. גם אם לפעמים היו לי רגעי שבירה קטנים, היא עמדה מאחוריי ואמרה לי, 'דיקלה, הלאה וקדימה, אנחנו לא מתייאשות'".
אני נון אקטור
עכשיו היא מגשימה שאיפה נוספת שלה - להיות שחקנית. בימים אלה היא מככבת במחזה "חיים שלי - אינתא עומרי" של התיאטרון העברי, שבו היא מגלמת את אום כולתום, ומשחקת בסדרה החדשה והמדוברת "בוגד" (ימי ה' ב־20:15, ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־Next TV). "בוגד", שיצרו רון לשם ועמית כהן, נכתבה בהשראת פרשת היעלמות המטוס המלזי בשנת 2014. העלילה נעה סביב מטוס נוסעים ישראלי שנעלם בין תל־אביב להודו ועליו 225 נוסעים. דיקלה מגלמת את אהובה, אמו השתלטנית של אחד הנוסעים, צל"שניק ממבצע "צוק איתן", שנהנית מאוד מאור הזרקורים שנפל עליה בעקבות האסון.
איך הגעת לסדרה? את הרי לא שחקנית מקצועית.
"אין לי מושג, אני לא שואלת. כנראה משהו באישיות שלי, באנרגיה, בלוק, התאים להם. לא מחייב שאהיה שחקנית מקצועית. אני נון אקטור, ברוך השם אני מוכשרת, וזה פועל לטובתי. שיחקתי גם בסרט 'כביש הסרגל' של מאיה דרייפוס שעומד לצאת בקרוב, שהוא וואו. אני גם רקדנית טובה מאוד. אם הייתה לי סבלנות הייתי הולכת ולומדת ריקוד, כי זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת, אם לא ה־".
"קצת התביישתי להיכנס לנעליים של אייקון כמו אום כולתום. מה זה פחדתי? הייתי היסטרית, כי הרגשתי את הדלות שאנחנו חיים בה מבחינה מוזיקלית לעומתה"
נכנסת לאחרונה לנעליים של אום כולתום, אולי הזמרת הנערצת ביותר בעולם, במחזמר על חייה. איך הגעת לתפקיד הזה?
"כשגדי צדקה, מנהל התיאטרון העברי, שיפץ את אולם תיאטרון הצפון, כל הפועלים שם שמעו את דיקלה. הוא חיפש הרבה זמן זמרת שתגלם את אום כולתום ואמר לעצמו 'וואלה'. בהתחלה אמרתי, 'לא, מה פתאום?'. פחדתי להיכנס למקום הקדוש הזה, אבל גדי הרגיע אותי".
ממה פחדת?
"ידעתי שהולכים לשפוט אותי על זה ושאני הולכת להיות מבוקרת. פחדתי וגם קצת התביישתי להיכנס לנעליים של אייקון כזה. מה זה פחדתי? הייתי היסטרית, כי הרגשתי את הדלות שאנחנו חיים בה מבחינה מוזיקלית לעומתה, וזה היה לי קשה. במשך כמה ימים הלכתי ברחובות ושאלתי את עצמי מה אני עושה ומה יהיה עליי בקטע הזה. אום כולתום היא חלק מהחיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. מבחינתי היא אלילה, ולהיכנס לנעליה גם בתור אישה וגם בתור זמרת, זה קצת יומרני".
את רואה דמיון בינך ובינה?
"שתינו נשים לוחמניות, מורדות, טוטאליות, דבקות במטרה, שמוכנות לשלם מחיר עבור הקריירה. להביא ילדה בגיל 45 זה מחיר, אמנם בעיקר לילדה, אבל גם לי. ללא ספק המוזיקה לקחה ממני כל רצון אחר הרבה מאוד שנים. הייתי אובססיבית, לא חייתי. לא ראיתי כלום, לא חיי משפחה, לא זוגיות, לא ילדים, כלום".
הראיון המלא עם דיקלה מתפרסם בגיליון החדש של "לאשה", השבוע בדוכנים
