"אחותי עבדה בבית מלון שהתארחו בו נופשים ונערכו בו כנסים ואירועים - אבל לא רק. מבנה המלון כלל חדרים מבודדים ומרוחקים מהכניסה, וזוגות רבים, לא נשואים (או נשואים לאחרים), הגיעו למקום לפרק זמן קצר, בידיעה שהדיסקרטיות תישמר. יום אחד הגיע למלון בחור שעבד איתי. כשהוא היה ליד הדלפק, אחותי עברה במקרה במקום. הוא ראה אותה, נד בראשו ונחפז לדרכו בצורה חשודה. אחותי לא הכירה אותו והניחה שהוא התבלבל בינינו. היא חשבה שהוא ממהר לכנס ולא ניסתה לפתח שיחת הבהרה, אבל גם האפשרות האחרת, הקשורה לחדרים המבודדים של המלון, חלפה במוחה. היא סיפרה לי על המפגש ותיארה לי את מראהו באופן כללי. לפי התיאור הייתה לי השערה במי מדובר. אותו איש, אגב, ידע שיש לי אחות תאומה. כעבור שנים העובד פרש לגמלאות ואני הוזמנתי למסיבה שערך. ואז, כשידע שכנראה לא ניפגש יותר, הוא הפתיע אותי כששאל: 'עכשיו גלי לי את האמת - את מי פגשתי במלון?'. באותו רגע התאמתה השערתי שהוא האיש שאותו ראתה אחותי באותו יום. 'לעולם לא תדע', עניתי וחייכתי, והוא הבין שהבנתי".
התאומות הזהות שלומית שוורץ ואירית ווסק
זו אחת מהאנקדוטות ששיבצו שלומית שורץ ואירית ווסק, תאומות זהות, בספרן "מעבר לכל דמיון - מעולמן של תאומות זהות", שיצא לאור באחרונה (ספרי צמרת). על כריכתו הן מופיעות כמחברות רק בשמותיהן הפרטיים. השיחה המשולשת היא חוויה מיוחדת במינה. הן דומות זו לזו בצורה מדהימה. לשתיהן שיער שיבה חלק ותסרוקת קארה עם פוני, לקולן אותו גוון, שתיהן מדברות עברית משובחת ומקפידות על קלה כחמורה, ושתיהן גרות בבית דו־משפחתי בפתח־תקווה, דלת ליד דלת, מאחורי הבית שבו גדלו. לשתיהן גם אותו מקצוע, שלמדו יחד: עריכה לשונית. שתיהן נשואות ולכל אחת מהן יש שני ילדים (לאירית שני בנים, בני 42 ו־40, לשלומית בן ובת, בני 42 ו־39). לשלומית שלושה נכדים ונכדה, לאירית שישה נכדים - חמישה מהם בנים ובת אחת.
"ההפרש בין הבנים הבכורים שלנו הוא שלושה חודשים וחצי וכך גם בין הנכדים הבכורים", אומרת שלומית. "היינו בהיריון יחד וגם ליווינו יחד את הכלות בהריונן", מוסיפה אירית. כל השיח איתן מתנהל כשהאחת מתחילה משפט והשנייה משלימה אותו, אך שתיהן מקפידות על נימוס הדדי. הן אינן נכנסות זו לדברי זו, וכשהאחת מדברת השנייה משתתקת.
מיטות מחוברות
הן נולדו לפני 70 שנה לבני הזוג שמר, האם ממוצא סורי והאב יליד פולין. אירית נולדה 20 דקות לפני שלומית. "אני ממש לא מרגישה בכורה ומעולם לא הרגשתי כך", היא עונה על השאלה המתבקשת. "ההורים שמרו על איזון בינינו וידעו לתת לכל אחת את מקומה".
"כשנולדנו קיבלנו מתנה ענקית: שתיים יחד וכל אחת לחוד. עזר כנגד. בהיותנו תאומות זהות - הן מבחינה חיצונית והן מבחינת תכונות, תחביבים כישרונות והישגים - התעצמה המתנה כפליים: אין בינינו קנאה, ולרוב כל אחת דואגת לתאומתה יותר מאשר לעצמה", הן מספרות בהקדמה לספר.
לכאורה זה נשמע אידיאלי מדי, אפילו מוגזם. אבל בשיחה ארוכה עם שתיהן בדירתה המטופחת של שלומית אני מתקשה למצוא פרצות באידיאל. הרושם מאשש את מה שעוד כתבו בפתיח: "דברים דומים רבים קרו לנו, גם כשהיינו רחוקות זו מזו. עם זאת, לכל אחת מאיתנו יש מחשבה עצמאית וראייה בלתי תלויה, כל אחת מיצתה את עצמה באפיקים שונים והקימה משפחה משלה, תוך הפרדה והקפדה על המרחב הפרטי".
מה, למשל, קרה לשתיכן באותה עת?
אירית: "בגיל בית הספר היסודי התחלנו שתינו יחד לראות פחות טוב. הראייה הידרדרה ונזקקנו למשקפיים. כשעשינו בתיכון עדשות מגע, התברר שהמספרים שלנו זהים".
שלומית: "בילדותנו היה לנו שיער שחור ואצל שתינו הוא הלבין בסביבות גיל 40, במקביל. אני צבעתי ותלתלתי את השיער, ואילו אירית, שלא צבעה, קיבלה מחמאות על הצבע הטבעי שלה. ואז הפסקתי גם אני לצבוע".
לאורך כל שנותיהן בבית הספר היו לכל אחת מהן גם חברות משלה. "אבל, הרבה פעמים אמרו לה וגם לי שאנחנו בעצם לא צריכות חברות אחרות, כי יש לנו זו את זו. לעומת זאת, מאוד לא אהבנו שאמרו לנו 'איפה החצי השני שלך?'. אנחנו לא חצי. אנחנו כפול!".
כך אתן מרגישות? כוח כפול?
"לגמרי", הן עונות יחד. "אנחנו מפרגנות אחת לשנייה ונותנות זו לזו תמיכה וחיזוקים שלא יסולאו בפז".
בילדותכן לבשתן בגדים זהים?
אירית: "בשנים הראשונות - כן. בכיתה ג'־ד' התחלנו ללבוש אותו דבר בצבעים שונים ואחר כך התפצלנו, כל אחת לפי טעמה, אבל האמת היא שהטעם שלנו זהה. גם כיום קורה שאנחנו קונות פריט לבוש ומגלות ששתינו קנינו אותו דבר. היות ואנחנו יוצאים הרבה ברביעייה - שתינו עם בני זוגנו - ויש לנו חברים משותפים רבים, קרה לא פעם שכשנפגשנו בחצר בדרך לאירוע מסוים, גילינו שהתלבשנו אותו דבר. במקרה כזה אחת מאיתנו הייתה עולה הביתה להחליף. ואז החלטנו לתאם בינינו מראש מה נלבש כשיוצאים לבילוי משותף". שלומית: "לעומת זאת, פעם הודיעו לנו על הלוויה של קרוב משפחה, כל אחת מאיתנו הגיעה לשם ממקום העבודה וגילינו ששתינו לבשנו אותה חולצה".
לצבא התגייסו יחד, ובטירונות המשותפת חיברו את המיטות כל לילה. אירית שובצה בחיל הקשר ושלומית בחיל כללי, אבל הן שירתו בבסיס סמוך וחברו זו לזו בתורנויות שמירה. בתום השירות החליטו שתיהן ללמוד ספרות אנגלית ובלשנות אנגלית, למדו יחד באוניברסיטת בר־אילן והמשיכו להתגורר באותו חדר בבית ההורים.
קרה שהחלפתן זו את זו בלימודים, במשימות, בבחינות?
אירית: "בשיעור גדנ"ע בתיכון, אחת מאיתנו לא יכלה לקפוץ ליריעה והשנייה קפצה פעמיים. התלמידים האחרים ראו ושתקו. כיוון שתמיד ישבנו יחד, בבחינות היינו מסיימות מהר ובודקות זו לזו את הבחינה. אבל לא העתקנו". שלומית: "באחד השיעורים באוניברסיטה התבקשנו לבחור קטע ולתרגם אותו ובמקרה בחרנו אותו קטע. כשגילינו את זה בדיעבד ניגשנו למרצה והסברנו לו שלא תיאמנו ולא העתקנו זו מזו. הוא אמר שיבדוק לפי התוצאה, ואכן אישר זאת".
הייתן משוות ציונים?
"בדרך כלל היו לנו ציונים דומים. אבל, כשמישהי מאיתנו קיבלה ציון טוב יותר, השנייה פחות שמחה בציון של עצמה ויותר התעצבה על השנייה".
מי הייתה הראשונה שהיה לה חבר?
אירית: "שלומית הייתה הראשונה, ושבוע־שבועיים אחריה גם לי היה חבר".
היה מקרה שמישהי החליפה את השנייה במפגש רומנטי?
שלומית: "ממש לא. אבל בספר אנחנו מספרות על מקרה שבו בחור אחד רצה להזמין את אירית למסיבה ופנה אליי. ידעתי שהיא מעוניינת, הסכמתי בשמה ועדכנתי אותה בדבר תוכניתה ליום שישי".
הולכות ללמוד
בתום הלימודים השתלבו בעבודות שונות זו מזו גם במהותן. שלומית עסקה בדוברות בחברה ציבורית גדולה ופרשה בגיל 62, אירית עברה בשלב מסוים לתחום המלונאות ומגיל 52 התמקדה בעריכה לשונית. בשנות ה־40 לחייהן חזרו יחד לספסל הלימודים. "בעיסוק שלי הייתה הרבה כתיבה והרגשתי צורך להשביח את עבודתי ולהרחיב אופקים", אומרת שלומית. "החלטתי ללמוד עריכה לשונית ואמרתי לאירית: 'הולכות ללמוד!'. למדנו את הנושא בתואר שני באוניברסיטת תל־אביב".
למה החלטתן לכתוב ספר?
"אנשים כל הזמן שואלים אותנו שאלות על החוויות שלנו כתאומות זהות, ויום אחד החלטנו להעלות על הכתב אנקדוטות, לכאורה 'בשביל לספר לנכדים'. ישבנו יחד ונזכרנו בכל מיני סיפורים, אחר כך כל אחת כתבה אפיזודות וזיכרונות שלה, קראנו את החומרים אחת באוזני השנייה והחלטנו מה ייכנס לספר ומה לא. המפתח ל'לא מכניסות' היה לא להעליב אף אחד".
כריכת הספר אתן מגלות זו לזו ה־כ־ו־ל?
"בדרך כלל כן. אבל, יש דברים שלא, כמו יחסים אינטימיים עם בני זוגנו ונושאים שקשורים לילדים שלנו. לפעמים אנחנו שואלות את הילדים אם מותר לספר. אם מישהו מבקש מאחת מאיתנו לשמור סוד - הוא יישמר. כך היה תמיד וגם כיום".
קרה שהיה ביניכן קונפליקט שהוביל לנתק?
"חס וחלילה! לא ניתן לזה לקרות, גם אם יש לפעמים חילוקי דעות לגיטימיים. לא כל דבר אנחנו רואות עין בעין, אבל מראש אף אחת מאיתנו לא תגיד דבר שהשנייה תיפגע ממנו. הגענו להסכמה בינינו שאם יש חילוקי דעות בין הבעלים או הילדים, אנחנו מלבנות ופותרות את זה בין שתינו".
מה אנשים לא יודעים עליכן?
אירית: "שאנחנו לא מתחבקות ולא מתנשקות בינינו".
שלומית: "זה כאילו שאחבק את עצמי".
