במסגרת תפקידה כפרמדיקית צבאית בטיפול נמרץ באיו"ש ראתה אליסה קראנט (22) פצועים רבים בדרגות שונות, אבל שום דבר לא הכין אותה לשבת השחורה בגזרת עוטף עזה, כשעבדה כפרמדיקית במד"א. במשמרת ארוכה במיוחד, שהחלה בשמונה בבוקר והסתיימה בעשר בלילה, טיפלה קראנט בעשרות חיילים, שוטרים ואזרחים פצועים - ולמרבה הצער נאלצה לקבוע את מותם של רבים מהם.
נקודת אור קטנה באותו יום הייתה החלטה מקצועית שקיבלה תוך כדי נסיעה באמבולנס: "הגיע אליי שוטר עם פציעות מרובות באזור החזה והגב, במצב קשה ולא יציב ובהכרה מעורפלת. התחלנו בפינוי דחוף ונסענו במהירות בלי לעצור. שיתפתי את הפצוע בזה שהמדדים שלו לא תקינים. אמרתי לו איפה הוא נורה, כי בגלל כל האדרנלין הוא לא הרגיש נקודת כאב ספציפית, סיפרתי לו לאן אנחנו נוסעים, כל דבר שיכול לתת לו קצת ודאות בתוך הכאוס הזה. במהלך הנסיעה החלה הידרדרות נשימתית, כנראה בגלל פציעת החזה, ותוך כדי טיפול בכאב ומתן תרופות להעלאת לחץ הדם החלטתי לעשות לו ניקור חזה".
מלחיץ.
"מצד אחד זה מלחיץ ומצד שני כל הנתונים הרפואיים הצביעו על כך שזה מה שצריך לעשות. במצבים כאלה אני עובדת על אוטומט. מרגע שעשיתי ניקור חזה, הייתה הטבה נשימתית משמעותית, כל המדדים השתפרו וגם רמת ההכרה, כך שכל מה שנשאר היה להחזיק לו את היד ולתת לו תחושה שאני פה בשבילו".
הוא הבין שהצלת את חייו?
"את לא אומרת למטופל: 'וואו, ממש עזר מה שעשיתי לך', את פשוט עושה. כשראיתי שמצבו משתפר, התרגשתי מאוד כי קיבלתי אישור לכך שפעלתי בדרך הנכונה. לקחנו אותו במצב יציב לחדר הטראומה בבית החולים ברזילי. עדיין לא יצא לי לבקר אותו, כי אני במילואים, אבל אני מתעדכנת לגביו".
"אנחנו מקבלים הרבה חום ואהבה מהאזרחים, ששולחים לנו הרבה חבילות וציורים. כל האמבולנס שלי מלא מבפנים בציורים של ילדים"
ואת בטח דואגת למשפחה שלך באשקלון. איך שומרים על שליטה ועל איפוק במצבים קשים כל כך?
"בזכות הידע הרפואי. אני כל הזמן לומדת, קוראת מאמרים ומקפידה לא להישאר במקום. בנוסף, בזכות הניסיון הטיפולי שצברתי כמי שמתנדבת במד"א מגיל 15, אני יודעת לזהות מצבים לא רק לפי הספר, אלא גם כי ראיתי מקרים דומים".
זו לא הפעם הראשונה שאת מצילה חיים ומגיעה לכותרות.
"לפני כשנתיים טיפלתי בחייל מיחידת דובדבן שנפצע קשה באחד הכפרים הסמוכים לג'נין. נתתי לו טיפול שכלל מוצרי דם וטיפול בכאב והתלבטתי אם להנשים אותו או לעשות לו ניקור חזה. בחרתי לעשות ניקור, שהציל אותו. בדיעבד הבנתי שאם הייתי מנשימה אותו, הייתי מחמירה את הפציעה שלו. אנחנו שומרים על קשר, הוא אמנם נותר משותק, אבל התאושש ולאחרונה עשה טיול גדול בעולם".
למעלה משבועיים עברו מתחילת המלחמה. את עדיין במילואים?
"מ-7 באוקטובר אני עושה מילואים ברציפות ביהודה ושומרון ומטפלת בפצועים מפעולות מבצעיות שלנו. המראות הקשים מ-7 באוקטובר עדיין איתי, אבל כולנו פה מתרכזים במשימה ופחות נותנים לדברים אחרים להפריע לנו, משתדלים לשמור על מורל גבוה ולהיות חזקים כדי לחזק את הכוחות בגזרה. אנחנו מקבלים הרבה חום ואהבה מהאזרחים, ששולחים לנו הרבה חבילות וציורים. כל האמבולנס שלי מלא מבפנים בציורים של ילדים".
ואת בטח דואגת למשפחה שלך באשקלון.
"כן, קשה לי להיות רחוקה מהאחים הקטנים שלי, הם בני תשע, חמש ושנתיים, אבל אני נשארת חזקה בשבילם והם נשארים חזקים בשבילי ובנוסף גם אחי הגדול במילואים, הוא לוחם בעוטף עזה.
יש לך תוכניות לאחרי המלחמה?
"הייתי אמורה להתחיל ללמוד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטה והלימודים נדחו. כל שגרת החיים השתנתה".
הייתי מוכנה להמר שתרשמי ללימודי רפואה.
"נכון להיום אני רוצה להישאר בתחום שלי ולהתפתח במד"א עוד שנים רבות, כי זה מה שעושה לי טוב".
