ד"ר אלונה קציר (36), שהצילה גפיים של עשרות לוחמים, תזניק את מרתון ירושלים ביום האישה.
ברכות על הבחירה בך.
"זו לא רק אני. לצידי יהיו רופאות נוספות, שעיריית ירושלים העניקה להן את הכבוד כהוקרה על המאמץ שעשינו מאז תחילת המלחמה בטיפול בחיילי צה"ל שנפצעו בעזה, כדי להחזיר אותם לעמוד על הרגליים, תרתי משמע".
איך בעצם העמדת אותם על הרגליים?
"באמצעות תוכנית חדשנית שעושה שימוש בהדפסת תלת־ממד, המדמה את הגפיים הפצועות. יש לנו יחידה מפוארת לטראומה אורתופדית, שכוללת את מנהל האגף האורתופדי, פרופ' אירי ליברגל; מנהל המחלקה, פרופ' רמי מושיוב; מנהל יחידת הטראומה, פרופ' יורם וייל וד"ר מחמוד ג'מאל".
איך בדיוק זה עובד?
"אנחנו משתמשים במדפסת תלת־ממד ככלי עזר במהלך הניתוחים, כדי לבנות מחדש את הגפיים בצורה הכי קרובה למקור. למשל, הגיע אלינו חייל מחטיבת גבעתי שנפצע קשה בעזה כשכדור חדר לרגלו וריסק לו את הברך ואת עצם השוק העליונה. המודל התלת־ממדי שבנינו עזר לנו לשחזר את האזור הפגוע באמצעות עצם שלקחנו מהאגן, ברמת דיוק ותכנון גבוהים מאוד. היום החייל כבר מפעיל את הברך בצורה טובה ותוך כמה חודשים הוא יוכל להשתקם באופן מלא. בסופו של דבר מדובר באנשים צעירים שעברו טראומה אורתופדית ואנחנו רוצים לתת להם את העתיד הכי טוב שאפשר".
מה ההגדרה של טראומה אורתופדית?
"כל אדם שנגרמו לו שבר או חבלה מתאונה, ירי או פיצוץ, סובל מטראומה אורתופדית. כבר שנה וחצי אני מקבלת הכשרה כירורגית לטיפול בפצועי טראומה, וזה מה שהכין אותי לסיטואציה שאף אחד מאיתנו לא באמת ציפה לה ב־7 באוקטובר".
למה בחרת להיות רופאה?
"כמו שהרבה רופאים יגידו, גם אני רציתי לתרום ולעשות בחיים משהו משמעותי. גדלתי בחיפה, שירתי בחיל המודיעין ורק אחרי שחזרתי מהטיול הגדול אחרי הצבא נכנס לי הג'וק הזה. התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, ומאז אני חיה בירושלים עם בן זוגי גלעד ברנדס, קלינאי תקשורת וד"ר לחינוך, שאותו הכרתי בצבא לפני 16 שנה".
ואיך הגעת להתמחות באורתופדיה?
"התלבטתי מאוד, לא חשבתי בכלל על כירורגיה אורתופדית, אבל בסופו של דבר התאהבתי בתחום, בשל היכולת להעניק איכות חיים ולהחזיר לתפקוד איברים שנפגעו לפעמים באופן קשה עד בלתי הפיך. זו זכות גדולה וזה מה שאני אוהבת במקצוע שלי".
קשה יותר להצליח בעולם האורתופדיה הכירורגית, שהוא גברי במובהק?
"אכן, יש רוב גברי מובהק בתחומים כירורגיים, ולראיה אני האישה הראשונה שעושה את התוכנית להכשרת טראומטולוגים באגף האורתופדי. הסיבות לכך מורכבות, חלקן היסטוריות וחלקן נובעות מאופי המקצוע, אבל אנחנו משתנות והמקצוע משתנה בהתאם. אני מודה שאני עדיין חריגה בנוף אצלנו במחלקה. אני עובדת קשה מאוד כדי להיות הכי טובה שאני יכולה, ולהראות שיש לנשים מקום בחוד החנית של המקצוע".
האם את חשה ששילמת מחיר אישי בגלל המקצוע התובעני?
"אני מניחה שזו הסיבה שלא הקמתי עדיין משפחה, אם כי רוב האנשים שעובדים איתי הם אנשי משפחה. אכן מדובר בתחום תובעני, מעייף וקשה, עם משמרות ארוכות שמצריכות הרבה הקרבה. אבל אני ובן זוגי כבר חושבים על זה ואני מאמינה שזה יקרה בעתיד הקרוב".
העצה הכי טובה שקיבלת?
"להיות אורתופדית".
העצה הכי גרועה שקיבלת?
"להיות אורתופדית".
