שמה את הצמיד בתוך מסגרת
יסמין מסטיי, בת 23 מהרצליה, סטודנטית לעיצוב גרפי, מנהלת עמותת אקולוגיק לניקיון חופים:
"יצאתי לכל הפקה של מסיבת נובה בשנתיים האחרונות. אני ובן הזוג שלי, רועי מעוז, בצוות הארט של הנובה. כששמעתי שהמסיבה הולכת להיות בעוטף היה בי קצת חשש, אבל במסיבות אנחנו תמיד מנקים את הראש מדאגות. יש במסיבות האלה משהו משחרר".
באיזו שעה הגעתם למסיבה?
"בשלוש לפנות בוקר. כשהגענו הייתה לי תחושה לא טובה. הייתי רק עשר דקות ברחבה והייתי כל כך עייפה שהלכתי לישון באוהל. בשעה שש וחצי רועי העיר אותי ואמר לי שהוא שמע בום. יצאנו מהאוהל וראינו יירוטים של טילים מעלינו. היו כל כך הרבה טילים שאנשים חשבו שזה זיקוקים. עמדנו בשוק, יחד עם עוד אלפי אנשים שלא מבינים מה קורה. ואז צעקו במערכת ההגברה שצריך להתפנות מהאזור כי יש צבע אדום".
מה עשיתם?
"השארנו את ציוד הקמפינג והתקדמנו לכיוון הרכב. נכנסנו למכונית וניסינו לצאת מהשטח במהירות. בזמן שהיינו ברכב חברה שלי סיפרה לי שיש מחבלים שיורים על אנשים. המשכנו לנסוע לכיוון קיבוץ רעים ואז מול הרכב שלנו ראינו שורה של 15 מחבלים לבושים בשחור, חלקם מחזיקים רובים וחלקם אר־פי־ג'י. צרחנו לרועי לחזור אחורה והוא עשה פרסה. המחבלים ירו על הרכב שלנו אבל לא הצליחו לפגוע בנו. ניסינו להיכנס לקיבוץ רעים אבל השער היה סגור. החלטנו לחזור לרחבת המסיבה כי ידענו שיש שם משטרה וחשבנו ששם יהיה הכי בטוח. במסיבה נוצר פקק בגלל כל הרכבים ולא יכולנו לזוז אז השארנו את הרכב ונמלטנו לכיוון השדות יחד עם עוד מאות אנשים, כשברקע שמענו יריות מתקרבות לעברנו. ואז עברה ניידת משטרה. השוטר אמר שאם לא נרד לוואדי שסמוך למקום, אנחנו נמות. רצנו לוואדי ותוך כדי שמענו יריות מכל כיוון. הייתי עם כפכפים ונכנסו לי קוצים לרגליים. מאות האנשים התחילו להתפזר וכל אחד רץ לכיוון אחר.
יסמין: "נזכרתי שיש לי מסגרת של תמונה שלא השתמשתי בה והחלטתי למסגר את הצמיד שלי ואת הצמיד של רועי, לכתוב 'חרבות ברזל' ואת התאריך והשעה של המתקפה"
אני, רועי וצחי דעבול, חבר שהיה איתנו, נשארנו ביחד והגענו לחממות, שם התחברנו לעוד כמה אנשים. אחרי שלוש שעות של ריצה מצאנו עץ שנתן לנו צל, התיישבנו לידו וניסינו לחשוב מה עושים. היו לי מחשבות שלא נצליח לצאת מזה, או שהמחבלים יגיעו אלינו או שנמות מטילים, אבל מה שהחזיק אותי היה רועי שלא נתן לי להתייאש. ואז אמא שלי התקשרה אליי. סיפרתי לה מה קרה ושלחתי לה את המיקום שלנו. בזמן שהתלבטנו לאן ללכת, ראינו מעלינו להקת ציפורים שעפה בבהלה לכיוון מסוים. אחד מהחבר'ה שהיה איתנו אמר שהציפורים יודעות לאיזה כיוון צריך להגיע ורצנו לאותו כיוון. מסביב ראינו עשן שנוצר מהטילים, אבל כבר לא פחדתי מהטילים. רק רציתי לשתות. הייתי צמאה מאוד ולא היו לנו מים. הייתי על סף עילפון, התקשרתי למד"א ואמרו לנו שאם אין פצועים אין להם איך לעזור לנו. התקשרנו למשטרה ואמרו לנו שאין להם איך להציל אותנו. הרגשנו מופקרים. הבנו שאנחנו צריכים לעזור לעצמנו.
"מישהו ממושב תקומה התקשר אליי אחרי שדיבר עם דודה שלי ואמר שיגיע לחלץ אותנו. זה נתן לנו תקווה, אבל אחרי חצי שעה הוא התקשר ואמר שיש מחסום של המשטרה והוא לא יכול להגיע אלינו. הייתי מיואשת. מעלינו עבר מסוק ונופפנו לו, אבל הוא המשיך ולא ראה אותנו.
"ואז, אחרי שש שעות, ראינו שתי מכוניות. חששתי בהתחלה שאלו מכוניות של מחבלים, אבל זה היה אבא שלי. בזכות העובדה שהוא חובש במד"א המשטרה נתנה לו לעבור במחסום. כשפגשתי את אבא שלי זאת הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להתפרק. נכנסנו עשרה אנשים לתוך הרכב שלו – אני וצחי ישבנו על רועי מקדימה, חמישה אנשים ישבו מאחור ועוד שניים בתא המטען הפתוח. משם נסענו למושב מלילות, שקיבלו אותנו עם שתייה ופירות. הם היו עם ישראל היפה. ואז חזרנו הביתה. בדרך היו נפילות טילים".
מה עשית עם הצמיד של נובה?
"בדרך כלל אני שומרת צמידים ממסיבות במגירה. כשחזרנו הביתה באותה שבת שחורה נזכרתי שיש לי מסגרת של תמונה שלא השתמשתי בה והחלטתי למסגר את הצמיד שלי ואת הצמיד של רועי, לכתוב 'חרבות ברזל' ואת התאריך והשעה שבהם המתקפה קרתה. אני בן אדם שנותן ערך סנטימנטלי לדברים ורציתי לשמור את הצמידים. אמא שלי אמרה לי משפט שתפס אותי – 'היום נולדתם מחדש', אז עשיתי משהו כדי להנציח את יום ההולדת השני שלי. את המסגרת הנחתי על השידה".
איך נראו הימים שאחרי האסון?
"רק אחרי כמה ימים הבנו את גודל הנס שקרה לנו. הגענו למרכז מרפא בחוות רונית שהנובה יזמה. יש לי מעטפת תמיכה מדהימה, אבל בלילות אני מרגישה שאני חוזרת לטראומה. אני קופצת מכל רעש וקמה מתוך שינה. אני חושבת על ידיד שפגשתי במסיבה, אור זיו, שלא ראיתי שנים, וגיליתי אחר כך שהוא נרצח".
מדברים לא מעט על התחושות של "אשמת הניצול".
"אני לא מרגישה אשמת ניצולים. אני מרגישה עצב ותסכול שיש אנשים שהיה להם פחות מזל ממני ושהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון או קיבלו החלטות פחות נכונות שלא הוציאו אותם מהדבר הזה. זה עצוב מאוד, אבל היינו כמו ברווזים במטווח. הדבר הכי נכון היה לרוץ ולהציל את עצמך.
"בימים אלה אני נמצאת ב'יער הסודי' בקפריסין שהציע אירוח וטיפולים ללא תשלום לשורדי המסיבה. המפגש עם השורדים חיובי מאוד - כולם באנרגיה טובה וחזקים. אנחנו בקהילת הטראנס נועדנו לשמוח. עצם העובדה שאין כאן אזעקות מרגיעה מאוד. יש כאן את כל המומחים הכי טובים וכולם שמים לב אלינו, רגישים אלינו ואכפת להם מאיתנו. מרגישים את זה".
את חושבת שתצאי שוב למסיבות כאלה?
"אני לא חושבת שאחזור בדיוק לשם, אבל אלך בעתיד למסיבות. זה המקום היחיד שבו אני מרגישה חופשייה".
ממשיכה לענוד את הצמיד עד היום
סוניה קושין, בת 21 מנתניה, עובדת במוקד משתחררים
"כבר יותר משנתיים שאני יוצאת למסיבות טבע, וכבר הייתי במסיבה של נובה ביום העצמאות. לא חששתי ממסיבה בדרום, הגעתי עם שני חברים טובים שלי בשתיים וחצי לפנות בוקר. המסיבה הייתה מדהימה - האנשים, האווירה, המוזיקה – הכול היה מושלם. בשש וחצי, כשהודיעו במערכת ההגברה שיש צבע אדום ושהאירוע נגמר, ראינו מיליון יירוטים בשמיים. החברים שלי מיהרו לצאת ואני ביקשתי שנעשן סיגריה ונצא עוד מעט. בדיעבד גילינו שהאנשים שיצאו ראשונים הם אלו שנרצחו, כי המחבלים הגיעו מהיציאה, חיכו שייווצר פקק ואז התחילו לירות.
"כשנכנסנו לאוטו ראינו פתאום שאנשים מסביבנו רצים. לא ידענו שיש מחבלים, אבל מהלחץ יצאתי מהאוטו ורצתי לכיוון רחבת הריקודים. ראינו שם שוטרים ואז הבנו מהם שיש מחבלים. שאלנו מה לעשות והם אמרו לנו שאין להם איך לעזור לנו ושפשוט נברח ונסתתר. אז שמענו יריות, נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע עד ששמענו שוב יריות קרוב אלינו. יצאנו מהאוטו וברחנו לשדות. המחבלים באו עם טנדרים ואופנועים, וכשהבטנו לאחור ראינו אנשים שנופלים אחרי שירו בהם.
"באיזשהו שלב כשרצתי הייתי כבר באפיסת כוחות ונפלתי על האדמה. השלמתי עם זה שזה הסוף שלי, אבל אז ראיתי שבמעלה הגבעה הפקק של המכוניות השתחרר ורכבים מתחילים לנסוע. רצתי מהר ונכנסתי לרכב של אנשים שאני לא מכירה. בדרך היו שתי פניות, בפנייה אחת חיכו המחבלים ואנחנו במזל פנינו בפנייה הנכונה והצלחנו להימלט לקיבוץ צאלים. גם החברים שלי הצליחו לברוח – כל אחד הגיע למקום אחר. אחרי כמה שעות, כשהודיעו שפינו את הכביש לאזור צפון, נסענו הביתה. כשחזרתי ביקשתי מאבא שלי שירד למטה כי לא הייתי מסוגלת לעלות הביתה לבד. כשנכנסתי הביתה התחלתי לבכות וצרחתי. רק אז קלטתי שניצלתי מטבח".
מה עשית עם הצמיד מהמסיבה?
"אני נוהגת לשמור צמידים של מסיבות גדולות כמזכרת. יש לי על היד צמיד ממסיבה בפסטיבל שהייתי בו בחו"ל, והשארתי גם את הצמיד הזה על היד. באחת השיחות שלנו עם הפסיכולוגים, הם אמרו שיש שני סוגים של אנשים – כאלה שגוזרים את הצמיד לחתיכות, זורקים אותו לפח ולא רוצים שום זכר ממה שקרה, ויש אנשים ששומרים את הצמיד. אני חושבת שהצמיד הוא דרך להנציח ולזכור שניצלתי בנס ושקיבלתי את החיים בחזרה. בנוסף, עשיתי על הזרוע קעקוע של הסמל של נובה".
מה מצבך היום?
"אני אסירת תודה על כך שאני בסדר, אבל לא ממש מצליחה לתפקד. בשבוע הראשון בכלל לא יצאתי מהבית. רק בשבוע השני התחלתי להיות בעשייה - התנדבתי לעזור באריזה לחיילים וגם הגעתי לטיפול בחוות רונית. ראיתי שם הרבה אנשים ששמרו את הצמיד. כשנפגשנו השאלות שחזרו על עצמן היו: 'איך ניצלת?' 'כמה נשארתם בחבורה?' אני מרגישה שהמפגש איתם עוזר מאוד, כי רק הם יכולים להבין מה עברנו.
סוניה: "פסיכולוגים אמרו לנו שיש שני סוגים של אנשים: כאלה שגוזרים את הצמיד לחתיכות, זורקים אותו לפח ולא רוצים שום זכר ממה שקרה, וכאלה ששומרים את הצמיד"
"בהתחלה חשבתי שאצליח להתמודד לבד עם הטראומה, אבל אני רואה שזה לא הולך, אז עכשיו אני בתהליך של קבלת טיפול מביטוח לאומי ואני משתדלת לצפות בחדשות כמה שפחות. כשמגיע הלילה יש לי סיוטים ומאוד קשה לי להירדם.
"אני מרגישה שנלחמתי עד הרגע האחרון, שאלוהים היה שם כדי לשמור עליי ושניצלתי בזכות עצמי ובזכות אלוהים. בעקבות מה שקרה התחזקתי מבחינת הדת. התחלתי לשמור שבת ואני מתפללת תפילת שמע ישראל ומשתדלת לעשות מעשים טובים. כל בן אדם יש תפקיד מסוים, ואם אלוהים החליט להשאיר אותי כאן בעולם, כנראה שעדיין לא מצאתי את הייעוד שלי".
בעתיד תצאי למסיבות טבע?
"אם המסיבות יהיו בעוטף אולי אשקול פעמיים, אבל אמשיך לצאת למסיבות".
שומרת את הצמיד בארנק
שקד חלפון, בת 25 מאשקלון, סטודנטית למשפטים:
"הייתי בהרבה מסיבות טבע, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למסיבה של הנובה. המסיבות האלו מסמלות בעיניי חופש ושחרור, זה משהו שאני מחכה לו. אני חולה בתסמונת CRPS – תסמונת הכאב האזורי המורכב. לפני שנה נפלתי במכללה, שברתי את הרגל ומאז התסמונת התפתחה לי. אני נעזרת בקביים ביומיום וגם למסיבה הגעתי עם קביים. בדרך למסיבה צחקתי על זה שחמאס בטח כועסים שלא הזמנו אותם. בתור אשקלונית אני רגילה למטחי הרקטות, אבל הטבח שהיה הוא לא משהו שיכולתי להעלות על הדעת".
עם מי באת למסיבה?
"עם בן הזוג שלי, אריאל יפת, עם שלושת האחים שלו ועם עוד חברים. באנו בשעה אחת בלילה וזו הייתה מסיבה מדהימה ומושקעת. האנשים היו יפים. בשעה 6:30, כשהמוזיקה עוד המשיכה להתנגן, ידיד שלי אמר לי להסתכל על השמיים. חשבתי שאני רואה זיקוקים. ואז כיבו את המוזיקה וצעקו שיש צבע אדום. אמרנו לנו לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש. הייתי בטוחה שמטח הרקטות יסתיים עוד מעט. התחלנו לצאת עם הרכב ואז חברה שלי, שהייתה ברכב אחר, התקשרה והזהירה אותי לא לפנות שמאלה כי יש מחבלים שיורים עליהם. פנינו ימינה ונכנסו לפקק שנחסם על ידי הטנדרים של המחבלים.
"עשינו מהר פרסה ועצרנו ליד אמבולנס שבו ראיתי אנשים עם פצעי ירי. מהאמבולנס יצא שוטר פצוע שירד לו דם מהפנים. שאלתי אותו מה לעשות והוא לא ידע. ואז ראינו חיילים בג'יפ צבאי שאמרו לנו שאם אנחנו רוצים לחיות, אז שנתחיל לברוח. התחלנו לברוח לוואדי ואני רצתי עם הקביים. בדרך ראיתי מישהי מתעלפת ואנשים נופלים. לשבריר שנייה חשבתי שאני הולכת למות, אבל אמרתי לעצמי שזה לא היום שלי. הגענו לפרדס ואז התקשרתי לאבא שלי. אמרתי לו שיורים עלינו. הוא שאל איפה אנחנו ואמר לי לכבות את הטלפון ולהסתתר. תוך כדי שמעתי את המחבלים מתקרבים אלינו ומדברים בערבית. המשכנו לרוץ מעץ לעץ, ובגלל הקביים חברים שלי תמכו בי והחזיקו אותי. באיזשהו שלב העפתי את הקביים ורצתי על הרגל הכואבת. שמענו צרורות וראיתי על האדמה תרמילים של כדורים. אני לוחמת לשעבר במג"ב ולא הבנתי איך אף אחד לא מגיע. חשבנו לברוח לבארי, אבל אמא של אריאל אמרה לנו שיש שם מחבלים. המשכנו בשטח עד שהגענו לחממות. חיכינו עד שחבר'ה ממושב פטיש קיבלו את המיקום שלנו בטלפון, הגיעו וחילצו אותנו".
מה מצבך עכשיו?
"אני נמצאת באור־יהודה אצל המשפחה של בן הזוג שלי. אני בטיפול פסיכולוגי דרך הביטוח הלאומי, חייבים לעבור טיפול אחרי דבר כזה. אני לוקחת כדורי שינה כי אני לא מצליחה לישון בלילה. מה שעוזר לי זה שבן הזוג שלי עבר את מה שאני עברתי".
שקד: "במקלחת זרקתי את הצמיד לרצפה, הרגשתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר. אבל אחרי יומיים, כשהתחלתי לעכל מה קרה, התקשרתי לאמא שלי שנשארה באשקלון ושאלתי אותה איפה הצמיד. התברר שהיא שמרה אותו"
מה החלטת לעשות עם הצמיד של נובה?
"בעבר שמרתי צמידים של מסיבות. הם היו ברכב שלי, והוא נשרף במסיבה. לגבי הצמיד הזה, כשנכנסתי הביתה, האינסטינקט הראשוני שלי היה להתקלח ולשטוף את עצמי מהיום הזה. בזמן המקלחת הורדתי את הצמיד מהיד וזרקתי אותו לרצפה. הרגשתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר. אבל אחרי יומיים כשהתחלתי לעכל מה קרה, התקשרתי לאמא שלי שנשארה באשקלון ושאלתי אותה איפה הצמיד. פתאום הבנתי שקיבלתי את החיים שלי במתנה. הלכתי למסיבה עם 11 חברים וכולם חזרו ללא פגע, שזה משהו נדיר. אז רציתי זיכרון מהנס שקרה לי. אמא שלי לא זרקה את הצמיד ושמרה אותו. אחרי שהתקשרתי אליה היא נסעה עד לאור־יהודה והביאה לי אותו. עכשיו אני שומרת אותו בארנק שלי. כשאני מסתכלת עליו, הצמיד עדיין מסמל בעיניי חופש.
"אני חברה בקבוצת ווטסאפ של שורדים מהמסיבה, והיה לנו דיון בה לגבי שמירת הצמיד. יש הרבה ששמרו ויש כאלה שלא. יש מישהו שקרע את הצמיד ואז החליט לתפור אותו מחדש כדי להנציח את מה שקרה".
בעתיד תצאי לבלות במסיבות כאלה?
"אני לא בטוחה שאצא למסיבות בעוטף, אבל אני משתוקקת לחזור לרקוד. הלוואי שאחרי שהאבל ייגמר אוכל לצאת למסיבה כי זה מה שנותן לי אור ותקווה. אנחנו צריכים להמשיך בחיים".
- בהשראת הצמידים מהמסיבה, יימכרו ברשת שופרסל וברשת Be צמידים שעליהם הכיתוב "עד שכולם כאן כולנו עדיין שם". הצמיד עולה 10 שקלים, וההכנסות ייתרמו למטה משפחות החטופים והנעדרים.
