יום־יום נהגה בת שבע דמארי לצעוד במשך שעה לכותל ולהתפלל שבנה, שחזר בשאלה, ישוב הביתה. "כשבעלי אשר היה מצטרף אליי הייתי מבקשת ממנו שיתקשר לבן. איתו הוא דיבר. אשר היה שם את השיחה על רמקול, ואני הייתי מקשיבה בשקט, רק לשמוע את הקול שלו. לא ראיתי אותו שנה שלמה, אז לפחות לשמוע את הקול שלו. דת כבר לא עניינה אותי. זה נהיה משהו קטן. רק רציתי שיחזור להיות איתי בקשר".
דמארי, אחת משלוש משתתפות העונה החדשה של סדרת הדוקו־ריאליטי "עוד ניפגש" (ימי שני ב־21:15, "כאן 11" ובדיגיטל), שמנסה לחבר מחדש בין אמהות חרדיות לבן או לבת שחזרו בשאלה, משוכנעת שיד אלוהים הייתה זו שגרמה לה להתוודע אל התוכנית, להירשם ולזכות בניצני קשר ראשונים עם הבן.
"הוא עזב את הדת בגיל 20, אחרי שהכיר את החברה שלו. כששמעתי שהיא לא שומרת שבת התנגדתי לקשר ביניהם. כשסירבתי לממן לו לימודים במכללה חילונית, הוא שכר דירה, עזב את הבית ומאז סירב לדבר איתי. גם כשהתרככתי וביקשתי כבר לשלם את שכר הלימוד, הוא לא הסכים בשום אופן לדבר איתי". אחרי שנה של נתק, הבת שלי שלחה לי מודעה קטנה. היא ראתה שמחפשים לתוכנית אמא שהבן שלה חזר בשאלה ושהיא מעוניינת לחדש איתו את הקשר. זה לא הבת, זה אלוקים", היא מתנערת, "אני לא יודעת אפילו איך היא נתקלה במודעה הזו ומה פתאום היא שלחה לי אותה. לא אופייני לילדים ולא לי להוציא כביסה מלוכלכת החוצה. מה פתאום להיחשף ולהתפרסם?".
אז מה שכנע אותך?
"בדיוק חגגו לי יום הולדת 60. אצלנו עושים מסיבת הודיה כשמגיעים לגיל הזה. חז"ל אומרים שמי שזוכה להגיע לגיל 60, צריך לערוך מסיבה גדולה כי הוא יצא מדין כרת. הילדים הפיקו לי את היומולדת של החיים בחצר הגדולה של הבת. הגיעו המשפחה המורחבת וחברים, אפילו חברות מהילדוּת. הנכדים הקליטו לי שיר באולפן. רק הבן שלי לא הגיע. אבא שלו והאחים שלו הפצירו בו לבוא, אבל זה לא עזר. אז כשראיתי את המודעה ישר נדלקתי. לא היה לי מה להפסיד. שאלתי אותם, 'בטוח תחזירו לי את הילד'?'"
הרב עובדיה בא לנחם
דמארי (61) יצאה לגמלאות אחרי שהייתה מורה ומחנכת ב"בית יעקב" בבית־שמש במשך 38 שנים. היא נשואה לאשר (64), גם הוא איש חינוך. הם הורים לשישה וגרים בירושלים.
היא נולדה בבאר־שבע למשפחה מסורתית וגדלה במושב בית־הגדי שבנגב. "ההורים היו חקלאים והתפרנסו ממכירת ירקות. שמרנו שבת וכשרות ושלחו אותי לבית ספר דתי, אבל אחרי הצהריים הייתי עם מכנסיים וגופייה. הייתה לי ילדות יפה ומשוחררת במושב. שיחקנו בחוץ ואכלנו תפוזים מהפרדס. בכיתה ח' הגיע למושב פעיל מ'יד לאחים' ושאל אותנו, חבורה של בנות שהייתה בחוץ, מי רוצה ללמוד בירושלים. הרמתי את היד ואמרתי שאני רוצה. כנראה אני נשמה גבוהה. הייתה לי משיכה לירושלים".
עד גיל 20 שהתה בפנימייה של "הסמינר הישן". "סיימתי בהצלחה את הסמינר להוראה, ואם הבית, שאהבה אותי, סידרה לי משרת מחנכת ב'בית יעקב' בבאר־שבע. הייתי אז חרדית שלא ממש מאמינה באלוקים. התלבשתי צנוע, כמוהם, למדתי את הלימודים שלהם, אבל לא האמנתי. לא נכנס לי שאלוקים קיים. כשהיה צריך להתפלל, קראתי מילים. לימדתי את התלמידים מה שצריך, אבל בלי אמונה משלי. שמרתי שבת, אבל הוא היה בשבילי יום מנוחה. לא יותר".
בגיל 22 הכירה את אשר בשידוך. "יצאתי עם הרבה בחורים וכבר נמאס לי. הדודים שלי עבדו עם אשר בבית ספר ברחובות. כשהם באו אלינו למושב בחג סיפרתי להם שלא הולך לי. הם סיפרו לי שעובד איתם בחור תימני, מתולתל, עם עיניים ירוקות וכיפה סרוגה. אשר היה בוגר ישיבת 'מרכז הרב'. אמא שלי תמיד ניסתה לשדך לי בחורים עם כסף ולא נמשכתי אליהם. נסעתי לפנימייה שהוא לימד בה להציץ עליו. חיפשתי אותו ולא מצאתי, ואז, כמו בסרט, כשהסתכלתי לכיוון הבניין אשר בדיוק הסתכל מהחלון שם. המבטים שלנו הצטלבו. כשהוא בא לדודים שלי לפגוש אותי, הדבר הראשון שאהבתי היה שהוא הלך עם ציציות בחוץ. יום למחרת אמרתי לחברה שלי שאם הוא מבקש להתחתן איתי מחר, אני מתחתנת איתו".
הם התחתנו אחרי שנה. "אחרי החתונה התגוררנו בדירה שאמו נתנה לנו במושב תרום. חבשתי פאה אבל הלכתי עם שסע ומחשוף. אחרי 12 שנים במושב עברנו להתגורר בשכונת הר נוף בירושלים כדי לשים את הילדים במוסדות חינוך טובים. גרנו ברחוב של הרב עובדיה יוסף, ואשר היה משרת אותו בקודש. מביא לו לולבים ואתרוגים, מתפלל אצלו. בהר נוף נולדה לנו הילדה השישית, מרים מרגלית. קראנו לה על שם אשתו המנוחה של הרב. אחרי הלידה שלה אמרתי שמספיק, אני לא רוצה עוד ילדים ושאם אני נכנסת שוב להיריון אני מפילה. בגיל שלושה חודשים וחצי היא נפטרה ממוות בעריסה. כשהרב עובדיה בא לנחם הוא בכה כמו תינוק ואמר לי 'חשבונות שמיים'".
"קראנו לתינוקת מרים מרגלית, על שם אשתו המנוחה של הרב עובדיה יוסף. אמרתי שאני לא רוצה עוד ילדים, ובגיל שלושה חודשים וחצי היא נפטרה ממוות בעריסה. כשהרב עובדיה בא לנחם הוא בכה ואמר לי, 'חשבונות שמיים'"
אחרי שנתיים נולד בן הזקונים (שאיתו נותק הקשר לימים, ת"ב). "ילדתי אותו כשהייתי בת 40. הלידה שלו הייתה הכי קלה מכל הלידות. תוך שעתיים הוא היה בחוץ. הוא נולד בליל שבת, ליל שמחת תורה. הברית שלו הייתה בשבת בראשית. הייתי בטוחה שהוא יהיה צדיק גדול".
בת שבע דמארי ב"עוד ניפגש"
(באדיבות כאן 11)
"שאלתי אם החברה שומרת שבת"
כבר חמש שנים שמשפחת דמארי לא גרה בהר נוף. הם עברו לשכונה מעורבת בירושלים, אבל סלון הבית שלהם עדיין נראה כמו סלון חרדי טיפוסי. בכניסה אליו יש ספרייה מלאה בספרי הלכה, משנה ותלמוד בבלי. ליד שולחן האוכל הגדול עמדת נטילת ידיים עם כיור ונטלה. "הרב עובדיה היה הסנדק של הבן הקטן. שתי הבנות למדו ב'בית יעקב' בהר נוף, וארבעת הבנים בתלמודי תורה וישיבות".
איזה ילד היה הבן הצעיר?
"מדהים. יש לו לב רחב וטוב. הוא גם מוכשר. הוא מנגן בגיטרה ויודע לבשל. אני מתגעגעת לרגעים שלי איתו, שהוא אוכל את הקוסקוס שלי ושהוא מנגן לי בגיטרה. הוא למד ב'תלמוד תורה' עד כיתה ח' ואז עבר לישיבה וסיים עם בגרות. אני חושבת שמקפידים בישיבות יותר מדי עם הנערים. מספיק שילד מגיע לישיבה עם טלפון לא כשר וזורקים אותו. מי שנזרק מישיבה לא מצליח למצוא מקום אחר והוא ברחוב. איזה כאב זה לילד ולהורה.
"עד גיל 19, רק לפני שנתיים, הוא עוד היה הולך ביום חול עם חולצה לבנה, כיפה שחורה גדולה וציצית עד הברך. בשבת הוא היה לובש חליפה וכובע של ליטאים. הייתי שואלת אותו איך הוא לא מושפע מהחברים שלו, שחלקם לא הלכו בדרך ולבשו ג'ינס. התלהבתי ממנו שהוא מחזיק מעמד ככה. הוא ענה לי שהוא אוהב את הדרך. היינו הולכים ביחד לבית הכנסת בשבת. היית צריכה לשמוע אותו שר בשולחן השבת".
"הוא הביא את החברה שלו אלינו הביתה. אמרתי בסדר, עשיתי אוכל. הייתה שיחה ידידותית וניסיתי לקבל אותה. לא הצלחתי"
אחרי שירות לאומי בארגון "איחוד הצלה" החל בנה לעבוד בחנות לכלי נגינה בקניון, ואז דמארי החלה להבחין שהקשר שלו לדת מתרופף. "הוא עדיין היה הולך לעבודה עם כיפה וציצית, אבל הרגשתי שהוא מידרדר ברוחניות, פחות לומד תורה, וכשניסיתי לדבר איתו, הוא לא רצה לדבר. בהמשך הוא החליף את החולצה הלבנה בחולצות בצבעים אחרים. כעבור זמן הבנתי שהוא הכיר בחורה שעבדה בדוכן לידו. הוא לא סיפר לנו כי הוא ידע שאנחנו לא נרצה אותה, שהיא לא תהיה לרוחנו. פחות מפריע לנו אם הקשר לא בשידוך, חשוב אם היא ממשפחה דתית ואם היא קרובה לתורה ומצוות".
איך גילית את הקשר החדש?
"כשהייתי הולכת לקניון להסתובב קצת ואז מבקרת אותו, הוא היה נבהל. חשש שאראה אותה. הרגשתי שמשהו לא נוח. ואז פגשתי אותה יום אחד לידו בחנות. היא סיפרה לי שהיא חברה שלו. שאלתי אותה אם היא שומרת שבת. היא ענתה שלא. שבת אצלי זה יסוד היסודות. הוא ראה את הפנים שלי והבין, נהיה חיוור כמו סיד. הוא אמר לה שאני לא רוצה אותה".
ניסית להכיר אותה? עשית מאמץ?
"הוא הביא אותה אלינו הביתה. אמרתי בסדר, הכנתי אוכל. ניסיתי. היא קנתה לנו סידור יפה. הייתה שיחה ידידותית וניסיתי לקבל אותה. לא הצלחתי. היו לי כל כך הרבה ציפיות ממנו. אחרי שהיא הלכה ניסיתי להסביר לו ש'זה לא שלנו'. שאלתי אותו ממה הוא כל כך מתלהב. הוא ענה לי שהיא אישה טובה, שהיא מקשיבה לו, אוהבת אותו כמו שהוא. זמן קצר אחר כך הוא שכר דירה ועזב את הבית".
"הרגשתי שהוא מידרדר ברוחניות, פחות לומד תורה, לא רוצה לדבר. הוא היה הולך לעבודה עם כיפה וציצית, אבל בהמשך החליף את החולצה הלבנה בצבעים אחרים"
איך ניתק הקשר?
"גם אחרי ששכר דירה, הוא היה מגיע לבקר, לוקח אוכל. אז כבר הכיפה ירדה. הרגשתי שהוא עושה לנו פרינציפ. נולדנו בשביל לקיים תורה ומצווה. אם אתה לא מקיים את זה, למה נולדת? הוא אמר לי שהוא כבר לא מאמין. פתחתי לו ספרים, ניסיתי לשכנע. אשר היה אומר לי שאני צריכה לשחרר, להרפות מהילד. אבל לא הצלחתי. זה היה קשה מדי. יום אחד הוא התקשר, סיפר שהוא מתחיל ללמוד מחשבים וביקש שנשלם את שכר הלימוד. אמרתי לו שאם הוא הולך למכללה חילונית, אני לא נותנת כסף. הוא אמר לי שאם ככה, הוא מנתק את הקשר".
קשוח.
"כן. לא עמדתי בזה והתקשרתי אליו להגיד לו שאני אשלם על הלימודים. הוא לא ענה לי. שלחתי את אשר להתקשר אליו ולהודיע לו, אבל הוא אמר שהוא כבר לא רוצה ושהוא יסתדר לבד".
"הבן שלי ביקש שנשלם את שכר הלימוד ללימודי מחשבים. אמרתי לו שאם הוא הולך למכללה חילונית, אני לא נותנת כסף"
מה קרה אחרי זה?
"ניסיתי להתקשר, ליצור איתו קשר, והוא לא ענה. אשר דיבר איתו שעות בטלפון, ניסה לפייס בינינו ולא הצליח. הילד לא היה מוכן לשמוע בשום פנים ואופן. ביקשתי מהאחים לתווך, זה לא עזר. התחלתי להרגיש מאוד לא טוב. העולם נחרב עליי. זה ילד שאני אוהבת. חגים ושבתות הוא לא הגיע. אני לא יודעת איפה הוא גר, לא יודעת כלום".
ואז הגעת לתוכנית.
"שם פגשתי שתי אמהות, חסידית וליטאית, שנמצאות באותו מצב כמוני. אמרתי לעצמי שאם חרדיות כמוהן הגיעו לתוכנית, זה רק בגלל שזה סוף הדרך, זהו, אין פתרון אחר. זה עזר לדעת שלא רק לי יש את הבעיה הזו. אבל את יודעת מה אומרים, צרת רבים נחמת שוטים.
"הצמידו לי בתוכנית חרדית לשעבר שעזבה את הדרך, התגרשה מאברך והתחתנה עם חילוני גמור. אמרתי, 'היא תלמד אותי איך לחנך ילדים?! מי היא בכלל?'. אבל אז ראיתי איך היא מצליחה לדבר ולהגיע אל הבן המתבגר שלה. הבנתי שאני כל הזמן תפסתי וחנקתי את הילדים. הנוקשות הזו התאימה עם הגדולים, אבל הדור החדש הוא אחר. גם כמורה הרגשתי את השינוי. פעם הייתה סמכות למורה, יכולת להעיר, והילד הקשיב. הבן הגדול שלי לא היה יוצא לשידוך אם לא הייתי מסכימה במאה אחוז. אומרים שאחד מסימני משיח הוא ש'חוצפה תסגא' (החוצפה תגדל). את הדור החדש צריך להכיל".
איך המשפחה הגיבה להחלטה שלך להיחשף בתוכנית?
"הייתה פה הפגנה בראשות הבת ששלחה את ההודעה מלכתחילה. אמרתי לה, 'אבל את שלחת'. היא אמרה לי שהיא לא באמת התכוונה שאעשה את זה. היא איימה עליי שאם אני מצטלמת לתוכנית, אצטרך להצטרף לעוד עונה בשביל לחדש את הקשר איתה. אשר היה נחרץ שאני הולכת על זה ולא שואלת אף ילד. אם זה מה שצריך כדי להחזיר לך את הילד, אז זה מה שתעשי".
אשר מצטרף לשיחה: "ראיתי את הצער שלה על זה שאיבדה ילד, ולא מצאנו דרך אחרת. הוא היה באטרף עליה ולא רצה שום קשר. כתבתי בקבוצת הווטסאפ של המשפחה שאמא הולכת, וזהו".
בת שבע: "אני לא טיפשה. לא חשבתי שמישהו באמת יכול להחליט בשביל הבן אם לחזור לקשר או לא, אבל זו הייתה עוד השתדלות. אני מאמינה בתפילות ובדיבור עם הקב"ה. ביקשתי שיהיה נס ושדרך התוכנית הילד יחזור".
"כשהוא אמר שהוא כבר לא מאמין, פתחתי לו ספרים, ניסיתי לשכנע. בסופו של דבר הבנתי שחנקתי את הילדים"
וקרה איזשהו שינוי? השתנית? התרככת?
"קיבלתי על עצמי שאני מקבלת את הילד איך שהוא ושאני אראה לו כמה אני אוהבת אותו. אם הוא ייכנס הביתה בלי כיפה ולא ייטול ידיים, לא אסתכל. ביום חול יהיה לי קל יותר. בשבת, שיאכל איתנו ואז ייקח את המפתחות, יהיה לי יותר קשה. אני עוד עושה עבודה על המידות".
אז מה קורה איתכם עכשיו, היחסים חודשו?
"אסור לי לספר, תצטרכו לראות את התוכנית, אבל אני יכולה להגיד שאני אופטימית".
