דינה חלוץ שתלה אננס בעין־הבשור
לא היה קל להגיע לחממות האננס של טל בעין־הבשור, קילומטרים ספורים מאופקים ואחד מהמושבים בני המזל שכיתת הכוננות שלהם הצליחה לבלום את המחבלים על השער - חלקם חוסלו והיתר נסו.
כביש 232 הארור, שדרכו נמלטו החוגגים מהמסיבה ברעים ונרצחו בתוך מכוניותיהם, הוכרז כשטח צבאי סגור, ולמושב אפשר עכשיו להגיע רק בדרכים עקלקלות. דהרנו לשם, ארבע נשים במיטב שנותיהן, שעזבו לרגע את תלאות יומן כדי להקל במעט על תלאות החקלאים בעוטף, אחרי שננטש על ידי הפועלים התאילנדים - חלקם נרצחו, חלקם נחטפו, וכמעט כל היתר ברחו.
בערפל כבד התברברנו בדרכי הכורכר סביב המושב, עד שליד המזבלה פגשנו ברכב תועה כמונו, ועצרנו לשאול אם הם לאננס של טל או לחסה של אילן. "לתרד", ענה הנהג וחייך, "אתן יודעות איפה זה התרד?". בסוף הגיע טל החקלאי והוביל אותנו לחממות שלו שבקצה המושב.
כמה אופטימי צריך להיות בשביל לשתול משהו בעוטף בימים כאלה. האננס דורש סבלנות אין קץ: עד לקבלת פרי עוברות שנתיים
בחממות כבר כרעו באותה עת כעשרה מתנדבים חרוצים על הערוגות הארוכות. כמה אופטימי צריך להיות בשביל לשתול משהו בעוטף בימים כאלה? חשבתי לעצמי בעוד הדי הפיצוצים מהתקיפות של צה"ל ברצועה נשמעים קרובים ברמה מבהילה. גם לזה עוד אצטרך להתרגל, חשבתי וחזרתי להרהר בטל ובמשמעות הקיומית של השתילה. מילא לקטוף, אבל לשתול? ועוד אננס? לא תגידו חסה, חודש־חודשיים והיא בחוץ, מוכנה לאכילה. האננס דורש סבלנות אין קץ: עד לפריחה ולקבלת פרי עוברות שנתיים ואפילו יותר, וגם כשכבר יש פרי, צריך לחכות להבשלתו עוד כמה חודשים.
מה למדתי בגן האננסים של טל? שאננס הוא פרי טרופי שהאקלים בארץ לא כל כך מתאים לו, אז טל וחבריו, מגדלי האננס בישראל, נדרשים לפעולות הסחה ותרמית: בקיץ הם משתמשים ברשתות צל כדי להתגבר על השמש, ובחורף בחממות פלסטיק כדי להתגבר על הקרה. זאת הסיבה שמחירי האננס כל כך גבוהים פה. בעודי שותלת הבטחתי לעצמי לא להגיד לעולם "תראו כמה זול האננס בתאילנד".
המשימה נראתה קלה בהתחלה: צריך לתקוע את שתיל האננס בערוגה מנוילנת (מפני מזיקים) עם חורים בדיוק במרחק הנכון: 40 ס"מ אחד מהשני. אז מה הקאץ', תשאלו? ובכן, נדרש קילוף של השורש מעליו היבשים, פעולה הדורשת ידיים מחוספסות משלי. ואני עוד אחת שלמדה בתיכון חקלאי ועשתה 14 יחידות בגרות בענפי חקלאות שונים, כולל חליבות ידניות של כבשים.
חזרתי הביתה עם יבלות בשני האגודלים, עייפה אך מאוד מרוצה. נפרדנו מטל בתפילה שהלוואי שבעוד שנתיים דווקא אני מכולם ארכוש בסופר את האננס שזה עתה שתלתי במו ידיי.
עוד כתבות בערוץ לאשה
יפעת מנהרדט קטפה עגבניות במושב אוהד
אני מודה שלהחלטה להקדיש יום לנסיעה דרומה ולעזור לחקלאים ביישובי העוטף התלוו לא מעט חששות: העובדה שאולי יש עוד מחבלים שמסתתרים בשטח, הידיעה שלאזור משוגרות רקטות בלי הפסקה וההבנה שבשטחים חקלאיים אין מרחב מוגן. דווקא לגבי העבודה החקלאית עצמה לא חששתי כלל. לפסוע במטעים ולקטוף עגבניות או פלפלים נשמע לי מגניב. פסטורלי כזה. ובכן, טעיתי. בענק.
זה התחיל כששובצנו בחממת הכרוביות ביישוב אוהד (7.2 ק"מ מהגבול עם עזה). המשימה: לעבור בין הערוגות האינסופיות ולנכש את העשבים השוטים. "מדליק, מזל שאני עושה סקווטים בחדר הכושר", חשבתי לעצמי. באמצע הערוגה הראשונה כבר נזכרתי שאני עושה סקווטים רק פעמיים בשבוע למשך 30 שניות בדיוק. עברתי למצב זחילה.
אני מודה שלפסוע במטעים ולקטוף עגבניות נשמע לי מגניב. פסטורלי כזה. ובכן, טעיתי. בענק
אחרי שעתיים וחצי בערוגות, כשלצידי גברים נוטפי זיעה שנראים כמו פרזנטורים לקרוספיט, ביקשנו העברה. הגענו
לעגבניות של החקלאי יוסי ענבר.
"נהדר, עכשיו זה יהיה קל ונעים, אלקט לי עגבנייה־עגבנייה ואניח בארגז", ניחמתי את עצמי. אופס. טעות מספר שתיים. מתברר שלא קוטפים עגבניות יחידות אלא אשכולות שלמים שמסתתרים בתוך שיחים סבוכים. אשכול שנפל ונסדק - נפסל לשימוש. לאט־לאט השתפרתי. הבנתי איך לחתוך את האשכול, איך להחזיק שלא ייפול, איך להישיר מבט לעבר אשכול שחלק מהעגבניות שלו כבר אדומות, משוועות להיקטף, להתגבר על רגשות האשם ולומר להן בנחישות: "אני מצטערת, רוב האחיות שלכן עדיין ירוקות. אני נאלצת להשאיר אתכן מאחור!" (בשלב הזה כבר סבלתי ממכת חום).
למחרת בבוקר בקושי הצלחתי לזוז. אבל אין חרטות. החיוך הגדול ומכיר התודה של החקלאים גובר על הכול. והיי, קיבלתי בחינם גם אימון כושר וגם סאונה לוהטת. היה אש.
נועה לביא קטפה תפוזים בכפר־ורבורג
קטיף תפוזים תמיד נתפס בעיניי כאקט הצברי האולטימטיבי: גברים ונשים עם כובעים לבנים קוטפים את הפרי הלאומי (סברס דוקרים מדי בשביל המעמד הזה) בשמש הקופחת. אני באופן אישי תמיד העדפתי "תפוזים סחוט טרי, גדול, בלי קרח, מה זה המחירים האלה? תודה", כי עבודה בחקלאות זה לא פיקניק, אבל המלחמה המזעזעת שפרצה הפכה את הסיוע לחקלאים לתרפיה מעולה. ריפוי בעיסוק להמוני ישראלים שגילו שלהיות עורף במלחמה זו משימה לא פשוטה, בייחוד לאור הרצון העז לתרום וגם להתנתק קצת מהחדשות.
אז לקחתי יום חופש וירדתי דרומה, לכפר־ורבורג, כדי לסייע בקטיף תפוזים בפרדסים של דרור סובוביץ. טוב, זה לא בדיוק מעשה הירואי, המשק לא נמצא בעוטף, אבל הקושי והעצב גרים גם כאן. לפני המלחמה היו לסובוביץ 20 עובדים, עכשיו נותרו שלושה. למרות זאת הוא לגמרי לא לבד. בין טורי העצים עוברים ושבים ישראלים מכל הגילים ומכל חלקי הארץ. זוגות מבוגרים מהמרכז ומהצפון, צעירים עם ציציות מירושלים, שלוש חברות מצפון תל־אביב, אמא ובתה המתבגרת, מי לא? כולם מקבלים הדרכה קצרה, תיק לקטיף עם רצועה ארוכה, ויאללה, לטפס על הסולמות שמפוזרים בין העצים.
ההנחיות הן לקטוף רק את התפוזים הגדולים, שבדרך כלל נמצאים בחלק העליון של העץ. את הקטנים כבר לא יקטפו
"התפוזים לא ירוקים מדי?", שאלתי את דרור, שאלה שהוא שמע לפחות 20 פעם מאז הבוקר, ועדיין יש לו סבלנות להסביר: "רוב התפוזים נקטפים ירוקים ומקבלים את הצבע בהמשך. כבר עכשיו יש להם ארומה נהדרת והם יהיו טעימים".
הזן שאנו קוטפים נקרא "תפוז טבורי", הוא מופיע בתחילת הסתיו ויש לו טבור בקצהו. לפי גוגל מדובר בזן שפותח בתחילת המאה ה־19 על ידי נזיר נוצרי. העיקר שהוא מתוק גם כשהוא ירוק. טעמתי!
ההנחיות הן לקטוף רק את התפוזים הגדולים, שבדרך כלל נמצאים בחלק העליון של העץ. את הקטנים הוא כבר לא יקטוף, אומר סובוביץ, אף אחד לא יעבור על הפרדס פעם נוספת.
אני מודה, מדובר בעבודה סיזיפית. הארגזים ענקיים וצריך למלא אותם, אך בכוחות משולבים תוך דקות הם מתמלאים. התיק כבד והכתף כואבת, מזיעים ומתמלאים אבק, אבל הסיפוק ענק. בפעם הבאה שאקלף תפוז, אדע להעריך אותו במיוחד.
ועוד מסקנה לסיום: אין ויטמין חיוני יותר משילוב ידיים בזמנים האלה.
