רוב האנשים יזכרו את השנה האחרונה כתקופה שבה מגפה עולמית סגרה, לפחות חלק מהזמן, את העולם, אבל נגה ניר נאמן, עורכת התעופה והצרכנות של חדשות 13, היא לא רוב האנשים. כשנסעה באוקטובר האחרון לצלם למהדורה את המלונות הסגורים בים המלח, גילתה שהכל יכול להיות גרוע יותר, בעיקר אם את מחליקה על הרצפה בעודך מחזיקה ביד אחת מצלמה שעזרת לצלם שלך לסחוב, עניין של 13 ק"ג, ובידך השנייה את תיק העבודה שלך.
"תשמעי", היא אומרת, "הייתי עם נעליים שטוחות, לא רצתי, וכמו בסרטים המצוירים - כשמחליקים על בננה והרגל עפה למעלה? נפלתי ונחַתי על הגב, ולא היו לי ידיים פנויות לבלום".
נשמע נורא.
"תאונה מחרידה. הייתי בטוחה שאני הולכת להיות נכה לנצח. הייתי משותקת מרוב פחד, כאב והלם. הבנתי שמשהו נורא קרה. מרוב כאב זה כבר לא כאב. אמרתי לצלם, 'תזמין אמבולנס'. הצלחתי להזיז את הרגליים וקצת נרגעתי. בבית החולים צילמו את המקום הלא נכון, האגן, ולא ראו שום דבר. אמרו לי תנוחי כמה ימים. נסעתי הביתה וידעתי שבעוד ארבעה ימים יש לי טיסת עבודה לאבו־דאבי, אבל כל תזוזה - כאבי תופת".
אם לקצר סיפור ארוך: ניר נאמן טסה לאבו־דאבי והסתובבה מוטרפת מכאבים. "אני תמיד עובדת קשה, עם הציוד עליי כמו משוגעת, כדי להביא את הסיפור העיתונאִי. באבו־דאבי הרגשתי שאני לא יכולה להרים את הכוס מהשולחן. לא יכול להיות שככה נראית החלמה, כבר נפלתי בחיים וקיבלתי מכות".
"את מבינה מה זה לדחוס בן אדם כמוני לתוך סד שהביאו לי כבר במיון, ולהשכיב אותי במיטה לחודשיים וחצי עם אזהרה שאם אזוז אצטרך ניתוח? 20 דקות ביום זה היה המקסימום שמותר לי לזוז"
כשחזרה לארץ אובחן שיש לה חוליה שבורה במרכז הגב. בהוראות רופא חמור סבר צוותה להישאר במיטה חודשיים וחצי. ממש לשכב על הגב ולא לזוז. "רק עכשיו אני מעכלת מה עבר עליי. התקופה הכי איומה שהייתה בחיי. אני לא מצליחה להבין איך עברתי אותה. אני גוש אנרגיה רועש, שמתחילה את הבוקר בשש, חוזרת מנווה אילן בעשר בלילה, הולכת לישון באחת בלילה ולא צריכה הרבה שינה, כי שינה זה לחלשים. את מבינה מה זה לדחוס בן אדם כמוני לתוך סד שהביאו לי כבר במיון, ולהשכיב אותי במיטה לחודשיים וחצי עם אזהרה שאם אזוז אצטרך ניתוח? 20 דקות ביום זה היה המקסימום שמותר לי לזוז. שכבתי במיטה בשיא הלחץ של הקורונה עם כמויות עבודות שלא ידעתי כמותן".
הצלחת לנוח?
"גם כששכבתי במיטה, מסוממת מכדורים נגד כאבים, תוך כדי צפייה בנטפליקס, עדיין הגיעו אליי סיפורים והעברתי למערכת וגם עזרתי בתיאומים. אי־אפשר באמת להתנתק".
צפירת הרגעה: נגה ניר נאמן (אוטוטו 44) לא נזקקה לניתוח, ולאחרונה אפילו נסעה לטיול משפחתי עם בן הזוג ושני הילדים בחוף המערבי בארצות־הברית. בתמונות שהעלתה לאינסטגרם קשה לזהות את 20 אחוזי הנכות שנותרו לה מהשבר בחוליה. לריאיון היא מגיעה אחרי פיזיותרפיה ואימון כושר. "כואב לי הגב כל הזמן", היא אומרת, "אבל אני מחזיקה את זה ומתמודדת ולא נותנת לכאבים לעצור אותי. מכיוון שאני מתראיינת לעיתון נשים, זה הזמן להגיד: אנחנו כל יכולות ומשלמות על זה מחירים מאוד כבדים. אני, עד שהגוף שלי לא נשבר והפיל אותי, לא הבנתי שאני צריכה לעצור כדי לנשום, לשתות ולאכול. אצלי זה או מאה או אפס. אנחנו סוחבות איתנו את כל כאבי היקום, ואני ראיתי דוגמה כזו בבית. אמא שלי, ד"ר בינה ניר (מרצה לתקשורת ותרבות, אמ"ר), היא ההשראה שלי".
"הבנתי שאני יכולה לצאת מהאירוע הזה עם אקסטרה 20 קילו, וזה מה שקרה לי בשמירת ההיריון עם הבן שלי, שהיום בן 16. לכל מי שבא לעזור אמרתי, 'אפשר סלט?'"
השבר בחוליה אותת לך להוריד הילוך. כמה הצלחת?
"היקום לא יכול היה לשלוח לי דימוי יותר מדויק מאשר לשבור לי את הגב. אני השפן הממהר של אליסה, אין לי אף פעם זמן לכלום, ופתאום בום! לשכב במיטה. הייתי רוצה להגיד שירדתי ברמת הלחץ, אבל אני טיפוס של סטרס. אני אוכלת בסטרס, אני עובדת כך. אתמול עבדתי 15 שעות. נסעתי בבוקר לצילומים בעין גב עם 400 אלף מעלות בחוץ, חזרתי לנווה אילן וערכתי את הכתבה ששודרה בערב, ותוך כדי שידרתי את התוכנית של שבע וגם הופעתי במהדורה. הגעתי הביתה בעשר בלילה. למדתי לפחות לעשות הפסקת צהריים של רבע שעה ולאכול עוף עם סלט".
ניר נאמן הצליחה לא רק לחזור לפעילות אלא גם להימנע מליפול לבורות שהיא מכירה היטב מהעבר: אכילה רגשית בעודה שוכבת חנוטה בסד, ומשלוחי פירות, גלידות ושוקולדים מקולגות זורמים לביתה. "הבנתי שאני יכולה לצאת מהאירוע הזה עם אקסטרה 20 קילו, וזה מה שקרה לי בשמירת ההיריון עם הבן שלי, שהיום בן 16. את שוכבת, רע לך, ויש לך שתי אפשרויות: לשבת עם מגשים של אוכל עלייך, או לא. לכל מי שבא לעזור אמרתי, 'אפשר סלט?'. היה לי ברור שמשקל עודף על חוליה שבורה זה לא אידיאלי".
4 צפייה בגלריה
"אנשים מסתכלים מה אני אוכלת בעשר עיניים"
( צילום: רותם לבל ל"ארטבוק", סגנון: אלין זידקוב ל"ארטבוק")
כמה מציקים לך עכשיו עם שאלות על הירידה הדרמטית במשקל?
"כל הזמן, ונמאס לי. ביום שזה ייעלם נדע שהמין הנשי השלים את המהפכה. בינתיים, בגלל שאני הכי עפולה ונגישה ואין לי פסאדה, אנשים ברחוב מבקשים סלפי ונוגעים בי, 'יואו, איך את רזה במציאות ושמנה על המסך'. כל כך מתיש. מתי יגיע היום שבו כשאני אשמין לא יסתכלו עליי, וכשאני ארזה לא יסתכלו לי בצלחת, וכשאני אלך למלון לא יגידו, 'אה, את אוכלת את זה?'. אמיתי, קרה לי. במלון בישראל אני תחת זכוכית מגדלת. המנהלים והעובדים מסתכלים עליי שאני לא בודקת אותם, והאנשים מסתכלים מה אני אוכלת בעשר עיניים. וגם את, תודי שהשאלה הראשונה שרצית לשאול אותי זה איך רזית ולמה".
"המשקל לא הפריע לי, אבל פה היה עניין בריאותי. לא עשיתי ניתוח לקיצור קיבה ולא הפסקתי את הפחמימות. אני מכניסה פחות ומוציאה יותר"
כי כל חייך התעקשת שאת אוהבת את עצמך במידה גדולה, אז למה רזית?
"זו שאלה לגיטימית. תשמעי, אף פעם המשקל לא הפריע לי. אוהבת את עצמי בכל צורה וגודל. אבל פה היה עניין בריאותי. וגם היה יותר קל לרזות בגלל הסד. תחשבי שמשהו לוחץ לך על החזה ועל הבטן התחתונה, ואת שוכבת. כמה את יכולה לאכול בשכיבה? את נחנקת.
זו לא פעם ראשונה שאני יורדת הרבה במשקל. גם אחרי ההיריון עם הבן שלי וגם לפני שש שנים ירדתי כמעט אותו הדבר במשקל, שזה הרבה, ולא אגיד כמה. גם בעלי לא יודע. אהבתי את עצמי כשרזיתי, זה היה לקראת משבר גיל 40, ואחר כך עליתי וזה גם היה בסדר. להגיד לך שלא התבאסתי שהיה איזה בגד שרציתי ולא יכולתי ללבוש? תמיד, אבל לא שנאתי את הגוף שלי ואף פעם לא אחשוב שהוא מושלם. ועכשיו את רוצה לדעת איך רזיתי?".
יאללה, ספרי.
"לא עשיתי ניתוח לקיצור קיבה, למען הסר ספק. לא הפסקתי את הפחמימות והסוכרים, כי ניסיתי פעם, ואיך שהכנסתי פחמימה ראשונה לפה, עליתי הכל עם אקסטרה. היום אני מכניסה פחות ומוציאה יותר, זו הנוסחה, סיוט ככל שתהיה. אני שוחה, עושה פעמיים בשבוע שמונה קילומטרים על מכשיר קרוס טריינר, ויש לי מאמן כושר, אוסקר הרשע, שאם אני אומרת לו באמצע תרגיל, 'אני עומדת להקיא', הוא מביא לי דלי ואומר, 'תקיאי ותמשיכי'".
4 צפייה בגלריה
"הדרך עוד ארוכה לשוויון בין גברים לנשים"
( צילום: רותם לבל ל"ארטבוק", סגנון: אלין זידקוב ל"ארטבוק")
היא נשואה לאורן, מנכ"ל חברת Hairstetics, שהיה החבר הכי טוב שלה באוניברסיטה. "בדייט הראשון שלנו כזוג ישבנו בבית קפה בירושלים. עבדתי כתחקירנית פישרית מתחילה ב־3,000 שקל בשוטף פלוס 90 בערוץ הראשון, תחת כל המטרידים והענקים שהיו שם. זו הייתה תקופת פיגועים איומה, ואמנון ברקאי מפיק־העל נתן הנחיה, 'אם הביפר מצפצף, את רצה לאולפן'. אחרי כמה דקות בדייט הביפר צפצף. תפסתי את המעיל והתיק, צעקתי 'פיגוע!' ויצאתי בלי להגיד לאן. למחרת אורן שאל איך אני מרגישה. הבנתי שזה גבר שיכיל אותי ויתמוך בי. ואני מדברת איתך עם דמעות בעיניים, כי זה מרגש אותי עד היום. הוא מבין שהקריירה שלי היא חלק מהייעוד והשליחות שלי, והוא איתי, איש קריירה מדהים שעבד בעבר שבוע בארץ ושבוע בחו"ל. כשהייתה קורונה, אני יצאתי בבוקר וחזרתי בלילה, והוא היה בין עבודות, נשאר חצי שנה עם הילדים מהבוקר עד הערב ונהנה מכל רגע. אני בת מזל".
ובכל זאת, היא מספרת, במבצע "שומר החומות", כשכלי התקשורת עבדו מסביב לשעון והיא עמדה בכניסה לנווה אילן להפסקת סיגריה עם הקולגות, לפני המהדורה של שמונה בערב, נכנס אלוף במילואים, אחד הידועים במדינה. "זה בן אדם שאני ביחסים טובים איתו", היא נזכרת בכעס. "הוא ראה אותי, הפנים שלו אורו, ואז הוא אמר, 'מה את עושה פה?'. אמרתי לו, 'עולה לשידור תכף'. הוא אמר, 'השעה שבע וחצי, את לא צריכה להרדים ילדים?'".
"אלוף במילואים אמר לי, 'מה את עושה פה?'. אמרתי, 'עולה לשידור תכף'. הוא אמר, 'השעה שבע וחצי, את לא צריכה להרדים ילדים?'.פעם הייתי בוכה מעלבון. היום אני מרחמת עליו"
את לא רצינית!
"כן. ליד כולם. אמרתי לו, 'תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אתה רואה אותם?', והצבעתי על הפרשנים שסביבי, 'לכולם פה יש ילדים, אין הבדל בינם לביני, תתבגר ותפנים את זה'. הסתובבתי והלכתי. לא חושבת שהוא התכוון לרע, אבל אם זה מה שיצא לו באינסטינקט, זו באמת בושה. פעם הייתי בוכה מעלבון. היום אני מרחמת עליו. הוא לא מבין באיזה עולם הוא".
כנראה עוד ארוכה הדרך לשוויון בין גברים לנשים.
"מה זו ארוכה, אלוהים! ואיזה מייאש זה. שידרתי גם במהומות בלוד, וגם אצלנו היה אחד שאמר, 'מה, נשלח אישה לשדר מלוד?' ואמרתי, 'ברור שכן'. כשאני עושה היום כתבות, אני תמיד בודקת אם יש איזו מנכ"לית או אישה שאפשר לראיין במקום גבר. כן, סליחה, העדפה מתקנת".
"חברת מערכת חדשה אמרה לי, 'איך אני אוכל להיות אמא עם קריירה כזו?'. עניתי לה, 'אם תרצי את יכולה'. אבל לא כולן באמת יכולות. יש נשים שאין להן אמא ואבא כמו שלי או בעל כמו שלי, שתומכים בהן סביב השעון"
לאיזה שינוי את מייחלת?
"למשל, את רואה את הסיפור של מיכל הקטנה, כן או לא תחזור מחופשת לידה, והוויכוח על 'צאו לה מהרחם', אבל עצם הדיבור על זה מעלה את הנושא.
"אני מתפללת שיגיע היום שבו ריאיון עם נשים יהיה כמו ריאיון עם גברים ושישאלו גבר: 'איך אתה מרגיש עם זה שאתה לא נמצא הרבה בבית בגלל הקריירה?'. (הערת מערכת "לאשה": אנחנו שואלות גם גברים על זה!)
"נכנסה לי השבוע לאוטו חברת מערכת חדשה ואמרה לי, 'איך אני אוכל להיות אמא עם קריירה כזו?'. עניתי לה, 'יש לי שני ילדים, בן תשע ובן 16, אם תרצי את יכולה'. אבל לא כולן באמת יכולות. יש נשים שאין להן אמא ואבא כמו שלי או בעל כמו שלי, שתומכים בהן סביב השעון".
הריאיון המלא עם נגה ניר נאמן מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
