אם יש משהו שסתיו ניסר (32) מבקשת, הוא שלא תציקו לה ברחוב עם הצעות לעזרה, שלא תתפסו בידה כשהיא רוצה לחצות את הכביש אם היא לא ביקשה ובאופן כללי, שלא תרחמו עליה. כמי שעובדת בשתי משרות ומנהלת מיזם חברתי חשוב שאותו ייסדה, היא מודיעה לכולם שהיא מסתדרת לבד, תודה רבה. "מעצבן שאי־אפשר ללכת במרחב הציבורי בשקט, בלי שמישהו יקפוץ לעזור", היא מתקוממת. "לכל אדם שמציע עזרה בכבוד אני עונה בכבוד, אבל לגעת ברחוב באדם זר זה ממש לא הפתרון וזה אפילו מבהיל מאוד".
בשעות הבוקר סתיו עובדת כמפעילת תחנת מידע ויועצת למתעוורים במרפאת עיניים בהדסה עין כרם, מטעם עמותת "עלה" לקידום הסטודנט העיוור. אחר הצהריים היא מתחילה את משרתה השנייה כמתמללת ומגייסת מתמללים בחברת "יוצאים מהבועה", המנגישה את שידורי הטלוויזיה בישראל עבור בעלי מוגבלויות, ובין היתר מספקת שירותי תמלול לערוצים 12 ו־13. בין לבין היא מוצאת זמן גם לעמוד בראש מיזם "לעוף על התואר", לסיוע לסטודנטים עם מוגבלויות ללמוד בדרכם.
המיזם, שאותו ייסדה בעזרת עמותת "ארץ עיר", נולד בעקבות הקשיים שהיא עצמה חוותה כסטודנטית לפסיכולוגיה וספרות אנגלית לתואר ראשון וחקר סכסוכים לתואר שני, באוניברסיטה העברית. "זיהיתי דיסוננס בין הרצון העז של סטודנטים עם מוגבלות להשתלב ולהיות כמו כולם, ובין העייפות מלהוכיח את עצמם כל הזמן", היא אומרת.
"כאדם עם מוגבלות את בטוחה שאת צריכה להוכיח שאת כמו כולם, גם אם זה אומר לגור בירושלים ולהגיע בשמונה בבוקר לפגישות ברעננה. עשיתי דברים שהיום אני אומרת 'מה חשבתי לעצמי'"
"לפני שלוש שנים הוציאו אותי לחל"ת קורונה, וסתם לשבת בבית יכול להכניס למרה שחורה, אז ניצלתי את הזמן, פיתחתי את 'לעוף על התואר' ואנשים באו אחריי. אנחנו נותנים לסטודנטים עם מוגבלויות קורסים שונים שיעזרו להם לצלוח את הלימודים, כמו קורסים לניהול תקציב, ניהול זמן, זכויות, משא ומתן, אקטיביזם ועוד. עברו אצלנו כבר 400 סטודנטים מכל הארץ המתעניינים באקדמיה. אני זוכרת שפעם מישהי אמרה לי 'אני לא יודעת אם אעשה תואר בסוף, אבל בזכות "לעוף על התואר" הבנתי שזה אפשרי', וזה אומר הכול".
לפני שהחלה לעבוד בחברת "יוצאים מהבועה", היא הייתה רכזת מתנדבים בבית איזי שפירא, נסעה כל יום מירושלים לרעננה ולא העזה לקטר. "כאדם עם מוגבלות את בטוחה שאת צריכה להוכיח שאת כמו כולם, ואיך מוכיחים? עובדים ברעננה, ואם יש פגישות בשמונה בבוקר מגיעים בזמן מירושלים. עשיתי כל מיני דברים בקריירה וגם בכלל בחיים, שהיום אני מסתכלת עליהם ואומרת 'מה חשבתי לעצמי?'".
איך הגעת לתמלול ב"יוצאים מהבועה"?
"התעייפתי מהנסיעות מירושלים לרעננה, וכשנוצרה הזדמנות לעבור בנווה־אילן, קפצתי על זה. המנהל שם הכיר מישהו שהכיר אותי וככה הגיעו אליי והציעו לי, למרות שהיו חששות הדדיים".
אילו חששות היו לך?
"אני לא קוראת ברייל".
למה לא?
"ניסיתי ולא הצלחתי, זה עשה לי כאבי ראש איומים ואמרתי - די, זה הרי לא מועיל לאף אחד, אני לא מבינה את מה שאני קוראת, אז די. אני אוהבת ספרות, למדתי ספרות אנגלית באוניברסיטה, אז במקום לקרוא ברייל אני שומעת ספרים מוקלטים. 14 שנה התנדבתי באתר LIBRIVOX, ספרייה קולית לספרי קלאסיקה ישנים, הקלטתי שם כמאה ספרים נדירים, אבל האמת היא שאין לי כל כך זמן לקרוא, שתי המשרות דורשות ממני הרבה זמן".
עוד כתבות בלאשה
גידול סרטני בשתי העיניים
ניסר נולדה בקריית־חיים וגדלה בזכרון־יעקב, בתם הבכורה של גלית (58), שעוסקת בחינוך מיוחד וראובן (62), מתכנת בפנסיה ואחות לשני (21). "כשהייתי בת חודשיים ההורים שלי שמו לב שאני לא מפסיקה לבכות, ועד אז לא הייתי תינוקת בכיינית בכלל. הם לקחו אותי לבדיקות שבהן התברר שיש לי סרטן בשתי העיניים. שלחו אותם למרפאת עיניים בהדסה עין כרם בירושלים, ולא ייאמן איך בטוויסט מטורף היום אני עובדת בה ויש שם אפילו מישהו שזכר אותי", היא אומרת. "עשו לי הקרנות שחיסלו את הגידול, אבל גם את הרשתיות. הרופאים ניסו להציל חלק מהראייה שלי ולא הצליחו. בגיל ארבעה חודשים יצאתי מבית החולים עיוורת".
כשהייתה בת חמש אביה תכנת עבורה את קורא המסך הראשון בעברית, "מערכת סתיו", שנקראת על שמה, ובהמשך כתב עוד קוראי מסך על שמה, וביניהם "סתיו פרינט" ו"סתיו רידר", שנמצאים עד היום בשימוש. "ההורים שלי נלחמו בשביל שלא ארגיש את המוגבלות שלי, הם גם דאגו שאלמד בבית הספר השכונתי, בחינוך הרגיל", היא אומרת.
"אמנם הכלי של העיניים חסר לי, אבל זה לא אומר שאני לא רואה בכלים אחרים. אני חדה מאוד ובדרך כלל רואה מהר מאוד מי עומד מולי"
לא התקשית להתמודד בבית ספר רגיל עם ילדים רגילים?
"העולם הוא רגיל, החוכמה היא למצוא את הדרך ללמוד לשחק את המשחק במגרש הרגיל. לי אישית היה טוב מאוד, היו לי חברים, לא ריחמו עליי. אמנם לא תמיד יכולתי להשתתף בכל המשחקים, אבל אני הייתי זאת שכולם באים לספר לה, הייתי זאת שיודעת להקשיב, שיודעת לעזור בשיעורי הבית. מצאתי את הדרכים שלי להיות מוערכת.
"אני זוכרת שחברים שלי העריצו את ג'ניפר אניסטון מהסדרה 'חברים', ובזה לא יכולתי להשתתף. אמרתי לאמא שלי 'אני לא רואה "חברים", אני לא יכולה להעריץ אותה כמו כולם', אז אמא שלי אמרה לי 'אז תעריצי את אריאלה סביר', היא הייתה זמרת שירי ילדים עיוורת, שהייתה פופולרית מאוד בשנות ה־90. חזרתי לכיתה ואמרתי לחברים שלי 'אני מעריצה את אריאלה סביר ואני גם יכולה לפגוש אותה ואתם לא תוכלו לפגוש את ג'ניפר אניסטון בחיים'. מצאתי איזה יתרון למצב המוזר הזה, כי זו אני: הופכת מצבים מוזרים ליתרונות.
"פעם המורה למתמטיקה אמרה לי 'איפה שאין, משם אפשר להצליח'. לקחתי את המקומות של האין אמרתי 'אוקיי, אלה הקלפים שלי, מה אני עושה איתם?'"
היו ילדים שלא קיבלו אותך?
"גם הילדים האלה לא באמת היו נגדי, אני לא עניינתי אותם, הם היו נגדי מתוך הפחד שלהם מהשונה. גם אז וגם היום אני לא לוקחת את זה אישית, אלא מנסה לדבר עם הפחד שלהם. מה שעזר לי היה שהבנתי שלא הכול סובב סביבי, שגם אני צריכה ללמוד להכיל אנשים אחרים, ולעשות דברים שכולם עושים".
"אמרתי לאמא שלי 'אני לא רואה "חברים", אני לא יכולה להעריץ אותה כמו כולם', אז אמא שלי אמרה לי 'אז תעריצי את אריאלה סביר', היא הייתה זמרת שירי ילדים עיוורת"
מה למשל?
"למשל, נלחמתי כדי להתגייס לצבא. התנדבתי לשירות מלא כעוזרת מחקר בפו"ם, ונסעתי כל יום מזכרון להרצליה. לא רצו לגייס אותי בהתחלה, אז חיפשתי ומצאתי את התפקיד שאוכל לתרום בו, חיפשתי קשרים להגיע אליו וחבר של אח של דודה שלי, ששירת שם, סידר לי אותו איכשהו. הוא עשה לי טובה עצומה. נתקלתי שם באנשים נדירים. התפקיד שלי היה לתרגם טקסטים ולסכם חומר, והיה לי חשוב לעשות את זה בלי להסתמך על עזרה, לגמרי בכוחות עצמי".
אני רואה מהר מאוד מי עומד מולי
לאחרונה פרסמה ניסר פוסט בעמוד קבוצת הפייסבוק "Day Job - המקום לנשים עסוקות", שבו ביקשה מכל מי ששולח קורות חיים כדי להתקבל למשרה מסוימת, שיוותר על הדאווין של הפידיאף וישלח את המידע בקובץ וורד פשוט, כי "אתן לא יודעות לעולם מי יושבת בצד השני", כתבה.
"אני מבקשת מכן בכל לשון של בקשה לא לשלוח קורות חיים ב־PDF אלא אם כן מבקשים את זה. אני עיוורת, וב־PDF אני לא יכולה לקרוא עם קורא מסך. זה מאוד לא נעים לי כמגייסת, כי הייתי רוצה לכבד אתכם, אז אני מבקשת שתכבדו את המגייסת, כמו שאני אומרת למועמדים שעושים את זה: לפעמים יושב שם אדם עם קשיים, בבקשה תגלו רגישות".
שנה אחרי שהגיעה ל"יוצאים מהבועה" כמתמללת, היא קיבלה גם את תפקיד מגייסת התמלילנים והתמלילניות לחברה. "ראיתי שצריך את הפונקציה הזאת של גיוס עובדים בארגון ופשוט הצעתי את עצמי. אף אחד לא יכול לדעת בטלפתיה שאני רוצה קידום, אני צריכה לזמן אותו, לגשת ולבקש אותו", היא אומרת.
"באתי עם תוכנית עבודה שבה פירטתי מה מצב החברה ולאן אני רוצה להביא אותה. את לא יכולה להגיד 'אני רוצה קידום' ולצפות שיקדמו אותך. את צריכה לתפור את זה"
חששת לבקש תפקיד כזה?
"ניגשתי כשכבר עבדתי כמעט שנה בחברה וידעתי שאוהבים אותי, אבל זה כמובן לא מספיק. באתי עם תוכנית עבודה, שלושה עמודים שבהם פירטתי איך אני עוזרת להם, מה מצב החברה כרגע ולאן אני רוצה להביא אותה. את לא יכולה להגיד 'אני רוצה קידום' ולצפות שיקדמו אותך. את צריכה ליזום אותו ולתפור אותו".
איך את מתניידת?
"במוניות. הגעתי עם העבודה להסכם, עשינו חצי־חצי. אין מה לעשות, אם את רוצה לצאת לעבוד יש לזה מחיר, המדינה נותנת קצת דמי ליווי לדברים האלה, ובכל מקרה אני דואגת שבשורת הרווח ישתלם לי".
איך אפשר לגייס עובדים בלי לראות אותם?
"אם יש מסר שהייתי רוצה להעביר בכתבה הוא שיש דרכים שונות לראות. אמנם הכלי של העיניים חסר לי, אבל זה לא אומר שאני לא רואה בכלים אחרים. אני חדה מאוד ובדרך כלל רואה מהר מאוד מי עומד מולי. כאמור, יש לי קושי לקרוא מסמכי קורות חיים שנשלחים אליי בפידיאף, אבל בוורד, עם קורא המסך שלי, אני עושה עבודה מדהימה".
"אני בקבלה מוחלטת. זה לא אומר שאני לא מבינה שאני עיוורת, אני פשוט יודעת שאלו הקלפים שלי ורק איתם אני יודעת לשחק. אלו החיים שלי ואני מחבקת אותם למרות הכול"
לאן את עוד שואפת להגיע?
"כשאני, אישה עם מוגבלות בשנות ה־30 לחיי, מסתכלת למעלה ושואלת את עצמי לאן אני רוצה להגיע, אני מתוסכלת כי אין הרבה נשים עיוורות כמוני למעלה. אני שואפת הכי גבוה שאפשר, ואין לי מודל לחיקוי. אני רוצה עוד אנשים כמוני, ואין מספיק, זה כל הזמן אותם אנשים. רוב מקבלי ההחלטות בתחום שלנו הם אנשים ללא מוגבלות. ועד שלבעלי מוגבלות לא יהיו מודלים לחיקוי שהם רואים בחיי היומיום, לא יהיה שינוי מהותי בתפיסה כלפי הקהילה".
למי את מתכוונת?
"אני מתכוונת למנכ"לים של עמותות וארגונים חברתיים גדולים, אנשי תקשורת בפריים־טיים, פוליטיקאים ועוד. אנחנו בדרך לשם, אבל כשאנשים אומרים לי משפטים כמו 'מה זה משנה אם המנכ"ל הוא בעל מוגבלות?' או: 'גם אנשים ללא מוגבלות יכולים להבין', אנחנו לא נראה שינוי אמיתי באופק".
אנחנו כבר מדברים על חתונה
כבר שמונה חודשים שהיא נמצאת בזוגיות עם נעם כהן (27) מרמת־גן, כבד ראייה הנעזר בכלב נחייה, מזכיר רפואי באסותא שאותו הכירה באמצעות פוסט שכתבה בפייסבוק ובו ביקשה מעוקביה שיעזרו לה למצוא בן זוג. "קמתי בעשרים לשבע בבוקר עם החלטה, ובדקה לשבע הפוסט כבר היה באוויר", היא אומרת.
מאיפה היה לך אומץ?
"מה היה לי להפסיד? כנראה אנשים נהיים אמיצים כשאין להם מה להפסיד. ברור שהתפדחתי. חששתי שילעגו לי ויסתכלו עליי מוזר, אבל הבנתי גם שאני לא חייבת 'להפשיט את כבודי מעליי', כמו שאומר השיר, שאני יכולה לעשות את זה באופן מכובד".
מה חיפשת?
"חיפשתי בן זוג עם אותם ערכים שיש לי. היה חשוב לי שהוא יהיה אדם חברותי עם מעגל רחב של אנשים שאוהבים אותו. היה לי חשוב שהוא יהיה משפחתי ושיהיה ירושלמי או כזה שמוכן להגיע הרבה לירושלים. חיפשתי מישהו ליצור איתו בית, ועל זה הרחבתי".
היה חשוב לך שגם הוא יהיה עם מוגבלות כדי שיבין אותך?
"קיוויתי לזה, רציתי מאוד אדם עם מוגבלות. לא רציתי להגביל את עצמי, אז כתבתי שאשמח להכיר גם אדם שיהיה פתוח ללמוד את הנושא, אבל הפוסט שלי לא דיבר אליהם ולא דיבר בשפה שלהם".
איך היו התגובות?
"יומיים לפני שהפוסט עלה סיפרתי למשפחה ולחברים הקרובים, היה לי חשוב שהם ידעו מזה באופן אישי ממני, וכולם באמת התגייסו לעזור. ליתר ביטחון הכנתי תוכנית ב' למקרה שזה לא יצליח, וביקשתי מחברותיי הטובות לעזור לי עם אתרי ההיכרויות שאינם נגישים לי. בסוף לא הייתי צריכה, אבל דאגתי שתהיה לי האפשרות".
כמה נענו לפוסט?
"לא הרבה, כי כתבתי פוסט ספציפי מאוד, ידעתי בדיוק מה אני רוצה. שלוש שעות אחרי שהעליתי את הפוסט נעם הגיב וקבענו דייט, וכעבור שלושה ימים נפגשנו. מתברר שהיינו חברי פייסבוק, ואף אחד מאיתנו לא זוכר איך ומי הציע למי. החלטנו שכל הקונספט של דייט ראשון פחות מתאים לנו וקבענו מראש שיהיו לנו ארבעה דייטים, שניים ברמת־גן ושניים בירושלים, ורק אחר כך נחליט מה לעשות עם הקשר. אחרי הדייט השלישי כבר החלטנו. נעם הוא בן אדם מאוד מואר, הוא יכול לספר לי שורה של דברים רעים שקרו לו באותו יום, ואחר כך להגיד 'אבל היה מקסים'. הוא תמיד מתמקד בטוב".
אתם מדברים על חתונה?
"בוודאי, אנחנו מתכננים לעבור לגור ביחד".
אם הייתי שואלת אותך מהו הדבר האחד שהיית רוצה לראות, מה היית עונה?
"אין דבר כזה. אני לא רוצה עיניים, אני לא צריכה עיניים, ואני רואה מצוין בלעדיהן. יש אנשים עם עיניים שהם יותר עיוורים ממני. יש המון דרכים לראות, הנה, אני רואה נפלא בידיים, באוזניים ובשכל. לאנשים שמאחלים לי לראות אני אומרת: 'תנו לדרך שלי לגיטימציה, אני לא רוצה לראות בדרך שלכם, כמו שאתם לא רוצים לראות בדרך שלי'. מה, אני מאחלת למישהו להיות עיוור? אז למה שיאחלו לי להיות רואה? אני לא אזרוק לפח את מה שבניתי ב־32 שנה, בשביל משהו שאני לא מכירה בכלל. לא שווה לי. אני בקבלה מוחלטת. זה לא אומר שאני לא מבינה שאני עיוורת, אני פשוט יודעת שאלו הקלפים שלי ורק איתם אני יודעת לשחק. אלו החיים שלי ואני מחבקת אותם למרות הכול".
