תמירה לנג, האישה היחידה בכיתת הכוננות של מטולה, מסכמת 12 חודשים תחת טילים.
מה שלומך בימים אלה בין מטח למטח?
"ביום חמישי שעבר נפלו פה שמונה טילי בורקאן, אחד מהם נפל בבית של השכן שלי שנהרס לחלוטין, ממש טוטאל־לוס. כמה רסיסים פרצו את הזכוכית בחלון שלי וחדרו לסלון. רצתי להגן על הכלב שלי בוטן, וכיוון שאני חיה בחשֵכה כבר 11 חודשים ואסור להדליק את האור גם כשיש חשמל, דרכתי על רסיס לוהט. יש לי כווייה דרגה 3 בכף הרגל אבל אני אשרוד. מיד הגיעו חברי כיתת הכוננות, הם לקחו אותי לתאג"ד, ומשם שלחו אותי לבית החולים בצפת. עכשיו אני שרה לי את השיר של יהודה פוליקר 'כואב אבל פחות', ואני מניחה שבעוד שבוע כבר אצליח לדרוך".
איך נראים חייך בשנה האחרונה?
"חיים לא פשוטים, סכנת מוות יומיומית. אני נכנסת הביתה מאחור, מחנה את האוטו 300 מטר מהבית, מתקלחת בחושך, מכינה סיר מרק בחושך, איפה נשמע דבר כזה? ולא תגידי לא ידענו: מי שגר במטולה ראה אותם מהטיילת היפהפייה שלנו, הם היו מתקבצים מולנו, שורקים, צורחים, מניפים דגלים, משתוללים עם אופנועים ומסנוורים בקרני לייזר. היום אנחנו יודעים שהם גם צילמו אותנו. דובר צה"ל דיבר היום על בתים לא מאוישים שנבנו מולנו. כבר שנתיים לא היה לנו ספק שהבתים האלה הם מוקדי אמל"ח והכול מכוון אלינו ביום פקודה".
האמנת שזה יהיה המצב שלכם במשך כל כך הרבה זמן?
"לא, אף מלחמה לא ארכה שנה, ומה שיותר מטריד זה שאין דדליין, ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. אני אומרת לצה"ל: אין בעיה, קחו את הזמן, אבל צריך להיווצר פה סדר חדש שאחריו מי שמתקרב לגבול - חוטף. מצידנו חודש לא לנשום, אבל תגמרו את זה כבר".
איך את מרגישה עכשיו, אחרי חיסול נסראללה?
"חיסול נסראלה הוא תחילת הדרך להסדר ביטחוני חדש בגבול הצפוני. צריך ייצר רצועה בטוחה כי האיום על מטולה הוא מטילי נ.ט. שמצויים בכפרים שמקיפים אותנו".
"אבי, האיש שלי, הוא מטכ"ליסט. דברים שהוא עשה אי־אפשר לדבר עליהם עד היום, 40 שנה אחרי. הוא החוסן שלי והעוגן שלי"
את זוכרת תקופות כאלה בעבר?
"בכל המלחמות היינו פה, ומעולם לא היה דבר כזה. ב־2006, לדוגמה, היינו במקלטים וחטפנו לא מעט, אבל צה"ל נכנס בהם עד הסוף, ירה על הדאחיה ועל ביירות, עד שנסראללה בעצמו אמר שאם הוא היה יודע שצה"ל יגיב ככה, הוא לא היה מתעסק איתנו. אני לא מצליחה להבין למה חיכו, למה לא נתנו לו בראש הרבה קודם?".
איך נראה היישוב אחרי שנה של מלחמה?
"רע מאוד, מחצית מהבתים פגועים ברמה קשה, ואני לא מדברת על בתים שהלכו להם חלונות ורעפים, אלא על בתים שצריך להרוס ולבנות מחדש. לפני המלחמה האזור הזה שגשג ברמה שלא הייתה כדוגמתה, לא הייתה פה מלונה פנויה להשכרה, ועכשיו צריך לבנות את כל העיירה מחדש. התשתיות הרוסות כי המובילים של הטנקים פרקו אותם בעלייה לכפר־גלעדי. הם עולים ויורדים על הכבישים, שוברים בדרך שיברים, מדרכות, עמודי חשמל ועמודי תקשורת. אי־אפשר לתאר את גודל הנזק וממדי ההרס".
הבית שלך נפגע?
"בקטנה, בטח לעומת אחרים. שלושה חלונות התנפצו, קיר אחד נהרס, חלק מהתכולה נשבר. כשבניתי את הבית לפני 20 שנה היו לי שני דגשים חשובים: לא חוסכים בברזל ובבטון, ועושים חלונות עם דופן כפולה. בינתיים זה מוכיח את עצמו".
למה לא התפנית כמו כולם למקום בטוח יותר?
"אני אגרונומית. לי ולאבי, האיש שלי, יש חברה בשם 'לנגוס' לשירותים טכניים וחקלאיים, שמוגדרת כחיונית, כי החקלאות פה עובדת מלא על מלא, שזה בעיניי סוד הקסם והחוסן שלנו. החברה מפרנסת שבע משפחות גליליות, וכולם עובדים יחד איתנו גם היום תחת אש. אנחנו מספקים כלים חקלאיים, מייבאים אותם ומתקנים אותם, ואם חקלאי צריך כלי שלא קיים, אבי מתכנן ומייצר לו יש מאין".
איך הגעת לכיתת הכוננות?
"התנדבתי יחד עם אבי. בהתחלה עשיתי כל מה שצריך, אפילו אפיתי ובישלתי, הבאתי טאץ' נשי למערך החמ"ל האזרחי שלנו, ונשאבתי. כשראו את התפקוד שלי תחת אש, זה דיבר בעד עצמו, והיום אני שווה בין שווים. באיזשהו שלב הוחלט שאני חייבת להיות מגויסת בשביל ענייני ביטוח, וכך התגייסתי למילואים בצו 8 מ־12 בפברואר 2024. אתמול התקשרו אלינו מהשלישות לשאול אם אנחנו רוצים להמשיך להתנדב למילואים עוד חמש שנים קדימה. כמובן אמרנו שכן".
"כשבניתי את הבית לפני 20 שנה היו לי שני דגשים: לא חוסכים בברזל ובבטון, ועושים חלונות עם דופן כפולה. זה מוכיח את עצמו"
מה את עושה בתור חברת כיתת הכוננות?
"את יודעת, אנחנו פה מוצב קדמי באזור לחימה, כל היום התראות, הפצצות, שריפות. אנחנו מגיעים ראשונים למקום הנפילה, מכבים שריפות, לכבאיות לא תמיד יש אישור לעלות אלינו. עשרה גדודים עברו פה, עכשיו הגיע הגדוד העשירי שלנו ישר מעזה, ואנחנו עוזרים להם להתאקלם ולהכיר את הגזרה. אנחנו מתורגלים, זה מה שאנחנו עושים פה כבר כמעט שנה".
איך הגעת למטולה?
"נולדתי בוונצואלה כשההורים שלי היו בשליחות. הגעתי לישראל בגיל 12, גרנו בחולון והתגייסתי לגרעין נח"ל בנצרים. משק היעד שלנו היה נחל־עוז, שם הכרתי את אבי, שהיה בן הקיבוץ. צ'יק־צ'ק התחתנו, יצאנו לטיול מחוף לחוף בארצות־הברית וחזרתי בהיריון. יש לנו שני בנים, הגדול, רז, חי באנגליה כבר עשר שנים ועובד אצלנו בחברה כאחראי על יבוא המכונות החקלאיות. בר הצעיר מתגורר בבית־הלל וכרגע מפונה למחניים, ועובד במפעל של קיבוץ כפר־הנשיא.
"הגענו למטולה כשאבי עבד בגידולי בוטנים ויצא לו להגיע לפה לא מעט. הוא אמר לי שזה המקום הכי יפה שיש. אז באתי, שכרנו בית שאחרי שנה עמד למכירה, רצנו לבנק לקחת הלוואה, וקנינו את הבית במחיר בדיחה".
איך הילדים הגיבו לכך שנשארת במטולה ולא התפנית?
"הם יודעים מי זאת אמא שלהם, אני לא מתאימה לסטריאוטיפ הנשי. כולם יודעים שאני אחרת, היה ברור שאם תישאר פה אישה, זו תהיה אני. יש לי רישיון לאופנוע ורישיון לטרקטור, אני מדריכת צלילה, צנחתי צניחה חופשית, ואני חברת כיתת כוננות יחידה בתוך המלחמה. תתקילי אותי עכשיו עם פנצ'ר, אני מחליפה בשנייה. אתמול התקשרו ואמרו שיש החרפה במצב ואולי הגיע הזמן לצאת, אבל אין עם מי לדבר".
ואיך האיש שלך מקבל את זה?
"אבי הוא מטכ"ליסט, חמודה. דברים שהוא עשה אי־אפשר לדבר עליהם עד היום, 40 שנה אחרי. הוא החוסן שלי והעוגן שלי".
את מאמינה שתושבי מטולה יחזרו הביתה?
"אני מאמינה שכן, אבל זה ייקח שנים, בטח משפחות עם ילדים. שיעור האנשים שארזו את הבית והצהירו שהם לא חוזרים עומד על 40%-30%. הרבה מאוד משפחות נטמעו במרכז ופתאום הם רואים שהופס, הכול הרבה יותר קל. אני מאמינה שהגליל יחזור להיות חזק, בזה אין ספק, זה פשוט יהיה מהלך שייקח זמן".
מתי יצאת ממטולה בפעם האחרונה?
"לפני שבועיים נסענו לחברים טובים בקיסריה. ים, בירה, מוזיקה, רוב המדינה חיה ביקום מקביל ואנשים בכלל לא מבינים מה אנחנו חווים. ועדיין זה מרחיב את הלב שבזכות העובדה שאנחנו כאן יש שגרת חיים ברוב חלקי הארץ הזאת".
איפה תחגגי את ראש השנה?
"את ליל הסדר חגגנו פה, בישלתי ל־24 אנשים והיה על הכיפאק. כנראה שגם את ראש השנה נחגוג ככה".
