ציור של ילד מהעורף
נועם שמשון (22), לוחמת במילואים:
"גויסתי ב־7.10 והגעתי לדרום להילחם כמילואימניקית ביחידה המעורבת אריות הירדן, שבה שירתי. אחרי כמה ימים, באחת ההיתקלויות, נזרקה לכיווני אבן בטונדה ונפצעתי ברגל. זה נגמר בנקע וכאבים. שוחררתי הביתה להחלים. בשבוע שלחמתי ניתקתי את הרגש כדי להתמקד במטרה, ועדיין הייתי בדיכאון. חברים שלי נהרגו במסיבה. נכנסתי לחדר בבסיס וחיכה לי שם ארגז. היו שם חטיפים, מוצרי הייגיינה, כל מיני דברים טובים. אבל מה שהעלה לי חיוך וגרם לי שמחה מטורפת היה המכתבים מהילדים. התמימות הזו שבה הם מכירים תודה ומציירים ציורים כדי לעשות לי טוב, גרמה לי לאושר שאני לא יכולה להסביר במילים. באותו הרגע הבנתי שאני רוצה לחרוט את זה על הגוף".
כששבה הביתה, הגיעה עם שני הציורים למקעקעת ליאור יוספי. "ישבנו ביחד על סקיצה. אמרתי לה שתעשה את זה 'אז איז'. שאני רוצה את הציור הילדי והגולמי הזה. לא לגעת בו, לא לדייק אותו. עשיתי את הקעקוע ברגל ימין, איפה שנפצעתי. בדרך כלל הקעקועים שלי מוסתרים. פה עשיתי מקדימה שכולם יראו. אני יודעת שכשאחזור ללחימה, לחברים שלי ולשטח, זה ייתן לי כוח בדיוק כמו שהציורים האלה נתנו לי את הכוח בשבוע הכי קשה שעברתי בחיים שלי".
צפו בווידאו
שתי פיות
14 צעירים קעקעו יחד שתי פיות (טינקרבליות) לזכר בנות כיתתן מכפר־עזה, אופיר שושני ז"ל וים גולדשטיין ז"ל:
יואב (20), כפר־עזה: "בכיתה י', בפורים, אופיר וים התחפשו יחד לטינקרבל. הן עשו הכול ביחד. כשהן נרצחו, שלחנו בקבוצת הווטסאפ תמונות שלהן, וכשראינו אותן כטינקרבליות, אמרנו 'זה זה'. פה אחד הוחלט שנעשה קעקוע בשפיים על פי התמונה הזו, שככה ננציח אותן. הן היו הריאות של הקבוצה שלנו. אי־אפשר לנשום בלעדיהן".
ליאור (20): "הן היו מלאכיות, בדיוק כמו בתמונה שלהן. הן לא עשו רע לאף אחד. אנחנו קבוצה שנמצאת ביחד מבית הילדים עד עכשיו. שמרנו על קשר בווטסאפ גם בזמן הגיוס ובפגישות בשבתות. ים נטבחה עם כל משפחתה הגרעינית, ההורים שלה ושלושת אחיה".
גאיה (20): "קבוצה בקיבוץ זה סוג של אחים. זו ידיעה ברורה ועמוקה שלא משנה מה קורה, ולא משנה אם אנחנו בקצוות שונים של הארץ, אם מישהו מהכיתה צריך אותנו, אנחנו מתייצבים. עוזבים הכול ובאים. ים ואופיר היו מרכז הכיתה שלנו, שתי בנות עם היגיון בריא. אם הייתי צריכה לדעת מה לעשות, איך לעשות, לאן להגיע, הן הנחו אותי. אופיר הייתה צוחקת שהיא לא מצליחה להיפטר מים. הן היו החברות הכי טובות. הן התגייסו לאותו תפקיד, מ"כיות במגל (מערך גיבוי לחימה). בטירונות ישנו מיטה ליד מיטה. בטח גם עכשיו אופיר אומרת לים: 'מה, באת אחריי גם לפה?'".
מה איתך ועם משפחתך?
"אמא שלי ואחי היו בקיבוץ בממ"ד. אני הייתי אצל חבר שלי במושב נאורה. אבא שלי נסע לעוטף לחלץ אותם. הוא נכנס לאזור לחימה ונורה בחזה. הוא הגיע לבית החולים מורדם ומונשם ועבר ניתוחים. בימים האחרונים הוא פתח עיניים והתחיל להגיב".
רקדנית עם כנפיים
עומרי שושני (18 וחצי), כפר־עזה, אחיה של אופיר שושני ז"ל שנרצחה בכפר־עזה:
לפני שנה אופיר עשתה קעקוע של רקדנית שהגדירה 'אישה חופשייה'. עשיתי עכשיו אותו הקעקוע וביקשתי להוסיף לו כנפיים והילה של מלאך".
אתה יכול לספר קצת על אותה שבת ארורה?
"אופיר הייתה בבית שלה בשכונת 'דור צעיר' בקיבוץ שלנו, כפר־עזה. ההורים היו איתה בקשר טלפוני. תוך כדי השיחה הם שמעו שמחבלים נכנסו אליה לדירה וירו בה. היא סיפרה שנורתה ביד. אבא שלי לקח אקדח, נכנס לאוטו ויצא לכיוון שלה כדי לנסות לחלץ אותה. כל הקיבוץ היה מלא במחבלים שפתחו עליו באש. האוטו מחורר. הוא החליט להגיע לבית של אופיר מהצד השני, יצא מהאוטו, התחבא מאחורי סלע כדי להבין מה קורה מסביב, ואז רץ לדירה של אופיר. ירו עליו מכל כיוון, והוא נסוג אחורה לנשקייה. הוא ראה את כל חברי כיתת הכוננות ירויים על הרצפה. הוא לקח אם־16 ושתי מחסניות ושוב יצא לדירה של אופיר. ירו בו שוב ופגעו לו ביד. הוא זחל חזרה לנשקייה ועשה לעצמו חוסם עורקים. הוא שכב שם שלוש וחצי שעות. כוח של סיירת מטכ"ל חילץ אותו".
מתי הבנתם שאופיר נרצחה?
"מצאנו אותה במיטה מחובקת עם מישהי מהקיבוץ. הן התחבאו ביחד. אנחנו עדיין לא יודעים מי הייתה הבחורה השנייה. אחותי הגדולה הייתה הילדה הכי יפה בעולם. תמיד חייכה והשפיעה על כל מי שסביבה. היינו חברים, אבל לא כמו שהייתי רוצה. היה ברור לי שאעשה את הקעקוע שלה, שמשהו ממנה יישאר איתי. אם היא הייתה שומעת את זה, היא הייתה צוחקת עליי שאני מעתיק ממנה".
עפיפון
מדלן בינג (53), רכזת בית בפנימייה לנערות בסיכון, גרושה ואמא לשלוש, ארבעתן ניצלו מהטבח בקיבוץ כפר־עזה:
"החלטתי לעשות קעקוע לזכר חברים טובים שלי, אביב ולבנת קוץ שנרצחו עם שלושת ילדיהם: רותם, יונתן ויפתח. אביב ייסד את העפיפוניאדה, אירוע מהמם שהיה נערך כל שנה בחגי תשרי. היינו קוראים לזה 'אביבוניאדה'. כל הקיבוץ השתתף בזה. הפרחנו עפיפונים ליד הגבול להראות שאנחנו רוצים שלום. העפיפוניאדה הייתה אמורה להתחיל ב־7.10, ב־16:00. יומיים קודם אביב פתח שולחן ליד הכלבו וחילק ערכות מוכנות של עפיפונים למי שנרשם לאירוע. ישבתי שם עם הערכה ובניתי את העפיפון. ב־2020 הוא בנה עפיפון עם תמונות של שלושת החטופים (אורון, גולדין ומנגיסטו) שהתפרסם בכל מקום. השנה הוא אמר לי שאין לו כוח לבנות עפיפון, אבל הוא חילק ערכות באהבה ושמחה.
"כל משפחת קוץ הייתה מתגייסת לאירוע של אביב. לבנת, שהייתה מעצבת גרפית, עשתה הסבה. היא פתחה בית מלאכה בבית ספר יסודי, לימדה פיסול, שזירה, גינון ונגרות. לשניהם היו המון יוזמות בקיבוץ. אביב תכנן קיר פסיפס גדול שכל המשפחות בקיבוץ יבנו ביחד. זה כבר לא יקרה.
"מהתחלת האירוע משפחת קוץ הייתה מנותקת קשר. מהר מאוד הבנו שהם כבר לא איתנו. כששמעתי שמגיעים למלון בשפיים מקעקעים, החלטתי לקעקע עפיפון לזכרם ולצידו כתבתי FLY".
כבשה
גילי אביאני (17), בתו של רבש"צ קיבוץ כפר־עזה, שחר אביאני ז"ל:
אבא שלי היה בין הראשונים שנהרגו בקרב על הקיבוץ. הוא לחם בזמן שאמא שלי, שתי האחיות שלי ואני היינו בממ"ד. הוא היה איש של אדמה למרות שגדל כעירוני. בכיתה ט' בחר לעבור לתיכון חקלאי ועבד בדיר. הוא התאהב בחקלאות. הוא היה ציוני, אוהב הארץ. הוא הכיר את אמא שלי בטיול לדרום־אפריקה. היא בת הקיבוץ והוריה ממקימיו.
"החלטתי לקעקע כבשה כי אבא היה דירניק וגידל אותי על הכבש ה־16. בכל פעם שחזר ממבצע הייתי מדקלמת לו שורה משם: 'הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים'. התלבטתי בין קעקוע של כבשה לקעקוע של שתי סירות מנייר. בשיר הילדים 'אבא סיפור', שליווה אותי כל הילדות, מתוארות שתי סירות מנייר. בטקס הסיום של הגן אבא היה בחו"ל ולא עלה איתי לבמה, כמו שאר האבות, כשניגנו את השיר הזה. התעצבנתי עליו. לא מזמן סיכמנו שבטקס של סיום י"ב הוא יעלה איתי לבמה בשיר הזה. זה כבר לא יקרה. חשבנו לעשות קעקוע משותף של שתי סירות מנייר. אני עוד אעשה את הקעקוע הזה גם בשביל אבא שלי".
שלוש חרבות ומאזניים
אופיר כספי (15), כפר־עזה:
"כמחווה לסמל של 'חרבות ברזל' קעקעתי על האמה שלוש חרבות. על החרב המרכזית יש מאזניים כי אני בן מזל מאזניים וכי לדוד של חבר הכי טוב שלי שנרצח בקיבוץ היה קעקוע של מאזניים על היד. עשיתי את הקעקוע לזכרו ולזכר שאר הנרצחים. אני מרגיש שאני צריך להגיד תודה שנשארתי בחיים. ב־7.10 הייתי בממ"ד עם ההורים ואחי הגדול. איכשהו המחבלים לא הגיעו אלינו. זה קעקוע של 'שרדתי בשבילי לספר'. עד היום ההורים לא הסכימו שאתקעקע. הפעם הם היו מוכנים. הם הבינו את המשמעות של זה בשבילי".
07.10.23
מאיה עמר, יהוד:
"כשישאלו אותי בעתיד מה זה התאריך הזה שיש לי על הזרוע, אני אספר מה המשמעות שלו, מה קרה לנו ביום הזה. זו תופת שלא נתפסת, טרגדיה לאומית שנוגעת לכל העם שלנו".
הפנים של רחל
"העליתי פוסט לפייסבוק והצעתי לניצולים מעוטף עזה ומפסטיבל נובה, ולכל מי שאיבד חברים ומשפחה ורוצה להנציח אותם, לבוא להתקעקע אצלי ללא תשלום", אומרת המקעקעת ליאור יוספי. "למי שהתעקש לשלם שלחתי קישור לתרומות. פנה אליי מישהו שאיבד בני משפחה וסיפר שהוא רוצה לקעקע על הרגל את רחל אדרי מאופקים על פי סקיצה שאייר חן מכבי, שאישר לנו להשתמש בזה.
"שאלתי אותו למה דווקא היא? הוא ענה שבשבילו היא סמל המלחמה: גם סבתא חמה ואוהבת וגם אישה אמיצה ועוצמתית. היא כל התכונות הטובות של העם הזה. העליתי את התמונה של הקעקוע לרשתות, וזה התפוצץ ברמות".
יש מישהו שראה את זה ורוצה גם?
"שתי חיילות ביקשו להגיע ולקעקע את העוגיות של רחל. הן מחכות לחופשה מהצבא כדי לבוא לסטודיו".
דרושים מקעקעים מתנדבים
את אירוע הקעקועים בקיבוץ שפיים ארגנה אפרת עמר, עובדת סוציאלית ומעצבת תכשיטים, שאחותה ובני משפחתה ניצלו מהטבח בכפר־עזה. "האחיין שלי, איתי, שניצל מהטבח, הוא חובב קעקועים. הוא זרק לי: 'אולי מישהו יסכים לבוא לקעקע אותנו?'. העליתי פוסט שדרושים מקעקעים מתנדבים. הגיעו ארבעה. אחרים אמרו לי שאחרי טראומה כזו יכול להיות שלגוף יהיה יותר קשה להחלים מהקעקוע. התלבטתי קצת והחלטתי להקשיב לרצון של החבר'ה".
"אני מציירת כל חיי ומקעקעת בשנתיים האחרונות", אומרת לואיז לוינסקי שהתנדבה לקעקע באירוע. "מ־7.10 אני לא ישנה. חשבתי רק איך אני יכולה לתרום. עשיתי קניות לחיילים, ארזתי ארגזים ונסעתי ברחבי הארץ לחלק אותם. תוך כדי שמעתי על חברים שכבר לא אפגוש.
"התרגשתי להיות חלק מאירוע הקעקועים. חשבתי שאני מגיעה לתת להם נחמה, אבל בסוף הם אלה שריגשו, צמררו, הצחיקו. היו במפגש הזה טונות של הומור שחור - מה שמחזיק אותנו כעם. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. יצאתי עם תקווה והשראה ליצור עוד אמנות".
