בדצמבר האחרון, כשד"ר דן פולק, מטפל באמנות ומטפל מיני, הציע לאשתו שולי קלמן פולק, פסיכולוגית קלינית ורפואית, לעבור לגור בעוטף עזה, היא הייתה מופתעת. השניים גרים כבר 29 שנה בגבעת שמואל ונהנים מחיי הנוחות שיש לעיר להציע, אבל שולי השתכנעה די מהר שזה הדבר הנכון לעשות. אחרי הכול, כבר מתחילת המלחמה השניים נמצאים לא מעט בדרכים, בעבודה עם מפוני הדרום, כך שהמגורים הקבועים שם היו גם בעיניה ההחלטה הכי מדויקת לשעה הזו.
בשבעה באוקטובר שולי (61), דן (60) וילדיהם (הבוגרים) היו בחו"ל, ונדרשו להם שלושה ימים להצליח לחזור ארצה. יומיים לאחר שובם, שולי ודן כבר מצאו את עצמם בבית מלון בים המלח – מקשיבים למפונים ומנסים לעזור בכלים המקצועיים שלהם. "התכוונו להישאר שם יומיים ונשארנו עשרה ימים", היא מספרת.
שולי, תל אביבית במקור, היא בתו של ד"ר גיורא קלמן, שהיה מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש "שלוותה". "הוא העניק לי דוגמה אישית של נתינה ועשייה. בסוף שנות ה-70, כשראה שאזור קריית שמונה המופגז בקטיושות מלבנון לא מכוסה מבחינה פסיכיאטרית, הוא בנה מערך בריאות נפש – ארבעה פסיכיאטרים ופסיכולוגים שהגיעו איתו כל שבוע, ליומיים, לעבוד שם. המערך הזה פעל במשך שנים, ועל כך הוא קיבל פרס מהנשיא יצחק נבון".
"אחד הפסיכיאטרים שעבדו איתו בקריית שמונה היה ד"ר יוסי הדר ז"ל, שלימים ייסד את נט"ל – נפגעים על רקע טראומה לאומית. ללמדך שאנחנו אף פעם לא יודעים איזו השפעה יכולה להיות לפעולות ולמעשים שלנו". לאחרונה, כדי להתפנות למשימות הטיפוליות במלחמה, שולי פרשה מהתנדבות בת 17 שנים כמדריכה בנט"ל. "אבא שלי הוא, למעשה, סבא של נט"ל" – היא אומרת בחיוך. "נט"ל הוא גוף מופלא, המתפתח כל העת על פי הצרכים הלאומיים העולים ומתבסס על אנשי מקצוע ומתנדבים מסורים. זו עמותה שמטפלת במקצועיות ובאנושיות באזרחי ישראל, ולאורך 26 שנות פעילותה טופלו בה מאות אלפי אנשים".
דן גדל בפתח תקווה, במשפחה שבה נתינה הייתה ועודנה ערך פעיל, ועבורו התנדבות היא מעשה טבעי. בגבעת שמואל הם בנו, כל אחד לחוד, את הקריירה המקצועית שלהם. שולי עבדה בעיקר בקליניקה פרטית, ודן השתלב במערכת החינוך ובאקדמיה ועבד גם בקליניקה המשותפת. "בגבעת שמואל היו ויש לנו משפחה, חברים קרובים ועבודה."
"לימדנו איך להירגע"
כאמור, מלונות ים המלח והמפונים ששהו בהם היו התחנה הראשונה בעשייתם במלחמת חרבות הברזל. "מבוקר עד ערב היינו עם מפונים, בעיקר תושבי שדרות, שהיו זקוקים לפני הכול לאוזן קשבת", מספר דן. "תחילה זה היה ברמת ה-SOS, התערבות בשעת חירום. התיישבנו ליד אנשים, בלובי ובכל מקום שישבו בו, הצגנו את עצמנו והתחלנו לפני הכול בהקשבה, בהרגעה, בלהיות שם בשבילם. די מהר התחלנו ללמד ולהתאמן איתם גם בכלים להרגעה. כבר מההתחלה יצרנו קבוצות ועשינו זאת ביחד, כזוג מול קבוצה, מה שלא עשינו בעבר. יצרנו מפגשים קבוצתיים פעמיים ביום, וזה היה מחזק ומועיל".
שולי: "תושבי שדרות ישבו שעות ארוכות בממ"ד, ללא אוכל, שתייה ושירותים, שמעו את הקרבות שהתנהלו סביבם, ראו בתקשורת וברשתות החברתיות את המתרחש, וחלקם אף היו עדי ראייה לנעשה. התושבים פעלו בתושייה ובאומץ, ובה בעת היו חרדים מאוד. אחת הנשים סיפרה לנו שהשתמשה בתרופות הרגעה כדי להרגיע את נכדיה ולהשקיט אותם. בהמשך, כשהכרנו אנשים מהקיבוצים שאליהם חדרו מחבלים, שמענו סיפורים קשים ביותר. במלונות ים המלח רבים היו דוברי רוסית ונעזרנו בתושבים מפונים שהתנדבו לשמש כמתורגמנים. הביחד הזה חיזק ודחף להמשיך. העובדה שאנשים שהגיעו מבוהלים ומבועתים ובכל יום שעבר ראינו אותם נרגעים ומעט נינוחים יותר, מאוד עודדה. ברור שהדרך ארוכה, אבל שמחנו להיווכח שהפעולה והשותפות מאפשרות התמודדות. השתאינו מההתארגנות האזרחית של רבים, אנשים טובים שלקחו על עצמם לנהל את הכול שם".
"כל אחד יכול לעשות משהו. זה לא צריך להיות מעשה הֶרואי וגדול. יש לנו חברה שהבן שלה פצוע, ויש מישהי שמכבסת להם את הכביסות, וזה עוזר. מאוד"
בינתיים השארתם קליניקה שהייתה פעילה מאוד במרכז. אני מניחה שאנשים חיכו לחזור לטיפול.
דן: "נכון, אבל כשחזרנו מים המלח, היה לנו ברור שבנוסף למטופלים שכבר עבדנו עמם, נמשיך לעזור גם לתושבים שחוו את השבעה באוקטובר ופונו מביתם. התחברנו ל'חוסן אשכול' שהחלו לבנות מערך מטפלים למפונים באילת. הבנו שצריך ליצור שגרה משולבת, והתחלנו לנסוע ליומיים בשבוע לאילת. מכיוון שאנחנו חולקים קליניקה ולא היה אפשר ליצור עומס בימים מסוימים, נסענו בנפרד, כל אחד ליומיים בשבוע".
כשבני הקיבוצים שדן עובד עמם עברו מאילת, דן עבר עמם לנתיבות ולתל אביב. שולי המשיכה עוד חודשים לטוס לאילת, ולאחרונה הצטרפה לעבודה בנתיבות. למרות הניסיון העשיר של שניהם עם נפגעי טראומה, הם מעידים שהמקרים שבהם הם פגשו ופוגשים הם בעלי אופי מורכב ואחר. "לא הכרנו כאלה רמות של כאב ושל פחד", מספרת שולי, "דברים שלא הייתי מעלה על הדעת ושיש להם הרבה השלכות ואדוות ואינסוף חרדות ודאגות. אנשים שכבר נמצאים במקום בטוח לכאורה, למשל במלון במרכז, וחוששים לעזוב את הילדים לרגע. זו נגיעה בחיים פרומים, בעצבים חשופים, של עקורים, ניצולי טבח נוראי".
איך תחומי הטיפול שלכם באו לידי ביטוי בעבודה עם המפונים?
"אני מנסה כמה שיותר להציע למטופלים שלי את העבודה בחומרי יצירה ואמנות, וזה עוזר מאוד במקרים של טראומה מסוגים שונים. ביטוי באמצעות יצירה עוזר להוציא מהלב ומחזק, זה תהליך מרפא. לא כולם נענים להצעה, ואני איתם בתהליך וקשוב למה שהם כן רוצים ויכולים. כמטפל מיני יצא ויוצא לי לעבוד לא מעט גם עם זוגות. האנשים כבר יודעים שאני עוסק בזה, וחלקם פונים ומתייעצים, נעזרים. יש אישיו סביב הנושאים האלה, כשעוברים כאלה אירועים וכשגרים משפחה שלמה באותו חדר במלון. אני שם דגש גם על מיניות בריאה, אחרי כל הטראומות שקרו והם היו עדים להן באותה שבת".
שולי: "צריך להבין שאנחנו פוגשים אנשים שהכירו את הנרצחים והחטופים הרבה פעמים מאוד מקרוב, קרובי משפחה וחברים טובים. הם חיים את הטראומה, ואני עושה ככל יכולתי לעזור להם למצוא דרכים לעבד ולהתמודד עם הטראומות שחוו, עם זיכרונות העבר שלא מרפים ועם הדאגות מפני העתיד, בין היתר באמצעות חיזוק יכולתם להתמקד בכאן ובעכשיו".
מטבע הדברים, גם מבחינת הפרנסה היו שינויים אצלכם.
דן: "ברור שעבודה בקליניקה פרטית מניבה יותר רווח מהעבודה ב'חוסן', אבל זה לא מה שראינו לנגד עינינו במציאות הזו. קשה לעמוד מנגד כשקורים סביבנו דברים כאלה. עשינו את מה שאנחנו יודעים, והרגשנו שזה עובד. זה מייצר משמעות וגם היא סוג של תגמול".
ההתמסרות הזו לא פגעה בילדים שלכם, שאמנם לא גרים איתכם אבל כמעט לא רואים אתכם?
"הילדים שלנו מדהימים וגדלו לתוך ערכים של נתינה. הם גאים בנו ואנחנו בהם. בהתחלה, כשדיברנו על כך שאנחנו עוברים לגור בעוטף, חברים שלנו היו המומים, ונשמעו קולות של 'איך אתם עושים את זה לילדים? אתם לוקחים להם את הבית'. אמרנו להם שבית זה אנחנו, ולא הדירה. היינו ועודנו בטוחים שזה נכון גם מבחינת ילדינו, בעיקר כי ידענו שהם יקבלו את זה ושזה טבעי עבורם. כשהיו קטנים, היינו כולנו משפחה מארחת של ילדה בסיכון, והם בעצמם מתנדבים, כל אחד בתחומו. זה חלק מהדי-אן-איי המשפחתי".
לפני כחודש ארזו השניים את חייהם בארגזים ובמזוודות ועברו לגור בקיבוץ זיקים שבעוטף. "המחשבה לגור בעוטף עברה לי בראש בדרך ללוויה של חטוף שהוכרז כחלל, שהתקיימה חודשיים לאחר תחילת המלחמה", מספר דן. "אמרתי לשולי שאנחנו צריכים לעשות זאת, כי נכון להיות איפה שצריך אותך. באותה עת כבר היינו מאוד מחוברים רגשית לעשייה הזו ולאנשים שפגשנו, כך שלשנינו זה היה ממש נכון".
"אחת הנשים סיפרה לנו שהשתמשה בתרופות הרגעה כדי להרגיע את נכדיה ולהשקיט אותם"
למרות הפחדים והספקות שהשניים חוו, שולי מיד הסכימה. "התחלנו לארגן את החיים לכיוון הזה. השכרנו את הדירה שלנו בגבעת שמואל, ואנחנו שוכרים בזיקים ממשפחה שפונתה מכאן ועדיין לא חזרה. סיפרנו למשפחה ולחברים, שהופתעו אבל גם הבינו והעריכו. הכנו את המטופלים שלנו לכך שבקרוב נסיים תהליכים, או שנמשיך בזום במקרה הצורך. מרגע שהחלטנו, דבקנו במטרה. גם הפידבקים והכרת הטוב מצד מטופלים, למרות שבכלל לא פשוט ולא קל להם, מחזקים מאוד. אנחנו עובדים כאן ב'חוסן שער הנגב', ב'חוסן אשכול', בטיפול פרטני, בטיפול קבוצתי ובהדרכה. מתוכננות לנו סדנאות, ודן ילמד גם קורס טיפולי של 'הקריה האקדמית אונו' עם מתבגרים בשדרות".
עד מתי תהיו שם?
דן: "לא הגבלנו את זה. גם המחשבה להישאר עוברת בראש. אנחנו עדיין לא יודעים. בינתיים עצרתי את העשייה שלי כמטפל ומדריך במשרד החינוך, ואני מגיע למרכז רק יום אחד בשבוע ללמד בקריה האקדמית אונו, ובאותו יום מקבל מטופלים במרכז".
שולי: "נכון שעשינו שינוי גדול בחיים שלנו, אבל כל אחד יכול לעשות משהו. זה לא צריך להיות מעשה הרואי וגדול. יש לנו חברה שהבן שלה פצוע, ויש מישהי שמכבסת להם את הכביסות, וזה עוזר. מאוד. לכל אחד יש אפשרות לעשות משהו. צריך רצון טוב, תשומת לב ונכונות לתת מעצמך. הראייה של האחר ועשייה למענו מטעינה בכוחות. אנחנו יודעים, גם ממחקרים, שהתנדבות היא אחד הדברים ששומרים על רווחה נפשית, Well-Being, של האדם. אין כמו הסיפוק שבידיעה שעשית טוב, ויש בכך גם החזרה של חוויית שליטה, ולו חלקית, בחייך. מכיוון שכולנו רוצים שתהיה כאן אחדות ותקווה, החשיבה והמעשים צריכים להיות מכוונים להגדיל את האור, להגדיל את הטוב".
