איילת בנימין (52), אשתו של רון בנימין (53), שנחטף במהלך רכיבה על אופניים סמוך למפלסים
ביחד: 27 שנה.
ההיכרות: איילת, מנהלת תיקי לקוחות בחברת לביטוח, הכירה את רון בגיל 25 כששניהם עבדו ב"צ'מפיון מוטורס", היא באגף הביטוח והוא כמנהל שירות אזורי של ציי רכב, תחום שהוא עוסק בו עד היום. "המצחיק הוא שעבדנו תקופה די ארוכה ביחד וממש לא דיברנו אחד עם השני, ואז נפגשנו באיזו מסיבה ונדלק משהו", היא מספרת. "אבל רק אחרי איזה חודשיים הוא ביקש את הטלפון שלי, לא הבנתי מה לקח לו חודשיים. התחלנו לצאת באוגוסט והתחתנו במאי שאחרי. הוא פחד שאברח לו", היא צוחקת.
(כתבת: מלי זיידמן, צילום: אלי דסה)
הדייט הראשון: "זה היה ב־7 באוגוסט 1996. יצאנו לבית קפה על חוף הים בתל־אביב, וישר ראינו שיש על מה לדבר. אחרי חודשיים כבר עברנו לגור ביחד".
כיום: גרים ברחובות והורים לשתיים, שי (25) וגיל (22).
השבת השחורה: כמו בכל שבת בשלוש השנים האחרונות, רון יצא עם שחר לרכיבה השבועית על אופני שטח, וקבע עם קבוצת הרכיבה שלו לעשות את סינגל סובב בארי. "הם קבעו בכניסה לבארי בשש וחצי בבוקר, והוא הגיע בדיוק כשהתחילו האזעקות. כל החברים שלו נכנסו למיגונית, אבל הוא החליט לחזור הביתה. לפי מערכת האיתור של הרכב הוא נעצר בצומת מפלסים על ידי חוליית מחבלים, ומשם נחטף. ראיתי סרטון של הרכב שלנו מחורר בכדורים, אבל לא מצאו סימני דם. הבנו שמהאוטו הוא יצא חי. מה קרה אחרי זה אף אחד לא יודע".
רון נחשב לנעדר במשך 57 ימים, ואז התבשרה משפחתו שהוא חטוף בעזה. "זה היה אושר עילאי, כמה שזה נשמע הזוי ששמחתי שבעלי חטוף. 57 יום ישבתי בבית וחיכיתי להודעה על מותו. חמישה שבועות לא יצאתי מפתח הבית, והבית התנהל כמו בשבעה".
הזוגיות: "רון הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו נשואים 27 שנה, והחום, האהבה והחיבוק שאני מקבלת ממנו מספיקים לי. רק התחלנו להרגיש את הכיף, שאפשר לעשות מה שרוצים, בילויים, נופשים, נסיעות לחו"ל, ופתאום אני מוצאת את עצמי לבד בבית ריק, וזה מבאס. החיים היו כל כך יפים, והכול נגדע לנו ברגע. הורג אותי שכשהוא יצא מהבית ישנתי ולא נפרדתי ממנו".
מחווה רומנטית: "רון לא רומנטיקן בכלל והוא מה־זה ביישן. הוא לא איש של מחוות רומנטיות, אבל הוא הרים לי מסיבת הפתעה ליומולדת 50 והופתעתי, כי זה ממש לא הוא".
תוכניות שהוקפאו: "היינו אמורים לנסוע באמצע ינואר למלון אגמים באילת. רצינו לנסוע באפריל עם חברים להופעה של U2 בלאס־וגאס".
אופטימיות זהירה: "אני והבנות מאמינות שהוא יחזור. הן נסעו במשלחת הסברה של מטה החטופים ללוס־אנג'לס וקנו שם לאבא חולצה, הן בטוחות שהוא ילבש אותה. השארתי את הכפכפים שלו ביציאה למרפסת באותו מקום שהוא השאיר אותם, כי אני יודעת שהוא יחזור והוא יצטרך אותם".
